על "מעבר לנהר ואל בין העצים", מאת ארנסט המינגוויי, בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מאנגלית: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

איזו קללה יכולה להיות ההצלחה המוקדמת. הבעיה, לעתים, היא לא בכישלון השחזור של מי שהיית בצעירותך, הבעיה היא בחוסר היכולת להימלט ממי שהיית בצעירותך. שלא כמו אצל מידאס, הקללה אינה מסתכמת בכך שכל מה שאתה נוגע בו נהיה זהב, הקללה הינה שכל מה שאתה נוגע בו נהיה אתה. כלומר, אתה הפומבי, המוכר, הידוע. בלי היכולת להשתחרר מעצמך. במילים אחרות, הקללה היא מודעות עצמית מוגברת, מודעות עצמית לאיך שאתה נתפס בעיני אחרים, לאיך שהיית גם בעיני עצמך, וחוסר יכולת להשתחרר מהחליפה, להתקלף מהקליפה, שהינה "האני" הישן, ולהציג "אני" רענן, ורוד ותינוקי. זו אולי תמצית הבעיה ברומן הזה של המינגוויי, שראה אור ב-1950 והנו הרומן האחרון שפרסם המינגוויי בחייו. המניגוויי יודע כעת שהוא המינגוויי והידיעה הזו מוסיפה חוסר טבעיות לסיפור ובמיוחד באותם רגעים שהוא מנסה בהם להיות קליל ולא פורמלי, בוטה ולא ממלכתי, זועם ולא תרבותי. דווקא אז הוא נהיה כבד ומלאכותי ונוסחתי שבעתיים.
השאלה היא באיזו רמת רגישות ניגשים לקריאת הרומן. וזו, אגב, שאלה כללית. כי ברמות מסוימות בהחלט אפשר ליהנות מהרומן הזה. גיבורו הוא ריצ'רד קנטוול, גנרל אמריקאי שהורד לדרגת קולונל, שמגיע לביקור בעיר האהובה עליו, ונציה, בסמוך לתום מלחמת העולם השנייה. קנטוול לחם באיטליה פעמיים, במלחמת העולם הראשונה והשנייה, והוא מאוהב בוונציה ובאיטליה ובאיטלקים (איטליה היא אחת מ"שלוש ארצות שאהבתי", אומר לעצמו הקולונל ומבטא את אהבתו של הסופר עצמו לשלוש ארצות שהינן, ככל הנראה, ספרד, צרפת ואיטליה). והוא מאוהב גם באיטלקייה. מטרת ביקורו בעיר, מלבד אהבתו לעיר עצמה, ומסע ציד גברי שקנטוול מתעתד לצאת אליו עם כמה ידידים איטלקיים ותיקים, היא אהבתו לרוזנת איטלקייה צעירה כבת עשרים, רנאטה, אהבה הדדית אך חסרת עתיד משום שקנטוול חולה ונוטה למות ומלבד זאת רנאטה קתולית ואינה יכולה להתחתן אתו כי הוא גרוש.
אימת המלחמה מבוטאת כאן בכמה קטעים חזקים. כך, למשל, מספר הגנרל לרוזנת הצעירה (זהירות ספוילר – לתיאבון, לא למתח): "נתקלנו שם במשאיות והאטנו, והפנים של הנהג היו אפורים כמו של כולם והוא אמר, 'המפקד, יש חייל מת באמצע הדרך בהמשך, וכל מי שעובר שם ברכב נאלץ לדרוס אותו, ואני חושב שזה לא עושה רושם טוב על החיילים' […] ואני זוכר בדיוק איך הרגשתי כשהרמתי אותו, ואיך הוא היה שטוח ואיזו תחושה מוזרה הייתה להרים את הדבר השטוח הזה". קנטוול מלא זעם על המפקדים הגבוהים, אלה שמחלקים פקודות ממקום בטוח בעורף, שהביאו לחיסול החטיבה שפיקד עליה בחזית המערבית. "לכל אורך ההיסטוריה לא פיקדו ממרחק גדול כל כך", הוא מספר לאהובתו במרירות. יש משהו חביב ומיושן בו זמנית, במיוחד לקורא ישראלי, בחספוס וההומור הצבאי של הגנרל ("כבר אמרתי לך פעם, בצורה מסודרת, שאני אוהב אותך?"). אולם אימה אחרת, מלבד אימת המלחמה, היא נושא חשוב יותר בספר, וזו היא אימת הזקנה, שהקולונל מבטא אותה כמה פעמים באורח מכמיר לב ("'למה אנחנו צריכים להזדקן?' שאל את החדרן בעל עין הזכוכית שהביא את התפריט. 'לא יודע, קולונל. אני מניח שזה תהליך טבעי'"). גם ההתייחסויות הדי מפורשות לדיכאון שיש כאן ("בוא לא נהיה דכאוניים", נוזף הגנרל בעצמו ובאחרים באחת הפעמים) נוגעות מאד ללב, בייחוד לאור הידע שיש לנו על אחריתו של האריה הספרותי הגדול.
אבל החן המידי והעיקרי של הרומן נובע מכך שהוא כתוב במכוון במין להג שיכורים משעשע-שטותי-שנון-מריר לכל אורכו, כלומר בכל משך הביקור של הקולונל בוונציה ובמחוז וונטו שהיא בירתו. להג השיכורים הנבון-ילדותי הזה נובע, ראשית, בפשטות מכמויות האלכוהול הגדולות ששותים הגנרל וחבריו האיטלקיים, אך גם משיכרון האהבה לרוזנת הצעירה והיפה, ואף מהזיות שנובעות, כנראה, מהכאבים, התשישות והדיכאון של הקולונל.
אבל ברמוֹת רגישוּת אחרות, זה לא רומן מוצלח. הבעיה הקלה יותר היא הרומנטיקה הסנטימנטלית המעט מביכה, מביכה במיוחד בגלל שעוטים עליה מעטה מחוספס, כביכול בגלל שהגיבור הקשוח נבוך מעט ברגשותיו ("אני עוטה על עצמי קליפה קשה רק כדי לחפות על רוך-ליבי ועדינותי הטבעיים", כפי שכתב חנוך לוין ב"מלכת האמבטיה" על סגן בועז הנועז). בכלל, אם יורשה לי, בחורה יפה בת תשע עשרה יכולה לעורר רגשות "פיוטיים" בגברים רבים ולא צריך לעשות מזה כזה צימעס רומנטי כמו שנעשה כאן. ועוד אפרופו רומנטיקה: אני לא רוצה להיות קטנוני, אבל במהלך קריאת הרומן לא ברור, לפחות אני לא הבנתי, אם רנאטה מניחה לקולונל לשכב אתה או לא. בהנחה שלא, אבוי לקולונל שנאלץ בערוב ימיו לסבול טיזינג אינסופי כזה, ולא צריך לחפש הסברים עמוקים לדיכאונו.
אבל הבעיה העיקרית כאן היא זו שתוארה בפתיחה: הגבר-גבר ההמינגוויי-י נקרא לשוב למערכת הפרוזה כשהוא בן החמישים, ולהתנהג כפי שצפוי שגבר-גבר המינגוויי יתנהג. קנטוול נענה לצו הקריאה הזה ולכן הוא לא לגמרי חי, הוא קצת חיקוי ומעט העתק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: