אחרי עשרים שנה

כשהתחלתי לקרוא ספרים ברעבתנות הייתי בן תשע עשרה. הייתי בעיצומו של תהליך חזרה בשאלה והשתוקקתי להתוודע ל"כתבי הקודש" של החילוניים. בכריכה הפנימית של הספרים שקניתי כתבתי, באירוניה מודעת לעצמה, את המשפטים "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר", ולאחריהם את התאריך העברי שבו נרכש הספר או הגיע לידי. זהו הנוסח שבו בחורי ישיבה מצהירים בענוותנות על כך שהגמרא או החומש המסוים הזה הינם שלהם, כלומר הם של הקדוש ברוך הוא, כמו הכול, אבל בינתיים הם בחזקתם. האירוניה הייתה על השימוש בנוסח האדוק השגור הזה לצורך רכישת השכלה חילונית, לצורכי הכשרתי לכפירה. אבל הוספת התאריך, גם אם העברי, לא הייתה אירונית, היא הייתה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באמריקאית. חשתי שכל ספר חדש שנקרא על ידי הוא ציון דרך בהמרת הדת שלי, מיהדות לספרות. בעתיד הרחוק, הרהרתי, אפתח את ביאליק, או ברנר, או הלל צייטלין, או תומאס מאן, או דוסטוייבסקי, או פרוסט, ואזכר בתקופה הרת הגורל ההיא, באמצע שנות התשעים, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בטרה אינקוגניטה שלימים, כך קיוויתי, תהיה לי לבית.
באותן שנים צפיתי גם בסרטים ברעבתנות, גומע קלאסיקות קולנועיות בשיטתיות, בתחילה אלה שהיו בנמצא בספריית הוידיאו בנתניה ואחר כך כמנוי בסינמטק תל אביב, בו שרצתי לעתים קרובות כמחצית מערבי השבוע. ברבות השנים, בהתרחקות אטית אך יציבה ובלתי ניתנת לעצירה מתקופת ההטבלה שלי לחילוניות, התחלתי לחוש בהבדל בין יחסי לקלאסיקות הספרותיות לבין אלה הפילמאיות, שהכרתי לראשונה באותה תקופה בה עמדתי לראשונה על דעתי. בגיל שלושים, לשם הדוגמה, כשנפגשתי בפעם השנייה בקלאסיקה ספרותית שהפעימה אותי בגיל עשרים מעולם לא התאכזבתי, אבל בפגישה מחודשת עם מה שהחשבתי כקלאסיקה קולנועית קרה לא פעם שדעתי השתנתה. יציבות הטעם הספרותי הזו, שהייתי גא בה, ולעומתה אי יציבותו של הטעם הקולנועי, סימנה לי כי טוב עשיתי שכרכתי את גורלי במדיום הראשון.
אחד הדברים המזעזעים בהיותך על סף גיל ארבעים (אני עדיין בן שלושים ותשע ואיאחז בציפורניים בגיל הזה עד היום האחרון!) הוא שביכולתך לומר על דבר מה שאירע בשעה שהיית כבר בן אדם עצמאי ומבוגר "לפני עשרים שנה". "לפני עשרים שנה" הייתי בצבא. "לפני עשרים שנה" חזרתי בשאלה. "לפני עשרים שנה" קראתי לראשונה את "זכרון דברים". בעשרים שנה העולם כולו הרי הספיק להתאושש ממלחמת עולם אחת ולחשוק באחת אחרת בעוז! בפחות מעשרים שנה מדינה נצורה וצודקת במזרח התיכון הפכה לאימפריה מקומית! אפילו מלחמת שלושים השנה עברה את קו האמצע שלה אחרי עשרים שנה! אבל, בהקשר הספרותי, היותך מי שיכול לומר "לפני עשרים שנה" מזמנת גם חוויות מעניינות, ולאו דווקא לשלילה. מפגשים עם ספרים שהרעישו את עולמך "לפני עשרים שנה" מלמדים אותך הרבה על מי שהיית, על מי שהנך עכשיו ועל מי שהנם הספרים האלה עצמם. והמפגשים האלה, בניגוד למה שקרה בעבר, זימנו לי כמה שינויי שיפוט משמעותיים בצד כמה דבקויות שיפוט שהיו בשבילי מאירות עיניים לא פחות.
למשל, קריאה חוזרת ב"לוליטה" לפני כשנה. זו לא הייתה ממש קריאה חוזרת כי נטשתי את הספר אחרי כששים עמודים. מה זו המאוהבות העצמית במילים המייגעת של הומברט הומברט? מה הם נחלי הזיעה האלה של הסופר המתאמץ כל כך להרשים אותנו בברקים רטוריים? נבוקוב, תרגיע בנאדם! הזהו הספר שקראתי בתדהמה ובחרדת קודש בליל שבת אחד וביום שאחריו בכפר הקטן בו גדלתי, אכן לפני כמעט עשרים שנה? ואכן בהתפעמות מהברק הלשוני, ומהיכולת להפוך את הארוס העירום, קל וחומר האירוס הפרברטי, ליופי מזוקק?
ואילו פגישה מאוחרת אחרת הייתה ההיפך הגמור. "החיים כמשל", כך גורסת הקלישאה, הוא ספר שמתאים למתבגרים. הקלישאה שכנעה אותי ולא חזרתי לספר, שאמנם לא השפיע עלי בעוצמה כזו כשם שהשפיע על קוראים אחרים, אך בכל זאת זכה לכותרת "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר, סיון התשנ"ג". והנה, בקריאה השנייה, השנה, התפעלתי מאד מהספר. וגם הבנתי מדוע. ההתעקשות, אכן המעט מופרעת, של שדה על האינדיבידואליזם, בייחוד בחברה קולקטיביסטית ומגוייסת כמו החברה הישראלית, הופכת למרעננת ורלוונטית יותר ויותר דווקא ככל שאנחנו מתבגרים. כי ההתבגרות פירושה, במובנים רבים, כניעה גוברת והולכת לצורכי החברה, בדמות נציגיה רבי העוצמה: העבודה ואף המשפחה. שדה מזכיר לנו את חיינו החד פעמיים וחשיבותם, בנרקיסיזם עיקש וגאוני, נרקיסיזם שהפך למילת גנאי בתרבות העכשווית, ובצדק, אבל בצדק חלקי, כיוון שכמו בכולסטרול יש גם "נרקיסיזם טוב", ובעצם חיוני לקיום. אמנם בקריאה הזו, השנייה, הפך גלוי לעיניי הצורך של שדה לעגן את האינדיבידואליזם הקיצוני שהוא דוגל בו בתפיסה רליגיוזית ומיסטית. הצורך לעגן כך את היחיד באמונה בקיומו של יחידו של עולם, כלומר בקיומו כביכול של אל מסתתר כל יכול המספיק לעצמו, הפך לחשוף ובעיניי גם ללא מעורר הערכה. אבל השפעתה המטהרת של הקריאה החוזרת ב"החיים כמשל", כמו טבילה במי מעיין צוננים המזכירים לך את גופך, לא נפגעה מכך.
את "בדרכים" של ג'ק קרואק קראתי גם כן בגיל תשע עשרה לראשונה, אבל דווקא באי התפעלות. ולימים כשלמדתי על הבוז שרחשו האגפים היותר אינטלקטואלים של הפרוזה האמריקאית לדור הביט, אצל פיליפ רות למשל יש בוז כזה, הזדהיתי עם הרתיעה והבנתי אותה בדיעבד: קרואק היה פשוט ופרימיטיבי מדי, או, יותר גרוע מפרימיטיבי, פרימיטיביסטי, כלומר מתחזה לפרימיטיבי. הכל היה טוב ויפה אבל כשקראתי לפני שנים ספורות בפעם השנייה את "בדרכים", בתרגום חדש של שאול לוין, נצררתי בכנפיה של הרוח הגדולה הסוערת שנושבת בדפי הספר הזה וטולטלתי עם גיבוריו בכל רחבי צפון אמריקה. איזה ספר גדול! והיאך לא חשתי בכך דווקא בשנות ההתבגרות הסוערות, ואילו דווקא כעת, כשאני אמור להיות מיושב בדעתי כביכול (עאלק!), קרואק כובש אותי ללא תנאים.
וישנם שינויי שיפוט שאיני מצליח לגמרי להבין אותם. למשל, קריאה שנייה ב"משהו קרה", הרומן השני של ג'וזף הלר, שסברתי בעבר לא רק שהוא גדול מ"מלכוד 22" אלא שהנו הרומן האמריקאי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים. ובכן, זה עדיין רומן מצוין, אבל אולי נסחפתי מעט? ומדוע? או רומן ישראלי אחד שסברתי פעם שהוא אחד מחמשת הרומנים הישראליים הגדולים ביותר ובקריאה שנייה איני סובר כך עוד ואיני מבין עד הסוף לא ממה התפעלתי אז ולא מה אכזב אותי כעת.
וישנן פגישות שניות שאינן מבטאות שינויי שיפוט גורפים, אלא שינויי פרספקטיבה בלבד, אבל מאלפים, לפחות בעבורי. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", למשל, שקראתי לפני עשרים שנה לראשונה, בהתלהבות מתונה אמנם ובעיקר בריגוש ארוטי מסוים של בתולים. בקריאה שנייה אכן חלקים בספר נראו מעט מגוחכים, כפי שציפיתי, אבל ככלל הספר עדיין מרשים. אבל אחרי קילומטראז' מסוים במלחמת המינים, מלחמה מוזרה בה לוחמים פעם אלה כנגד אלו ופעם אלה לצד אלו, מלחמה בה אתה מצולק ומלוטף לסירוגין, הקריאה על מעללי תומש הדון ז'ואן בספר של קונדרה נחווית באופן שונה לחלוטין. או, למשל, קריאה חוזרת ב"זכרון דברים", שמגלה שעדיין לספר ולגאונותו שלום, אבל שמגלה גם שאתה בגיל של גיבוריו הראשיים, שפעם נראו גדולים כל כך, ניצבו כאות מבשר רעות אבל בקצה קצה של הדרך…
אה, ו"ויוליסס" עדיין בלתי צליח, גם בניסיון שלישי, לקראת גיל ארבעים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Nili Landesman  On מאי 27, 2013 at 11:10 AM

    נהדר!

  • קרן  On מאי 27, 2013 at 11:21 AM

    יפה, אריק. ומרגש.

  • עידית  On מאי 27, 2013 at 11:27 AM

    תודה. מעניין ונוגע. חוויית הקריאה השנייה כעבור שנים היא ניסיון מיוחד לכל אוהבי ספרות.

  • דוד  On מאי 27, 2013 at 12:43 PM

    יכול להיות שהפכת תקין פוליטית מדי? לוליטה גאוני ועשיר וחריף ומצחיק ונועז ולא תקין באופן נדיר. לדעתי כמובן. ולדעת עוד כמה אנשים. תנסה שוב? באנגלית?

  • יונית  On מאי 27, 2013 at 1:03 PM

    נהדר. כל כך מזדהה עם ה"לפני עשרים שנה"… וגם אני עדיין לא צלחתי את יוליסס.

  • Esther Ettinger  On מאי 27, 2013 at 2:17 PM

    רשימה נפלאה, מעוררת געגועים.

  • לני בולקא  On מאי 27, 2013 at 2:27 PM

    את הספר "לוליטה" קראתי גם אני בסביבות גיל ה 20 וכבר אז חשבתי שהוא נפלא !! אחרי קריאה (מהנה ) במאמר שלך, החלטתי לא לקרוא אותו שוב כדי לא להרוס את החוייה שזכורה לי. ואגב, הספר "יוליסס" מחכה לי בבית, ואכן אקרא אותו. מישהי פעם, שלמדה אותו לתואר שני, אמרה לי: "את יוליסס לומדים, לא קוראים". וכך, בבוא הזמן, אתייחס לכך. ואני יודעת, והבטחתי לעצמי, שלא אעזוב אותו עד שאסיים אותו. ואגב, אפשר להמליץ לך על ספר נפלא? "חצי אח" שנכתב על ידי סופר נורווגי שאת שמו שכחתי. עוצמתי וניפלא.

  • אריק גלסנר  On מאי 27, 2013 at 2:48 PM

    תודה על התגובות וההערות.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On מאי 28, 2013 at 3:15 AM

    נהדר, ממש נהדר!
    הערה: לעתים אני קוראת אותך ולא מבינה למה אתה משתמש במילים לועזיות ולא עבריות (השתמשת במילה הגרמנית ל"שמחה לאיד" ולא בתרגומה העברי; כתבת "לאסו" ולא "פלצור"); ובכן, עכשיו אני מבינה, ושמחה על ששיתפת! בדיוק בשביל זה יש – בלוג!

  • עוגיפלצת  On מאי 29, 2013 at 9:34 AM

    מקסים, פוסט נהדר.

  • עידו גלעד  On מאי 29, 2013 at 12:03 PM

    מרתק, תודה רבה!

  • ניר  On מאי 30, 2013 at 11:18 AM

    שלום לאריק, איך אפשר ליצור עמך קשר. בקשר לביקורת ספר?
    תודה, ניר

  • אריק גלסנר  On מאי 30, 2013 at 11:25 AM

    תודה רבה רבה על התגובות והחיבובים!

    לניר, המייל שלי הוא arikglasner@hotmail.com אבל איני מבקר כרגע ספרים מחוץ לחובותיי העיתונאיות.

  • אברהם  On יוני 1, 2013 at 9:21 PM

    רשימה משובחת!

  • איציק  On יוני 24, 2013 at 11:25 AM

    רשימת קריאה מעניינת ביותר

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: