על "התאהבויות", של חוויאר מריאס, הוצאת "מודן" (מספרדית: יערית טאובר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היצירה הטובה ביותר, מאלו שתורגמו לעברית, של הסופר הספרדי החשוב, חוויאר מריאס (יליד 1951), הינה לטעמי הרומן "מחר בקרב חשוב עלי". הרומן הגדול הזה נפתח בסצנה גאונית: גבר ספרדי מתחיל עם אישה ספרדייה נשואה, כשמטרתם המוצהרת היא סטוץ ותו לא. הם מגיעים לדירתה של האישה והיא נפטרת בעיצומו של המשגל. הגבר, שהאישה זרה לו והוא כמעט לא יודע עליה דבר, מוצא את עצמו נוכח ברגע האינטימי הגדול של חייה, אינטימי יותר מהמין שהתרחש ביניהם – מותה. אך העניינים מורכבים אף יותר, כיוון שבחדר הסמוך הוא שומע את בכי התינוק של שותפתו לשעבר לסטוץ המתקררת והולכת. מה עליו לעשות כעת? כיצד הוא יכול להפקיר את המתה ואת התינוק? ומאידך גיסא, כיצד יתרץ את נוכחותו בביתה בעיני הבעל או משפחתה? ומה לו ולה, בעצם? זו סצנה גאונית, כיוון שהיא מזנקת משיא הניכור, או, ליתר דיוק, אי המחויבות, לשיא האינטימיות והמעורבות עד צוואר. בהמשך הרומן, הגבר הופך להיות אובססיבי ביחס לאישה שבקושי הכיר ועוקב אחר בני משפחתה, מנסה להבין מי היא הייתה וכיצד נראו חייה. הוא הופך להיות מעין "בן זוג" של רוח רפאים, שותפתו לסקס לשעבר.
"התאהבויות" נפתח בנקודה דומה, אם כי פחות מקורית ומסעירה. המספרת, מריה דולס, שעובדת כעורכת זוטרה בבית הוצאה במדריד נוהגת לעקוב להנאתה אחר זוג בגיל העמידה שפוקד כל בוקר את בית הקפה שלה. שיחתם זה עם זו, מחוותיהם זו כלפי זה, ומראם ביחד ואף לחוד, קוסמים לה. היא מכנה את הזוג בינה לבינה "הזוג המושלם". אלא שטרגדיה פוקדת את הזוג הזה, כפי שמלמדות כבר שורות הפתיחה של הרומן: "הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דֶוֶורנֶה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לואיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא הייתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה". מיגל דסוורן נדקר על ידי הומלס מטורף ואשתו נותרה אלמנה. בדומה למה שקורה לגיבור ב"מחר בקרב חשוב עלי", מריה, המספרת כמוזכר, נדחפת בעקבות המוות השרירותי הזה, להכיר טוב יותר את האלמנה ובני משפחתו של הנפטר. היכרותה עם סביבתה הקרובה של לואיסה וסביבתו הקרובה לשעבר של מיגל בעלה, מובילה אותה להתאהבות חד כיוונית בחוויאר ידיד המשפחה, ואז לספקולציות שונות ביחס לשאלה האם מותו של מיגל אכן היה ביש מזל או שהנו רצח שתוכנן והוסתר בקפידה.
ייחודו של מריאס נעוץ בשילוב הנדיר שיש בכתיבתו בין "המה", עיסוק בנושאים יצריים, אהבה ותשוקה ואף תשוקה נטולת אהבה, לבין ה"איך", אופן כתיבה סמיך ומפותל, משפטים מורכבים וארוכים, הנעים קדימה באטיות וביסודיות, כמו מבקשים למצות את כל האפשרויות, ההשתמעויות והניואנסים מהרגע העלילתי הנתון, וחוזרים על עצמם בוואריאציות שונות, כמו ביצירה מוזיקלית. מריאס, בדרך כלל, גם משלב התייחסות של גיבוריו ליצירות ספרות גדולות, של שייקספיר וכאן גם של בלזק, אליהן חוזרים הגיבורים במחשבתם ומטמיעים אותן בעלילת חייהם. גם עובדה זו תורמת לתחושה "התרבותית" של הטקסט של מריאס. השידוך הזה בין סופר משכיל, שמודע למדיום שבו הוא כותב, אמן של שפה, לבין סופר שעוסק בנושאים ארציים ואף מחוספסים, הוא שילוב נדיר. סופרים אינטלקטואלים ו/או אמני הלשון האנינים מפיקים פעמים רבות פרוזה חיוורת-דם מבחינה יצרית, ואילו סופרים שיש להם הרבה "מה" לספר לא מקפידים לרוב על "האיך", כמו מריאס. במובן מסוים הסיטואציה הבסיסית של "התאהבויות", ויותר מכך של "מחר בקרב חשוב עלי", היא מטפורה לאמנותו של מריאס עצמה: יחסי אנוש שטחיים הופכים אט אט לרשת צפופה וסמיכה של רגשות, כפי שהפרוזה שלו שעוסקת לכאורה ביצרים בסיסיים נכתבת בשפה עתירת עיטורים, פיתולים ודקויות.
ועם זאת, "התאהבויות" נופל ממיטב יצירתו של מריאס וזאת משום שהאמיתות באשר למה שנוגע למותו של מיגל דסוורן, וישנן, מסתבר לקורא, כמה אפשרויות להסברת מה שעלה בגורלו, אינן לגמרי אמינות ומשכנעות. כדאי, לפיכך, לקרוא בספר הזה לא בגלל העלילה, אלא למרות העלילה. כי הדרך המפותלת של מריאס לספר סיפור יפה כל כך, תובנותיו – בין היתר: על אהבה, תשוקה, שנאה, אבדן וזיכרון – מעניינות ולפרקים מעמיקות, וכאתנחתא קומית משעשעת משורטטת שנאתה של מריה לעולם ההוצאה לאור ולסופרים היומרניים והנפוחים שהיא נאלצת לעבוד איתם: "הסופר היה טיפוס של אפודת מעוינים, משקפיים של פורע חוק או משוגע, ומראה של מישהו מתוסבך, שבאופן בלתי מוסבר היתה לו חברה נחמדה שנראית טוב והוא מכר די הרבה ספרים – תרמית יומרנית, כל אחד מהם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עצוב אבל.. לא אוכל להסכים  On מאי 18, 2013 at 9:38 PM

    לצערי הפתיחה של "מחר בקרב.." זורקת לקורא מסר על הכותב דווקא, שקצת מעלה בזיכרון אפילו קטע מסרט של אלמודובר: הגיבור לא יכול ולא רוצה לקיים קשר עם האישה ולכן עליה לאבד את ההכרה ולשכב כצמח במוסד (בו היא נהנית מטיפולן המסור של אחיות בעודה חסרת הכרה), מתחילת הסרט ועד סופו, לרווחת פחדיו של, במקרה הזה, של הבמאי מהמשימה שנטל על עצמו, לתאר קשר עם האישה, ועובדה שהבמאי "צודק", השיטה הזו 'ללכת בלי (האישה) ולהיראות עם' מוצלחת לדעת מבקרי קולנוע רבים וצופים מעריצים בכול העולם. כאשר הכתוב מצביע על בעיה של הכותב, זו כידוע הסטה חוץ ספרותית שלא לטובת הטקסט. איך העמדת עלילה כזו, שהגיבור מספר על, מפני שאין לו יכולת לחיות את, מסיבות שונות, במקרה זה לא מסיבה שהכותב הומו, אבל אי אפשר להתעלם מחוסר היכולת, מהפחד מקשר עם האישה, עד כדי ריצה בהולה להרוג אותה כבר בקטע הפתיחה, איך העמדה מפוחדת של עלילה מגיעה ל'יצירת מופת'? בכלל כשהגיבור הוא דמות שעוקבת אחרי חיים של אחרים, יש בזה משהו שמעמיד אותה במצב מעורר רחמים כלשהו, של אחת שאין לה חיים, וזה מחליש את הספר, כמו ההעמדה ב'התאהבויות' של אותו מחבר, וכנראה ההעמדה מהטיפוס הזה היא גם אחד הגורמים שמחלישים את 'גטסבי הגדול'.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: