על "יומן של גוף", מאת דניאל פנק, הוצאת "אחוזת בית" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זוהי הגרסה הרכה, המתונה, ההומניסטית, והקצת-קצת סנטימנטלית של מישל וולבק. אחרי שנים של התנפחות אינפלציונית וצעידה בכיוונים אזוטריים, אחרי עשורים של מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר ללא קשר אל המציאות, סופיזמים ריקים ורדיקליות שאינה יודעת כבר מה הן יעדיה, הספרות הצרפתית, או לפחות מגמה אחת בה, חוזרת לדבר הבסיסי ביותר, הוודאי ביותר. וזהו לאו דווקא ה"קוגיטו", "האני חושב", של דקארט, אלא הגוף. החזרה לגוף הולמת עוד נטיות ברוח התקופה: זרמים בניו אייג' וכן אינדיבידואליזם קיצוני של חברה מופרטת, חברה שזנחה פרויקטים חברתיים משותפים. אבל החזרה העכשווית לגוף מבטאת אינדיבידואליזם גופני היפוכונדרי יותר מאשר ארוטי, אינדיבידואליזם מתכנס ונמנע יותר מאשר מתפרץ וסופח; אנשים, בקיצור, דואגים היום לבריאותו של גופם יותר מאשר לעינוגו.
כותב היומן הבדוי הזה, "יומן של גוף", נפטר ב-2010 בגיל שמונים ושבע והוא הוריש לבתו יומן שניהל מאז 1936. זהו יומן מיוחד במינו, כזה שמוקדש לגוף בלבד. בהתאם, איננו יודעים הרבה על בעל היומן, כי עניינו אינו סיפור קורות חייו או שיתופנו בעולם הנפש הפנימי שלו, עניינו הוא בתיעוד חיי גופו. "מי שכותבים יומן סתם כותבים על החיים ועל רגשות […] אבל הם אף פעם לא מדברים על הגוף שלהם". אנו יודעים רק שאביו נפטר בצעירותו, שהוא לא אהב את אמו, שהוא היה חבר במחתרת הצרפתית בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא נישא וחי עשרות שנים עם אותה אישה, שהוא היה בעל תפקיד בכיר כלשהו, איזה בדיוק לא ברור, ושנולדו לו בן ובת. מאידך גיסא, אין כוונתו של בעל היומן להציג לנו את הגוף המדעי, אלא את הגוף כפי שחווה אותו אדם רגיל: "סביב היחסים שנפשנו מנהלת עמו [עם הגוף] בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום […] ואשר לרופאים, אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך צילומי הרנטגן, הדמיות האולטראסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו".
כך מוגשת לנו יצירה מקורית להפליא, מקורית ופשוטה במובן הטוב של המילה. בעל היומן מפרט במרוצתו, למשל, על עונג ההירדמות, את השיטות שגילה להתגבר על כאבים, את טכניקות האוננות שלו, את התנסויותיו הלא רבות עם נשים וההבדלים ביניהן, את חדוות הפעילות הספורטיבית, את יחסו ליציאותיו כמו גם לפעילות גופניות כמו בכי וצחוק, את התחושה בשעת מחלה או התקף חרדה, את התחושות הגופניות שמעוררים בו בניו ולאחר מכן נכדיו, או את התבוננותו בהתפתחות גופם ויחסם לגופם של אלה, ולבסוף על ההזדקנות. על אף שלא נמסרים פרטים רבים על הכותב, כאמור, אנחנו לומדים לחבבו, על ענוותו שמתבטאת גם בסקרנותו התמימה ביחס לגופו, על האופטימיות הבסיסית שלו, על נאמנותו למשפחתו ועל אופיו המתון באופן כללי. הנה דוגמה למשפטים לא אופייניים בבוטותם, אך אופייניים באהדה שהם מעוררים כלפי המספר: "כשהסתכלתי באניני הטעם הללו חותכים באדיקות את הסיגרים העצומים שלהם, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שפי הטבעת, כשהוא חותך את גלל הצואה, מתפקד כקוצץ סיגרים. והפנים, בשני המקרים, עוטות את אותה הבעה מרוכזת". מה שתורם לאהדה שלנו כלפי המספר הינה העובדה שעל אף שהוא אינו הדוניסט פרוע, הרי שהתבוננותו בגוף אינה אותה התבוננות היפוכונדרית-נרקיסיסטית שהזכרתי לעיל. הנה בדיחה שהוא שומע ומאפיינת גם את יחסו לגוף, יחס לא מקדש ולא סוגד: "אתה צריך להתנזר מנשים, אומר הרופא לחולה. להתנזר מנשים, מקפה, מעישון, מאלכוהול. וככה אני אחיה יותר שנים? לא יודע, עונה הרופא, אבל הזמן ייראה לך יותר ארוך". ההתייחסויות המפורטות לגוף אינן מייגעות כלל, כפי שאפשר היה לחשוב, ובצד דרמות החיים שנרמזות פה ושם בטקסט, הרי שגילוי הגוף, המעקב אחריו, הידיעה מה יעלה בסופו אבל המתח כיצד יגיע סוף זה, יוצרים דרמה עצמאית ברומן, את דרמת הגוף.
המספר מצטט את מונטיין כמה פעמים. ואכן, אם וולבק הושווה למוראליסטים הצרפתיים הגדולים בני המאה ה-17, הרי שפֵּנַק הולך בדרכיו של המסאי הצרפתי הגדול בן המאה ה-16. זהו בעצם המשך צנוע של הפרויקט של מונטיין, שנטל על עצמו במסותיו לתאר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כך הגיבור שלפנינו מבקש לתאר את גופו בדיוק כפי שהוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On מאי 25, 2013 at 8:00 PM

    "אחרי שנים של התנפחות אינפלציונית וצעידה בכיוונים אזוטריים, אחרי עשורים של מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר ללא קשר אל המציאות, סופיזמים ריקים ורדיקליות שאינה יודעת כבר מה הן יעדיה".
    אהבתי. בכל פעם שאני נחשפת לאיזשהו טקסט צרפתי – בכתב או על פה (נניח, ספר על פסיכואנליזה, קריינות בסרט תעודה), אני מרגישה שאני קוראת/שומעת משהו שמבקש להיות כל כך שונה, "לפרק" כל כלל של סיפור, ואני מתאמצת לעקוב ולהבין, ואני שואלת את עצמי אם ככה הם באמת חושבים, אם זו השתקפות של תודעה צרפתית, אם זוהי "צרפתיוּת", אם צרפתים מבינים את זה בקלות ורק זרים מתקשים :/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: