Monthly Archives: יוני 2013

אסופת קצרים

* אני מעלה לכאן אסופה שפורסמה לפני כשנתיים באתר בו כתבתי (וקודם לכן בכתב העת "מעיין") ושבינתיים הפסיק לפעול. האסופה כללה מבחר "קצרים" שהעליתי לבלוג שלי בחצי העשור האחרון. לא תמיד הפרספקטיבה שהייתה לי בשעת כתיבת "קצר" זה או אחר נותרה על כנה, אבל חשוב לי לשמר את המבחר הזה כפי שלוקט על ידי לפני כשנתיים או שלוש מבלי לשנותו. בימים הקרובים אנסה להעלות לבלוג שלי כמה מהפוסטים שהועלו באתר המדובר ז"ל ומצויים תחת ידי (לצערי, לחלק מהפוסטים שהעליתי שם אין לי העתקי-מקור).

קצר על פורנוגרפיה

בחברה שבה המעמדות מתרבדים גם לפי המראה החיצוני (לא צריך להפליג ולהגזים בזה; אבל זו תופעה משמעותית) הפורנוגרפיה – כל עוד היא לא נעשית בכפייה ובניצול – היא דמוקרטית-חתרנית באופן מהותי. בבחינת: "בלונדינית לכל פועל, ולא רק למנהל!". זאת על אף מגרעותיה האחרות (מודלים בלתי אפשריים של יופי וכד').

קצר על אנאלי וגניטאלי

תהום פעורה בין הגסויות האנאליות לגסויות הגניטאליות. ערבוב ביניהן מעורר רתיעה. לכן, אחד הביטויים הוולגריים ביותר בשפה העברית הוא "התחרבנתי", במשמעות של קבלת וסת. ביטוי ששייך לעידן מסוים ולסקטור מסוים שהעידון לא היה מסגולותיו הבולטות.

קצר על החיזור והמין

החיזור והמין שבא בעקבותיו סותרים זה את זה. החיזור – כולו "אגו": מחושבות, טקטיקה, שליטה, הבלטה עצמית. ואילו המין במיטבו – כולו "איד": ספונטניות, אבדן שליטה, מסמוס העצמי. לכן, יש משהו קומי במעבר מהיר מדי מהחיזור למין (כחלק מהקומיות הגדולה יותר של המין עצמו, כשהוא נצפה מפרספקטיבה לא להוטה).

קצר על יופי נשי

אישה צעירה ויפה היא כמו סלבריטאי בתחילת דרכו. היא והוא אינם בטוחים שהמבטים המופנים אליהם ברחוב אכן מופנים אליהם; אולי מביטים בהם כי אנשים הרי צריכים להביט להיכנשהו? אולי מביטים בהם כי דבר מה בלבושם אינו מונח כשורה? (ולכן הבדיקה העצמית המיידית, הדומה לתפיסת ריבאונד והטבעה, תפיסת המבט שנזרק לעברם והבטה-עצמית).
ההבדל בין האישה הצעירה והיפה לסלבריטאי בתחילת דרכו הוא, כמובן, שהאישה הצעירה והיפה נמצאת, למעשה, כבר בצהרי הקריירה שלה.

קצר על חוש ההומור של הטבע

היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?

קצר על גברים פמיניסטיים

בגברים פמיניסטיים מוטב לחשוד. יש הרי גברים שנהיים פמיניסטיים על מנת שיוכלו להשיג זיונים.

קצר על עולם הטבע

אחד הרגעים המזעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסוימים שהם מכירים, לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו שלא לרצונו. כמו אוטוסטראדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו.

קצרים על תשוקה

1. יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף ובודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.
'מה הוא עושה?! תמשיך, תמשיך, אל תיסוג, לא עכשיו, אלוהים, הם כבר נשברים. אלוהים, תמשיך! מה הוא עושה.קדימה, קדימה, אמרתי, עכשיו קדימה. לא, לא, איזה שלומיאל, אוי אלוהים'. מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.
2. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.
קומדיה.
3. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.

קצר על פורנו

החיסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש. היתרון – היעדר חוש הריח?

קצר על יופי נשי

גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה), או מתחזות למבינות, או מבטלות זאת (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית, או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").
רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.
מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו המעניין "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

קצר על השתוקקות

מעניינת אותי ההשערה על כך שלא הרבה פחות מחיים ארוטיים מספקים, מלאים ואפילו מספקים בדרכם הנם חיים של השתוקקות ארוטית לא נמלאת. כלומר, המרחק בין החי חיים נזיריים, מיובשי יצר, לזה שמשתוקק בלי להיות מסופק, נדמה לי כגדול בהרבה מהמרחק בין זה האחרון לזה שחי חיי תשוקה מספקים.
(ברנר ב"שכול וכישלון" עסק בנושאים דומים; "שכול וכישלון", אגב, הוא ספר שצריך ללמד אותו בעתיד באוניברסיטאות בהקשר של ספרי וולבק).

קצר על "הישרדות"

כיצד תימנע מצפייה ב"הישרדות":
1. כנס לאינטרנט.
2. כנס לגוגל
3. הקש את אחת – או כמה – ממילות החיפוש הבאות: שדיים, עכוז, ערווה, זהובות שיער, תלמידות מכינה, עקרות בית, מעורטל, גדולים, בולט, מגולח (כמובן, באנגלית מדוברת)
4. כנס לאחד האתרים.
5. המשך באופן טבעי כפי שלבך יורה לך.
6. נקה אחריך.
כעת אתה יכול בגוף קל לדלג על הטיזינג האינסופי שנקרא "הישרדות" ולחזור לעסוק בענייניך.

קצר על האח הגדול

ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.
לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם אנחנו, מיליון איש הצופים, לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.
ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלוויתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.
במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם, כרעיהם, להגם ושאר אביזרייהו.
"האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

קצר על לונדון וטלוויזיה מצוינת

אחד הרגעים הקומיים-שלא-במתכוון ביותר בטלוויזיה שלנו הוא רגע העברת השרביט מלונדון וקירשנבאום למיקי ויעקב. צמד הליצנים כביכול, הזקנים הציניים, מעביר את השרביט לצמד הרציניים כביכול, בגיל העמידה המיושב, הסובלניים כלפי משוגות הקשישים. בניגוד לרושם שמתקבל, המציאות היא הרי הפוכה בדיוק: לונדון וקירשנבאום מגישים את תוכנית האקטואליה (ואולי גם התרבות) הרצינית הכמעט-יחידה בארץ, בעוד החדשות הרשמיות חמורות-הסבר הן מופע קרקס בידורי ("יש הרבה חדשות היום. הנה אנחנו מתחילים").

קצר על יעל בר זוהר וטלי שרון

יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצנה הזו. וזה אולי בתמצית השקר של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש הוא השדיים של בר זוהר, ולא שום רגש או פטמת-רגש.
או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות". אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".

קצר על גלגל"ץ

חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פיצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלואורסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.
בפרפראזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי.
יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון מההאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.

קצר על אדיר מילר

לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת (מלבד הכתיבה בשיתוף רן שריג). מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת':"תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית: הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .

קצר על צפייה בטלוויזיה

הבעיה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים, מביט בהם בתשומת לב, והם לא מחזירים לך חום ומבט! קצת כמו לשכב עם נסיכה יפיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להחזיר חום, לעשות לך.

קצר על הגברים של חנוך לוין

יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים,
כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.

קצר על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים

הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.
השקפתם מחניפה להם-עצמם, לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?
כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.
הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.
הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.
או במלים של פייר בורדייה: "החלק הנשלט במעמדות השולטים".

קצר על החתרנים המדומים

הם צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה ואף הגבוה. מִין קומפלקס התבגרות בורגני מפונק – המופנה בעצם כלפי הוריהם בעלי העוצמה – בלוויית רגש אשמה עמום על אמידותם, מוּתמר אצלם למשנה פוליטית "רדיקלית" "סדורה", של שחור ולבן.
הם אוהבים לדבר על "הנכבה" ועל בתי הערבים ב – 48', בתים ברמלה, ביפו, בעכו או בירושלים, כדי שלא ישימו לב, עמיתיהם האזרחים, לדירות המרווחות, המוצקות והשקופות כעובדה, שקנו להם אבא ואימא הפרטיים שלהם, בתל אביב, ברמת השרון, בהרצלייה ובגבעתיים.
האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם נועזים – כמו סארטר בסוגיית אלג'יר! יפליגו אחדים בהערכתם העצמית – בעוד הם פועלים בתוך מילייה מבוסס, שארוג היטב-היטב בעיתון היחיד (!) של האינטליגנציה הישראלית, ואינם מזכירים ולו בשמץ אינטלקטואלים אמיצים כמו ג'ורג' אורוול ואלבר קאמי, שהיו אמיצים בדיוק משום שפעלו נגד המילייה שלהם עצמם.
האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם אמיצי לב – הם הרי מעטים מול רבים כל כך! – בעוד הם אלה שמנסים לשכנע אותנו, שהניצחון היהודי במלחמת העצמאות אינו מפתיע ונסי כלל ועיקר, כי למרות הנחיתות המספרית היישוב בארץ היה הרי מאורגן לאין ערוך מאויביו.
ועיתונאי צרפתי-יהודי שמאלי חכם (שאת שמו, לצערי, שכחתי) אמר פעם: "68'?! את המהומות ב – 68' עשו בני הבורגנים המפונקים. אנחנו?! לנו לא היה זמן. היינו צריכים להתפרנס".

קצר על ניאו-ליברליות

הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל מהלל את האינדיבידואל היזם; כלומר את משנה הדפוסים הקיימים, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים והתרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, לא שמרן.
נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווינג קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבעמדותיו הניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.
אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך, הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו בסתר לבו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

הנקודה היא

הנקודה היא שנחוצות עשרים שנים בערך להבין את המכונה החברתית שנבנתה למעוך אותך – לפצח את התוכנה שתוכנהּ מפצח אותך.
ואז אתה כבר בן ארבעים.
והסיגריות –

קצר

לאנשים מוכשרים מעלה אחת ומגרעה אחת. המעלה – כישרונם; המגרעה – נטייתם למחשבה המוטעית שהם אנשים מוכשרים מאד.

ארבעה פרדוקסים קצרים

א. יש מבקרים-חברתיים ומבקרי-תרבות שבסתר ליבם חרדים חרדת-מוות מכך שביקורתם החברתית והתרבותית תיושם.
כי אז – מה יעשו? כיצד ייתבחנו מההמון?
ב. מי שחפץ להיות אדם גדול ודגול באמת שומה עליו להמעיט עצמו ולחשוב על טובת הכלל.
ג. הקבצנים הגודשים להתפקע את רחובותינו – ורחובותיה של תל אביב במיוחד – רק מחזקים את הסדר הניאו-ליברלי הקיים. כי בני המעמד הבינוני הפוגשים בהם (כי מי עוד הולך בחוצות העיר חוץ מבני המעמד הבינוני ומטה? כי מי עוד חי בעיר עצמה ולא בפרבריה חוץ מבני המעמד הבינוני?) מתאוששים ואף מקבלים הנאה מהמפגש עם הקבצנים האומללים: "כן, עד כדי כך מצבי אינו גרוע".
ד. סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם הפגנות המונים סוערות.

קצר על הביקורת

יש מין רתיעה מביקורת בתחום התרבות בחברה הישראלית. מקורה, לעניות דעתי, הוא זה: כיוון שאנשי רוח בחברה הישראלית מעטים הם, מעטים כנגד רבים, צריכים אנשי הרוח רק לפרגן אחד לשני, לפרכס זה לֶחייו של זה. דעתי שונה: אם לא יהיו פולמוסים בעולם הרוח – זו תהיה העדות האחרונה לכך שהעולם הזה מת.

קצר על מבקר

מבקר ספרות מקור שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.
הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצוין – לא מבקר.
מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.

קצר על ספרי מקור ומתורגמים

ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, מהמוכר עד זרא.

קצר על רבי המכר ישראליים

יש אינטלקטואלים ספרותיים שסובלים מרגשי נחיתות למול ספרות פופולארית. כיוון שהם לא קוראים אותה היא נדמית בעיניהם יצרית, משוחררת, מותחת, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מפגינה חוכמת רחוב. לו היו קוראים את הספרות הפופולארית הישראלית – המהוגנת, הקפוצה, המהדסת בכבדות דובית, הרצינית עד אימה, הצמודה למוסכמות, העוסקת בשואה ובציונות כי בכך הרי צריכה לעסוק ספרות "רצינית" – היו נוכחים בטעותם ואולי נפטרים מרגש נחיתות מיותר.

קצר על ביקורת ואינסטינקטים

בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט או "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולארית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ בענייני העולם הגדול ובסוגיות הרוח המופשטות. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת לומר בזמן אמת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה.

קצר: מדוע אני מבקר?

מדוע אני מבקר? גם כיוון שאני חש שאני פוסע במשעולי החיים ודש בעקבי, רומס, רקמות חיים עשירות במרקמן כשם שהן דקיקות ואווריריות. שחזור הרקמות הללו אינו משימה לאדם אחד (אם אותו אחד אינו פרוסט).
אני מחפש בספרים מתעדים-עמיתים, שיתעדו את הרקמות הללו לבל תאבדנה בתהו, יתעדו ויתייקו אותן במאגר המידע האנושי.
כמה, למשל, עשירים, סותרניים וכמעט-בלתי-מורגשים, התהליכים המביאים בני-זוג חדשים להרשות לעצמם להקניט אחד את השני כעדות לשלב אמיץ יותר ביחסיהם?

קצר על קריאה בספרים העוסקים בביקורת-תרבות
ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" של זיגמונט באומן – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנאליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

קצר על חשיבותה של ביקורת תרבות

כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדויק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להתשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

קצר בשבח העלילה

קראתי לאחרונה את "יער נורווגי" של הרוקי מורקמי. רומן מצוין. לא גדול. מצוין.
וחשבתי על העלילה ברומן הזה, על אותו יסוד פרימיטיבי-כביכול, אותו כֶּבֶל, שאליו סופר מצוין כובל אותנו בתוך מבוך יצירתו ובו זמנית מציע לנו בעזרתו את הדרך היחידה לצאת ממנו.
לעלילה, חשבתי, יש משמעות מטאפיסית. לא, לא במובן שנתן אריסטו ב"פואטיקה" לעלילה, לעלילה כמי שמציגה את ההיגיון הסיבתי בטהרתו, בניגוד להיסטוריה.
המשמעות המטאפיסית של העלילה נובעת מאותה לכידה שהוזכרה.
הלכידה שלוכד רומן טוב את קוראו, משעה את חייו של הקורא ממנו-עצמו, השעיה שכדוגמת השפעתה, במשך ובעומק, איני מכיר באף צורת אמנות אחרת. ההשעיה הזו של הקיום, היכולת הזו להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו, מוענקת לנו בראש ובראשונה באמצעות העלילה; במעקב המתוח אחר ההתרחשויות המתחוללות על הדף ובמוחנו.
כך יוצא כי באמצעות העלילה אנחנו יכולים לחיות חיים מקבילים; העלילה מאפשרת את הטראנס החזק ביותר המוכר לי.
למעשה, אותו עצב הפוקד קוראים רבים כשהם נוכחים שהרומן הטוב שהם קוראים עומד להסתיים, מיהמוה קץ הרומן בקריאה אטית – דומה למיאונה העיקש של הנשמה לחזור לגוף, לצערה המופגן, עליהם מדווחים אותם אנשים שמתו מוות קליני והושבו בכוח לחייהם ברגע האחרון.

שני משלים קצרים על קריאת ספרות

1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.
הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, מענגת אותו בד בבד ובנפרד משמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.
החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.
2. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.
זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.

קצר על שחרור מאמנות

שחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם.
שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.
אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.

קצר על השפה

א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.
המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.
המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).
ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.
השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית

קצר על תרבות קריאה

אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.

קצר על הכישרון להתייתם

יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם. חסרה להם היכולת למצוא אבות, ויש להם את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו דרך נס. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות, אי-המשויכות, מסייעת להם, גם אם על כורחכם, לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם. לעיתים רחוקות, האנשים הללו נהיים מבקרים.

קצר על חזרה בתשובה

גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות, יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.
כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי. תהליך דומה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.

קצר על האימה מהפשטות

לעתים, האימה החשכה שמפילה המציאות עלינו, בניה, אינה מפני מורכבותה ומסובכותה. לעתים, המציאות מחלחלת אותנו דווקא מפני שהיא פשוטה כל כך. פשוטה להפליא.

קצר על סלנג

בחנות הלבשה ידועה בדיזנגוף סנטר, בצומת מרכזי בלב ת"א, מורה שלט הפרסומת לצופים להתעדכן בסלנג, להתחבר כך לעיר ולקצבהּ (למשל, למילה "סופני", במשמעות של "יוצא דופן לטובה"). חלק מהסלנג הישראלי היום מוכתב מלמעלה, מנוכס על ידי השיווק והפרסום. ואילו חלק נכבד מהתרבות הגבוהה הישראלית בוקע מלמטה, כנגד כל המנגנונים הממשטרים של השוק.

קצר על תרבות גבוהה

"תרבות גבוהה" בישראל – בניגוד, נגיד, לצרפת – אינה נחלתם של השולטים בחברה. השולטים בישראל בְּערים. "תרבות גבוהה" בישראל, בפרפראזה על המינגוויי, אינה דרך לנצח, אלא אמצעי להפסיד בכבוד. "להפסיד בכבוד" על ידי החשיפה שגם הרוח מסעירה, גם הויתור, לא רק הכספגוף, לא רק הממשי. לפיכך, להילחם כנגד ה"תרבות גבוהה" בישראל העכשווית הוא מעשה ריאקציוני.

קצר על מרד בתרבות ההמונים

אנשים הסולדים מתרבות-ההמונים הממוסחרת אינם קדושים ואף לא בהכרח סנובים או אליטיסטיים. אלה אנשים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מעוניינים להיות מנוהלים.

קצר על יאיר לפיד ובני ציפר; על הפרנויה שבמרכז, על הפיתוי שבשוליים

יאיר לפיד כתב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה המותקף מכל העברים. כמה שבועות לפני כן כתב לפיד על בדידותה של אמריקה ועל מספידיה מכל העברים. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי: ראש הממשלה ואמריקה כמטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסואלי המרגיש עצמו שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, בסך הכל מבקש להיות מעצמה.
בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו על סלידתו מישראל ומהישראלים. צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין לאליטיזם התרבותי שלו, כמטפוריות לו. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי. כלומר ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. כי הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. "אקטואליה" בישראל היא הרי סוג של תרבות פופולארית. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה", שחיפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות" ועדיין לשמר את "אחרותו" המובהקת.

קצר על פופוליסטים של האליטות

יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).

קצר על הפונדמנטליזם של חלק מהשמאל הרדיקלי

את השמאל הרדיקלי – את תופעת בני ציפר, למשל – אני קורא כחלק אינטגראלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" – מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי – מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות – מחד גיסא; הפונדמנטליזם האיסלאמי – מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.
השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי הניאו-ליברלי, כחלק מההקצנה-הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים והתחרותיים, יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.
השמאל הרדיקלי הפך להיות אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.
אגב, גם השפל – חסר-התקדים ייתכן – ביחסי גברים-נשים בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין, שלא יהיה ספק בעניין הזה!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב תמימי הדעים עמך, ורצוי: הדומים לך ממש.

קצר על פובליציסטיקה ישראלית עכשווית

צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים מהטעם הפשוט כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם כמותיים, נובעים מסכומי כסף, ולא מהבדלי ומאבקי דעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?

קצר על עישון

העיקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום דרך נס לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך במגושם מהטורסו אל החלל הריק; הסקס-אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן ומסתורי כביכול).
ועוד צורך: הצורך במיסוך מהעולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.
היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

קצר ולעניין

"זה, זה מעשן כמו קטרזיס"
(שיבוש-לשון ששמעתי, וראוי לענ"ד לתואר שיבוש-הלשון של השנה)

קצרים על הניכור

1. בני דורי, ילידי שנות השבעים, שעוד זוכרים את מראה הארץ, האדמה, לפני מגפת הנדל"ן; שעוד זוכרים איך נראה עולם ללא טלביזיה צבעונית, רב ערוצית, ללא מחשב אישי, טלפון סלולארי; איך נראה עולם ללא חדרי כושר וניתוחים פלסטיים ויופי מהונדס, בִּיוֹני; עולם ללא מותגים ופרסומות בכל קרן זווית ופינת רחוב; עולם ללא סלבריטאים מוטסים ומוצנחים מלמעלה בידי חרושת-סלבריטאות; עולם ללא אנגלית מאסיבית, משבשת – בני דורי אלה חיים, למעשה, חיים כפולים: עכשיו ופעם.
חיים מנוכרים.
חלק אחד בהם, בבני דורי, מנוכר לעכשיו – ואילו חלק אחר מנוכר לילדותם, לפעם. חיים כפולים ומנוכרים אהדדי.
2. מושג הניכור, אחרי שיצא מהאופנה יחד עם האקזיסטנציאליזם של שנות החמישים והחשיבה המרקסיסטית, הוא, עם זאת, בעיניי, המושג האפקטיבי ביותר להבנת התרבות העכשווית.
"הומו אקונומיקוס" הוא אדם מנוכר מעצם טבעו, כי הוא קשוב לחוץ, לצורכי השוק, ולא לצרכיו האישיים. מה שקרוי "שיווק עצמי" אינו אלא ניכור במלים אחרות; הזיהוי שלך לא עם עצמך האותנטי, אלא עם התכונות המותאמות לצרכים של החברה (למשל, בא הדבר לידי ביטוי ב"פרופיל העסקי", המשמש כתעודת זהות אישית, בבלוגים ב"קפה דה-מארקר"; אישי – שכולו מכוון כלפי ההשתלבות בחברתי).
"הומו אקונומיקוס" עסוק כולו במה שהשוק דורש ולא במה שנובע מתוכו. סרגיי ברין הצעיר השתוקק לבחורות ולאהבה ולבטלה – כמו כולנו, יש לשער (בהתאמת המין) – ולא לחיפוש מנוע-חיפוש.
הניכור מגיע לשיאו במקצוע המבטא יותר מכל את רוח התקופה – היחצ"ן. היחצ"ן צריך לחייך ולהתחנחן יום שלם – יום עבודה שלם להיות מכוון-החוצה, להיות לא-הוא, להיות מנוכר לעצמו.
3. בעולם של כלכלה גלובלית הכוחות החורצים את חיינו הפכו למסובכים וערטילאיים ואנחנו חשים, לפיכך, ניכור בסיסי כלפי המציאות סביבנו. מציאות שחורצת את גורלנו אך איננו מבינים אותה לאשורה. מציאות מיסטית בעצם (באופן דומה לאדם הקדמון שנתקל בסופת ברקים לראשונה בחייו ו"הסביר" אותה לעצמו במושגים מיתיים).
4. הפערים בחלוקת העושר והעוני הופכים את החיים המדומיינים של העשירים לחיים לא נתפסים, לשונים בסדרי גודל, ולפיכך למציאות מנוכרת, שמנכרת בחזרה גם אותנו מחיינו-אנו.
אגב, את תופעת המחבלים המתאבדים ניתן לנסות להבין אם מבינים את הנקודה הזו. ברגע שהחיים של המערביים העשירים ההדוניסטים, בעלי העושר האגדי, נתפסים כשונים לא בנקודות, אלא בסדרי גודל, החיים שלך נתפסים כאירוניים, כתחליף דהוי, שלא שווה לחיותו. מוטב להמית את עצמך עם מי שנדמה לך שחי באופן אחר לחלוטין, מאשר להמשיך לשחק את הפארסה הזו שנקראת "חיים" בעולם השלישי, "חיים" שאינם חיים.
5. מה שמכונה "גלובליזציה" מבחינה תרבותית הוא, למעשה, מציאות תרבותית מנוכרת. אנחנו נפגשים מדי יום עם רסיסי תרבויות, שהוצאו מהקשרם האורגני והמקורי, נתקלים מדי יום בפסיפס, בבליל, בזמזום, של סימנים תרבותיים, מנותקים מהקשר ומסורת. מה שמכונה "תרבות" גלובלית הוא יסוד קטוע ולא יציב, יסוד זר. מנוכר.
6. אנחנו חיים בחברה מנוכרת באופן חריף מעוד שלל סיבות:
א. ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת, ולפיכך היא מנכרת אותנו מחלק מכריע מחייהם.
ב. החיזור והפיתוי הם פעולות מנוכרות, כיוון שהן מכוונות כלפי-חוץ, מכוונות לעשיית רושם על בן/בת הזוג. אלה פעולות מנוכרות לעצמי (לכן העייפות הגדולה שחשים חלקנו בסיומו של דייט ראשון). כיוון שאנחנו חיים בחברה פתיינית, חברה בה השארם המיני משמש אותנו גם למטרות לא-מיניות-בהכרח, אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו מופנים לזולתנו ובגבנו לעצמנו. מנוכרים לעצמנו.
ג. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד היא נבנתה וכיצד היא בדיוק פועלת, וכך אנחנו מנוכרים לחפצים המצויים ברשותנו בשימוש יומיומי, כלומר, מנוכרים לחלק נכבד מחיינו אנו.
ד. אנחנו מוצפים במידע שימושי ולא שימושי, מידע שברובו איננו זקוקים לו ושגם אינו קרוא ובכל זאת מגיע עדינו. כך אנו מנוכרים לעצמנו ממש; לחלק נכבד מתכולת מוחנו אנו.
ה. רגשות שליליים כמו דיכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו.
7. הפחתת הניכור יכולה (אולי) להיעשות בכמה דרכים בתחומים שונים. כמה רעיונות:
חינוך כלכלי ממוסד בבתי הספר יכול לתרום לדה-מיסטיפיקציה של הכלכלה, ליטול את העוקץ והתחושה האימפוטנטית שהמערכות הכלכליות המסובכות והגלובליות נועצות בנו (עוקץ) ויוצרות בנו (אימפוטנציה).
הספרות, כשהיא כובשת זירות חיים שונות ולא מוכרות לנו, כשהיא מצליחה לחלוש עליהן, להחליש אותן, לאלחש אותן, להאניש אותן – מפיגה חלק מהניכור שבהן.
שיקום הלאומיות – כקונסטרוקט אנושי, אנושי בכך שהוא אינו בלתי ניתן לעיכול כמו "הכפר הגלובלי", ואינו אטומיסטי כמו "האינדיבידואל" – הלאומיות בוורסיה הסוציאל-דמוקרטית, שיקום כזה יכול לתרום לתחושת קרבה בין הפרגמנטים השונים המנוכרים בחברה. הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית, כ"אמנה חברתית" שיוצרת תחושת שיתופיות בסיסית, שאינה מתכחשת לתחרות בין האינדיבידואלים, אולם דואגת שהתחרות הזו תרוסן באמצעות אתוס משותף, ובאמצעות מנגנונים כלכליים שלא יאפשרו פערים חברתיים בסדרי גודל, אותם פערים שיוצרים אותו ניכור בלתי נסבל (וניכור נוצר לא רק, לא בעיקר, כשאתה רעב ללחם; ניכור נוצר גם אם אתה חי באופן סביר אבל שכנך לקהיליית האזרחים חי באופן שונה ממך, או כך נדמה לך, בסדרי גודל).

קצר על קצר

ישנה האמירה הידועה, הקולעת והיפה כל כך על כך שהפָּסַל (מיכאלאנג'לו? ואולי הוא אף בעל האמירה?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.
אבל, חשבתי פתאום באחד האמשים, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.
זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?

קצר על צריכה

כשמדברים על חברת הצריכה לא מדברים רק על בגדים ונעליים. מדברים גם על אספנים כפייתיים של דיסקים, דיוידיים, ספרים. כלומר גם צרכנים בולימיים של "אמנות".
מדברים גם על אספנים בולימיים של נשים. לא כי היצר דורש, לא הזין, אלא הריר בפה, העיניים. כמו בנעליים.

קצר על פרטיות

בלילה, בלילה, לפני השינה, מביטים אנשים כה וכה לראות כי אין איש בסביבה, נכנסים לאינטרנט, מעלים את הכתובת, ובאים חרש לאתר האינטרנט הנחשק. או אז מקלידים הם סיסמה וחודרים פנימה, מאחורי הפרגוד, לקודש הקודשים הסודי. הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, הבני אדם, ממששים ומלטפים את היש, האנשים, ופוחדים מהאין, הבני אדם.
בדיקת חשבון הבנק באינטרנט היא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שלנו.

קצר על "שביל הזהב"

התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינה בהכרח פשרנות עלובה, אנטי-רומנטית.
החיפוש אחר "שביל הזהב" יכול להיות רדיקלי, יוקד מתשוקה.
התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".
התשוקה הקיצונית היוקדת במי שהולך במתינות בדרך האמצע היא תשוקת החירות.

קצר על איש הרוח היום

המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה?

קצר על יצר הסקרנות

הסקרנות, הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינה רגש חביב ו"חיובי" כפי שהיא מוצגת תדיר ("אין סוף לסקרנות", לשון הפרסומת המתמוגגת לערוץ 8); זה רגש אלים בבסיסו. סקרנות נובעת מרצון לגבור על העולם. לפצח אותו.

קצר על התחלת הזקנה

ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי; היקלשותה של ההוויה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.

קצר על הכסף

לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.
אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש גם רכיב קוגניטיבי לא מבוטל. אולי לא יהיה זה מיותר להוסיף להבהרת התשוקה לכסף ביאור "טיפש" יותר.
אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.
ח ל ל ר י ק ע צ ו ם ש ל ז מ ן.
מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל הרי כל כך ריק מסביב ובפנים!
הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!
יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תוכנית חיים פשוטה, בהירה.
כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.

קצר על נרקיסיזם

החלק החמור יותר בנרקיסיזם אינו העיסוק העצמי המופרז, אלא התלות בחוץ; לא ההתעכבות לסלסול בשיער מול ההשתקפות אלא התלות בראי או בבריכה (ראי שיכול להישבר, בריכה שיכולה להיעכר).

קצר על התפשטות-הגשמיות

ישבתי בבּאר. המוזיקה לא הייתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.
והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.
רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את לחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.
כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.

קצר בזכות גאידמאק

גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.
גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.
גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים. הוא נייח – הם נוחי.
הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.

קצרים על חומר ורוח

1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.
אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:
"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו (…) כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).
לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…
2. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר…
3. לדעת מה בדיוק קורה, להביט עין בעין באסון של הקיום או של התרבות, אינו מתכון לפסימיזם בהכרח. דווקא הבליעה של ההוויה בלוע התודעה, החלישה של התודעה על ההוויה, מאלחשת את מכאוביה של האחרונה, ממתיקה את טעמה.

קצרים על סופרים

1. סופר לטעמי צריך להיות קצת לא נורמאלי. לא בגין התפיסה הרומנטית על השיגעון כצורר בכנפיו המתנפנפות בטירוף ידע אזוטרי. כמעט ההיפך: כיוון שעל מנת לנתח את הנורמה צריך להיות מעט מחוצה לה. כמו ההתרחקות מהר המאפשרת לאמוד את גובהו. עוד יתרון אמנציפטורי ללא נורמאלי: יכולתו לראות עד כמה הנורמה אינה מחויבת מציאות. ההתרחקות מההר, הקפתו במבט, מאפשרת לפנות ממנו ולהתחיל לתור אחר הרים אחרים.
2. מוציא שם רע, על פי חז"ל, לוקה כעונש בצרעת ומורחק מחוץ למחנה. ההיפך הוא אצל הסופר. הסופר, על מנת להיות בעל לשון כלל ועיקר, צריך לצאת מחוץ למחנה.
3. איש רתוק בגבו ועורפו לקיר ומביט בפיסת שמים משתנה הנשקפת מצוהר צר הניצב נכחו. חושב. חושף עושר מפתיע בקיומו. זה בעיניי שורש ההישג הכביר של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי" (הנמשל: הקיר; השמיים = החיים).

קצר על גילוי וכיסוי בלשון

יש בקינג ג'ורג' בת"א פיצוציה האוצרת בין שלושת כתליה את תפארת סרחונה של העיר. האם כשאני אומר ש"צחנה" עולה מהפיצוציה אני מגביר את המיאוס שהשהות בה מעוררת בי או מחליש אותו? (הערה לעצמי: לעיין ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק).

קצר על מחלה

סקוט פיצ'ג'ראלד כתב פעם שמכל ההבדלים בין בני האדם (מגדריים, מעמדיים, אתניים, הבדלי אופי) ההבדל הגדול ביותר הוא בין הבריאים לחולים. בשבחה של המחלה ניתן, לטעמי, לומר שהיא מנתקת אותך מהחברתי ומחזירה אותך לעצמך. לגופך ממש. זו חלק מהסיבה שחולים במחלות קשות מדווחים לעתים על כך שתקופת מחלתם היא מהתקופות המאושרות בחייהם.

קצר בשבח סוג מסוים של נרקיסיזם

אדם שחש שחלקים של האני שלו אינם נגישים לו עדיין חי חיים מאתגרים, הרפתקניים. יש לו תוכנית חיים. כמו מי שגלאים מבשרים לו על מאגר נפט המצוי בחצרו האחורית.

קצר על חוכמה וגדולה

האדם החכם יודע עד כמה הוא אינו יודע; האדם הגדול יודע לא לתת לאי ידיעתו לרפות את ידיו? יודע להתעלם מהידיעה שאינו יודע?? ואולי, פשוט, האדם הגדול לא יודע עד כמה הוא לא יודע?!

קצר על המשבר הכלכלי

הנה הפרדוקס:
כלכלת השוק במשבר! חזרה ל – 1929! הפילוסופיה הניאו-ליברלית מובסת! עידן השפל הגדול בפתח! איפה רוזוולט של ההווה? האם הקפיטליזם כולו קורס? –
כל אלה ועוד נשמעים בכלי התקשורת הקפיטליסטיים, שמושכל ראשון אצלם הוא ליצור דרמטיזציה של כל האירועים כולם, להפוך את החיים לטלנובלה לא-פוסקת של פסגות ותהומות, למוץ מההיסטוריה את מלוא פוטנציאל הריגוש שבה, על מנת שנהיה מרותקים אל הסדרה הממכרת המכונה "אקטואליה", על מנת שנהיה ב"מהפיכה מתמדת" אמוציונאלית.
בקיצור: הדיווח המועצם על משבר הקפיטליזם הוא דוגמה לאחד ממאפייניו של העידן הקפיטליסטי התזזיתי. האם להאמין לו?

קצר על אמפטיה

לעתים, כשאדם מגלה אמפטיה לזולת, הוא מוליד מקרבו רגש נלווה לאמפטיה הזו, רגש הבוקע ממש אחריה, כיעקב הצץ במפתיע מהרחם וידו אוחזת בעקב אחיו.
הרגש התאום הזה הוא התמוגגותו של האדם מעצמו, על עצם יכולתו להרגיש.

קצר על תוכן

ב"סיפורי סבסטופול" אומר טולסטוי, שבזמן הפסקת האש במלחמת קרים, ניהלו ביניהם החיילים הרוסים והצרפתים שיחות נימוסין. תוכן השיחות הללו, מעיר טולסטוי, לא נקבע לפי מה שבאמת היה על לבם של החיילים בצבאות הנצים. תוכן השיחות נקבע על פי אוצר המילים הצרפתיות שהיה ידוע לחיילים הרוסיים.
לפעמים, כשאני חושב כמה פעמים בחיינו הציבוריים והאישיים, האינטלקטואליים והרגשיים, ייתכן כי אנחנו מבטאים עמדות לא בתואם למה שאנחנו מרגישים או חושבים בפועל, אלא בתואם לנוסחים ולצירופי-הנוסחים הידועים לנו מכבר, הזמינים לנו, המצויים תחת ידינו באותו רגע בו נדרשנו להביע את עמדתנו – אני נתקף סחרחורת.

קצר על עוגיית המדלן ופירורהּ

עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.
הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.
סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות.

האם מה שכתבתי זה עתה מדויק ומוצלח?
א. האם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת? האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא מתווך, לא רצוני ומיידי? האם אין בנו, למעשה, תשוקה מתמדת למצוא סימנים, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?
ב. המילה "חפוזה" דורשת עיון. ואולי החלפה. היא גסה מעט בהקשר הזה.
ג. את התובנה הראשונה במשפט האחרון יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?
לג'יימסון (לא הוויסקי – א.ג.) יש טענה מעניינת שמזכירה את זה, ושהולכת בערך כך: איבוד הקשר בין הספרות למציאות שבמודרניזם שונה מזה שבפוסטמודרניזם – למרות שבשתי התקופות כאחת יש התנגדות לספרות שמשקפת מציאות; אלא שבמודרניזם נשמר קשר עין עם התפיסה הריאליסטית ולכן ההתנגדות לה משמעותית יותר והייתה בעלת ערך משחרר. בפוסטמודרניזם קשר העין הזה אבד – ולכן השחרור, הגדול יותר בפועל, אינו מוחש למעשה.
ד. התובנה השנייה במשפט האחרון בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות שלה?
ה. האם אין בפסקה כולה בלבול בין שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים:
רצף-רגשות אחד, זה שמועלה בה, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים. רצף-הרגש הפרוסטיאני הזה דומה לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.
רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. אבל בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" ואולי אף לא רצף-רגשות או היזכרות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. באחת.
ואולי זה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה, וזאת באמצעות הדמיון לילדות.

קצר על רלטיביזם

הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים. כלומר, יש שני מיני רלטיביזם תרבותי.
בעוד ביחס ליופי נדמה שקיים רק רלטיביזם מהסוג הראשון.
כפירה בערכו של היפה היא היום כפירה חמורה יותר מכפירה בערכו של העמוק או המורכב.

קצר על אינדיווידואליזם

הציטוט הרווח בו משתמשות נשים לתיאור-עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.

קצר על ההומניזם

ישנן כמה סיבות שניתן לתת לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:
א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה העכשווית: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות", זאת אחרי האינטראקציה הבינישית הכבירה שיצר הקפיטליזם במאות השנים האחרונות. כל אלה מקדמים תפיסה "קולקטיביסטית" והדהייה של היחיד.
ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט יכול להיראות נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש. אייפון מול תינוק.
ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד. כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

קצר על אפשרות למהפכה בעתיד

השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.

קצר על כנות

רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".
האומנם? האומנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?

קצר על אמנים בפרסומות

בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות האחרונות הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.
זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.
וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, מתי כספי, למשל, דני ליטאני, למשל, שי אביבי, למשל, בועז שרעבי, למשל, אהוד בנאי (!) בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי.

קצר על המחצית השנייה של חיינו

במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת שזוהרה הוּעם ממשיכה לפעול.
משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.
או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.
מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו.
ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.
ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.
הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.
לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.

על "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו

* אני מעלה לכאן טקסט שנכתב ופורסם לפני כשנתיים באתר בו כתבתי ושבינתיים הפסיק לפעול. בימים הקרובים אנסה להעלות לבלוג שלי כמה מהפוסטים שהועלו שם ומצויים תחת ידי (לצערי, לחלק מהפוסטים שהעליתי שם אין לי העתקי-מקור).

על "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו ("זמורה ביתן", 2007)

*

לפני הפרשנות שאציע, דבר מה כללי על הספר הנדון:
ניסיון החיים של חלקנו מפגיש אותנו עם חוויות קיצון נפשיות, שחלק ניכר מהאנשים אינו מכיר, לעתים לאושרו. עם זאת, אני מדבר לא רק על חוויות נפשיות סבוכות וקשות, אלא גם על רגשות עונג לא מצויים. בכל מקרה, כשאנו נתקלים ביצירה שאנו חשים כי אינה מכירה כלל את חוויות הקיצון הללו, הטובות או הרעות, אנחנו חשים סוג של אדישות כלפיה.
הרגשות הקיצוניים המוכרים לנו מחוללים אירוניה מכרסמת ביחסנו ליצירה שאנו חשים שאינה מכירה אותם אך סבורה שהרגשות הבינוניים-בעוצמתם שהיא כן מציגה הינם בעלי עוצמה. אגב, יצירה לא צריכה לעסוק ישירות בנושאים "קשים" או בעונג לא מצוי על מנת "לשדר" לנו שהיא ערה לתחומי הקיצון של הנפש. לעתים דווקא יצירה מאופקת מצליחה "לשדר" לנו שהיא ערה גם ערה להם – אך בחרה במודע להתעלם מהם משיקולים שונים ואו אז האירוניה המוזכרת לא פוגעת ביצירה מהסוג הזה (נתן זך, למשל, בביקורת שכתב על "זכרון דברים", המליץ לפרוזה הישראלית למתן את תשוקותיה הרומנטיות, המובילות לדיכאון בחיי הגיבורים עקב ההפרזה במה שהם תובעים מהחיים; יצירה שתיענה להמלצה הזכית, תוך מודעות לתהומות שהוצגו ב"זכרון דברים", יכולה להיות יצירה מספקת, אם "תשדר" לנו מבין השיטין שהיא בחרה בדרך האמצע המתונה והאריסטוטלית, מתוך מודעות לתהומות ובחירה מוראלית לדלג עליהם).
לפיכך, היתרון של יצירה שאנו חשים שהיא מודעת לרגשות קיצון על פני יצירה שאנו חשים שהיא אינה מודעת להם כלל הופך לעניין שניתן לכימות, ולכן ליתרון שקשה להתווכח איתו: יצירות הקיצון מכירות את הרגשות היומיומיים וגם את רגשות הקצה ואילו יצירות יומיומיות הרבה פעמים מכירות רק את היומיום ואינן מכירות את רגשות הקצה.
ואם להתמקד ב"יצר לב האדמה": זה אחד הרומנים הבולטים בשני העשורים האחרונים שהיכרותו עם רגשות קיצון היא עמוקה ונרחבת. למעשה, זו אולי היצירה החנוך-לוינית ביותר שראתה אור בישראל מאז פטירתו של חנוך לוין, וחנוך לוין הוא אלוף ישראל (ולא רק ישראל) בעיסוק ברגשות קצה קשים. היתרון הראשון הבולט של "יצר לב האדמה" על פני רוב גמור של הרומנים הישראליים של העשור ומחצה האחרונים נובע בפשטות מכך שהרומן הזה מכיר לעומק רגשות שספרים אחרים פשוט אינם מודעים להם .

*

"יצר לב האדמה" הוא סיפורה בגוף ראשון של תלמה, רווקה דתייה בת שלושים, מורה בתיכון דתי לבנות. תלמה חשה רגשות קשים כלפי עצמה – הרומן למעשה נפתח בסקירה עצמית ביקורתית מאד מול המראה – רגשות חסרי תקדים באקלים הספרותי הנוכחי (התעוררות המיניות של תלמה, למשל, מומשלת כמה פעמים, בדימוי דוחה במכוון, לחילזון הזוחל בין הירכיים), אך רגשות של עוינות-עצמית שניתן להם בעבר ביטוי עקבי בשושלת המפוארת של הפרוזה העברית (ומעניין מדוע הדבר כך, כלומר מה בתרבותנו מעודד רגשות כאלה. ברנר: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימי"; שבתאי על גולדמן שמצהיר כי הוא לא מאמין שאישה מסוגלת לאהוב אותו; חנוך לוין: "גבר לא אהוב ושמו גבר'ל"; ויש עוד דוגמאות).

*

הרומן מתחיל בלווייתה של סבתה של תלמה ולמעשה כמעט לא יוצא מתחומי משפחתה לכל אורכו. אנו מתוודעים ליחסיה הקשים, קרוב לוודאי חסרי תקדים גם הם בספרות הישראלית העכשווית, של תלמה עם הוריה (על האם למשל: "היא מחבקת אותי, אני מרגישה את הריח החמוץ, המוכר, שלנצח יזכיר לי חלב אם מקולקל". על האב: "האופן שבו הוא שותה מביך אותי, כמו גם הנוכחות שלו […] האיש הקטן, הנידף וההמום הזה. אין לו מושג מה עובר לי בראש, לאישון הזה"); לרגשי הנחיתות העמוקים של תלמה כלפי משפחת אחות האם ("זה קיים בכל משפחה. ישנם ענפים מיוחסים יותר וישנם ענפים מיוחסים פחות, יש ענפים המשלחים זמורות מלאות עלעלים ופירות, ומולם בדים מצומקים, שמוטים ומכורסמים בכנימות עד העצם"); ליחסי הקנאה והתחרות שיש לה עם בת דודתה, בת אותה אחות-האם, נילי; לאהבתה ארוכת השנים לחנן, בן דודה מדור שני, שאותה נילי מתחרה אתה על לבו.

*

לתוך האווירה המשפחתית הסמיכה והקלאוסטרופובית הזו, ואחזור לכך מיד, מושתל עצם זר לכאורה: גולם. סבתה של תלמה, מספר לנו הרומן, בראה גולם בזמן מרד גטו ורשה שבו השתתפה. את סוד יצירת הגולם העבירה הסבתא לנכדתה. תלמה, עוינת-עצמה ובודדה בתוך הסבך המשפחתי כפי שהיא, מחליטה אחרי מות הסבתא לברוא את הגולם. הגולם קם ונהיה ושמו ניתן לו בידה: שאול. תלמה מתאהבת בגולם החסון והשתקן שגואל אותה מבדידותה ואף מבתוליה. אך לעונג יש מחיר ומי שמשלם את המחיר הוא משפחתה של תלמה שחוליים מסתוריים מתחילים לפקוד אותה.
ההברקה הבסיסית, הכמעט-גאונית, של "יצר לב האדמה", היא, אם כך, נטילת המיתוס היהודי על הגולם, מיתוס שצמח על רקע חולשה יהודית נוראה שכמהה לדמות גיבור פודה ומציל, גיבור אנטי "יהודי" במובהק בהיותו שתקן וחסון ולא אינטלקטואלי, ובכן נטילת המיתוס הלאומי הזה, הפרטתו ושתילתו בתוך ספרות "צ'יק-ליט" בת זמננו.
כך מתקבל, לפני הכל, רומן חריג ביותר, רומן ישראלי-יהודי מקורי ביותר, על רווקה צעירה, שנחלצת מערירותה המינית בעזרת גבר-חלומות שבראה מעשה ידיה. וממש כמו מיתוס הגולם, שצמח מתוך חולשה יהודית נוראה, ממחיש הרומן הזה בחריפות את מצוקת הרווקוּת הקשה שמולידה פנטזיה על כוח גברי שקט ושתקן, על גולם שיגאל את הרווקה היהודייה מבדידותה ("שאול מתנשא לו גבוה מעלי, וקודקודי מגיע לנקודה המדויקת ההיא בבסיס צווארו. כמו שצריך. כמו שאני צריכה. כמו שנשים בכל התקופות, בכל הקלישאות ובכל הסגנונות היו צריכות" ).
הפנטזיה על האביר על הסוס מקבלת כך עיצוב יהודי מקורי.

*

לו זה היה לב העניין, אפשר היה לפטור את "יצר לב האדמה" כלא יותר מרומן צ'יק-ליט מקורי, אמנם כזה המושתת, כאמור, על הברקה כמעט-גאונית: האופן בו הרומן "מייהד" את הז'אנר המערבי הזה. אולי, באותה קריאה שטחית בלבד, אפשר היה גם לשבחו על היותו רומן "פמיניסטי", רומן על אישה דתייה שבוראת את אהובה מהעפר, וכך נוקמת בסיפור התנ"כי שבו את הגבר ברא אלוהים מהעפר ואילו את האישה מצלע הגבר.
אבל ההברקה הבסיסית הזו היא רק ההתחלה. זאת כי הגולם משמש בידיה של בלאו לפרישה מלאת דקויות ודיאלקטית של הכמיהה הנפשית של הרווקה הצעירה.
הדיאלקטיקה הראשונה הינה יחסי השליטה בין הגולם ליוצרתו. הגיבורה שכמהה לגבר יצרה אחד משלה. היא השולטת בו והוא נענה לכל פקודה שלה כולל הפקודה לאהוב אותה. תלמה השיגה לה גבר חלומות וניצחה בכך גם את בת דודתה. אני מציין עובדה אחרונה זאת כי, לעתים קרובות, נדמה כי יחסיה של תלמה עם בת דודתה "המוצלחת", נילי, חשובים יותר מיחסיה עם חנן או הגברים בכלל. חלק ניכר מהזמן הגברים בעולמה של תלמה הם פשוט המטבעות שבאמצעותם מונים הנשים את עושרן כך שיוכלו להשוותו לעושרן של הנשים האחרות (כך מהרהרת תלמה: "כי הרי אינך נעשית אישה אמיתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אישה אחרת […] או אז את הופכת לנקבה, והחור שבין הרגליים שלך מקבל לפתע משמעות"). עם בואו של הגולם שאול, הגבר המושלם לכאורה, הפנטזיה התגשמה במלואה.
ואולי בעצם לא? הפנטזיה המלאה היא שהאהוב יאהב את הגיבורה מרצונו. הפנטזיה המלאה היא גם להישלט על ידי הגבר ("ריבונו של עולם!" מהרהרת תלמה, "הנקבה הטיפשה הולכת ובוראת לעצמה גולם, וכל שהיא רוצה זה לשרת אותו"). אך לגולם הרי אין רצון משל עצמו. השליטה המלאה על בחיר לבה גוזלת ממנה את הדברים החשובים ביותר שבחיר לבה אמור להעניק לה: את הבחירה בה ואת השליטה בה. כך התגשמותה של הפנטזיה האולטימטיבית על האביר על הסוס הלבן בגרסתה היהודית: הגולם, הופכת עד מהרה לטרגדיה מבחינתה של תלמה. בלאו מפתחת את הדיאלקטיקה החריפה הזו – על השליטה המוחלטת באהוב, שליטה אליה משתוקקים, אך היא זו המביסה את היכולת להרגיש נאהבת באמת ואף נשלטת – במלואה ברומן (למשל, תלמה הרוצה להיות בעצמה הבובה והגולם – עמ' 154-156. תלמה הרוצה שהגולם יהיה בעל רצון עמ' 166-167).

*

דיאלקטיקה משנית יותר ברומן, אך מעוררת מאד למחשבה הינה היחס בין הגולם למילים. הגולם נברא במילים מספר "היצירה" (עמ' 71-72), אך הוא שתקן ואינו יודע לדבר (עמ' 208-209).
אגב, גם תלמה לא דיברה עד גיל 4 (עמ'105).

*

ודיאלקטיקה נוספת שבלאו מפתחת כאן היא זו שבין התשוקה להתאהב במי שדומה לנו או שהיינו רוצים להיות כמותו, מה שפרויד כינה "אהבה נרקיסיסטית", לבין התאהבות במי שהנו משען לנו, מה שפרויד כינה "אהבה אנקליטית". הגולם הוא גם משען לתלמה אך הוא גם מעשה ידיה עצמה ומבטא את כמיהותיה שלה לכוח ואי תלות (כך מהרהרת תלמה: "שאול הוא עצמי ובשרי, שאול הוא תלמה. העצוב מכול הוא שבתור אדם שונא-עצמו, אני הולכת ומתנה אהבים עם האדם הקרוב ביותר להיות אני עצמי".

*

דיאלקטיקה אחרונה זו, בין "אהבה נרקיסיסטית" ל"אהבה אנקליטית", בין אהבה לשאול כאהבה-עצמית לבין אהבה כלפיו כמי שמעניק משען ומחסה, מתפתחת ברובד הסמוי של הרומן לאזורים אפלים אף יותר. זאת כי לגולם, מסתבר, ישנם עוד רבדים ועוד דיאלקטיקה מרכזית, שתובעים מהקורא עבודת פענוח. הרבה-הרבה כאן מצוי מתחת לפני השטח. זו אחת המעלות המרכזיות של "יצר לב האדמה": באופן חסכוני ואלגנטי ביותר ריכזה בלאו בתוך דמות-סמל אחת, דמותו של הגולם, עושר של משמעויות, חלקן כמוסות.
מהי הדיאלקטיקה האחרת, אם כן, הכמוסה?
הגולם הוא הזרות בהתגלמותה. לא רק שהוא לא בא מהמשפחה, כמו חנן, אלא שהוא אפילו לא שייך למשפחת האדם. היחסים של תלמה עם הגולם עומדים כך בניגוד חריף לאופי המשפחתי החונק של הרומן בכללותו, אותו הזכרתי לעיל. פנטזיית הגולם היא פנטזיית ההימלטות האולטימטיבית מהמשפחתיות. זו אחת המשמעויות העמוקות של הגולם כאן: היותו מי שאינו יכול להיות חשוד כחלק מהמשפחה בהיותו בפשטות לא-אנושי. ובאופן קונקרטי יותר: מי שחוסנו מציב אותו מנגד לרפיון המשפחתי. ובעיקר לרפיונו של האב.
וכאן אנחנו מגיעים לאחד המפתחות המרכזיים לרומן האפל והמופרע הזה (ו"מופרע" כמחמאה מוחלטת, למי שפספס את עמדתי). הקורא ב"יצר לב האדמה" חש במעומעם שיש בו הרבה יותר ממה שנכתב על פני השטח. והקורא שחש כך צודק. זה רומן מורכב ביותר ולא רק שהוא רומן משפחתי וחונק, כפי שניכר מיד על פני שטחו, אלא שיש בו אף יסוד אדיפלי חזק והוא שאחראי בחלקו לשנאת הגוף שהרומן נותן לה ביטוי עז כל כך.
לפני שנגיע לאב עצמו הבה נחשוב רגע על הבחירה הקודמת של תלמה, לפני הגולם: חנן. זו, בעצם, בחירה חשודה ביותר: בחירה בבן משפחה כמושא חלומות אהוב. בלאו מעלה עולם אפל שבו גם האהבה הרומנטית אינה פונה החוצה מהמשפחה אלא נותרת כלואה בתחומה ("חנן, נילי ותלמה, בני אותו הגיל, בני אותה משפחה, גופכם מתבגר באותו הקצב, בתוך מוחכם נשמעות אותן המנגינות, לבכם הולם בקצב אחיד, כמעט, כי לבך שלך פועם ח-נן, ח-נן, ח-נן"). הרומן מלא רמיזות אפלות שיש לפענחן ולהבינן.
למשל: "הוא אינו אחיך למרות הדמיון הפיזי הקל" מצהירה תלמה ביחס לחנן. כלומר, הבחירה בחנן כבר מקרבת אותנו לתחומן האפלולי של העריות. חנן, בן הדוד מדור שני, הוא כמעט אח. ותלמה אף מצהירה במפורש, בהמשך הקטע ממנו נלקח הציטוט לעיל: "חנן איננו אחי, אבל גם אם הוא היה אחי הייתי מאוהבת בו נורא". גם אם היה גילוי עריות באהבה לחנן, מצהירה תלמה, הייתה אוהבת אותו…
אבל חנן, כמו הגולם, גם הוא רק תחליף. תחליף לאב. אל לבוז של תלמה לאביה להטעות אותנו. היחסים ביניהם מורכבים ודו-משמעותיים ביותר. לא לחינם בלאו שתלה בתבונה ערמומית סצנה מנעוריה של תלמה, סצנה שאירעה סמוך לבת מצווה. או אז ניגש האב לבתו ושאלה במבוכה: "תגידי, את כבר קיבלת את ה'זהו'?". הסצנה ממשיכה: "'קיבלת?' אבא לוחש, ממתיק סוד, מבטו מתגנב אל שיפולי הבטן שלך. את לא זזה. 'כי לפעמים יכולות להיות בעיות', הוא ממשיך. 'בעיות נשיות' […]'אם יהיו לך תגידי לאמא'". בהמשך מסתבר לנו שתלמה גם חינכה את אביה לסגור את דלת האמבטיה בזמן שהוא משתמש בה. ועוד רמזים רבים מצטרפים בהמשך ליחסה המורכב של תלמה לאביה (היא, למשל, משתמשת בטעות במברשת השיניים שלו אחרי לוויית סבתה. עמ' 48-49).
ובקטע אחד, חידתי-מפורש, מספרת תלמה כך על אביה: "אני מביטה בו, עיניים אפורות אל מול עיניים תכולות, אבא ובת. אב ובתו. ארבעה גלגלי העיניים מכילים כמות עצומה של איבה ואשמה שנצברו עם השנים. ישנו עוד רגש אחד נוסף, המצוי מעבר ליכולת הביטוי". (עמ' 152-153).
הבחירה בגולם היא, אם כך, לא רק כמיהה להיפטר מהרווקות. היא אינה רק כמיהה להתחלה חדשה לחלוטין הרחק מהמשפחה (בהתאם להרהוריה של תלמה, עוד לפני הופעת הגולם, על כך שהיא לא שייכת לאיש: "מעולם לא השתייכתי לאיש, פחות מכל להורי"). הבחירה בגולם היא הבריחה מהאב; דמותו של הגולם צוברת עושר משמעויות כשמסתבר שהוא גם ניסיון ההתחמקות האולטימטיבי של תלמה מהמשפחתיות האדיפלית.
הגולם אינו בן אנוש ולכן הוא הקוטב הנגדי לקרבה של העריות (כך מהרהרת תלמה: "כל זה לא מונע ממני להרגיש קרובה אליו יותר משהרגשתי אי-פעם כלפי יצור חי. אבל הוא אינו יצור חי, תלמה"). הגולם גם, כאמור, באופן ספציפי וקונקרטי יותר, הוא היפוכו המוחלט של דמות האב הרופסת, היפוכו המוחלט של "המפסידן", "החלש", "זה שהחיים השתיקו אותו", כפי שמתארת תלמה את אביה לאורך הרומן, כך שחשד שבירת הטאבו מוסר גם מבחינה זו; לא רק היותו של הגולם לא-איש, אלא גם הניגוד הקונקרטי יותר בא להרחיק את תלמה מהאב, מהאב שהנו לא רק שנוא אלא אהוב מדי.
ואכן, בעקבות הופעת הגולם יוצאת תלמה לראשונה מבית הוריה וגרה עמו בבית סבתה המנוחה. הגולם חילץ אותה ממלכוד המשפחתיות האפל.

*

אבל האם הגולם אכן חילץ את תלמה מקרבת העריות? כאן המורכבות הטראגית של "יצר לב האדמה" מגיעה לשיא. כי הגולם, בעוד שהנו סמל הזרות, הוא גם מעשה ידיה של תלמה עצמה! כך שאף נשאלת השאלה האם הגולם הוא אהוב או ילד? על הניסיון הראשון ליצירתו, ניסיון שבו השתתף גם חנן, ניסיון שנכשל, מהרהרת תלמה כך: "כך רציתי: אמא תלמה, אבא חנן ותינוק-בובה אחד שיעלה ויבקע מתוך האדמה"..
נזכיר גם את הציטוט מהרהוריה של תלמה שהבאנו גם לעיל: "שאול הוא אני עצמי ובשרי". כלומר הגולם הוא, במובן מסוים, קרוב המשפחה האולטימטיבי. והשכיבה עמו, במקום להרחיק את תלמה ככל שניתן מהמיניות האסורה בטאבו הגדול מכולם, דווקא מקרבת אותה אליו! החטא החמור מכולם מתרחש בדיוק בשעה שנדמה היה לתלמה שהיא נמלטה ממנו לקוטב המרוחק ביותר!
וזו הסיבה העמוקה לכך שהקורבן הגדול ביותר שמקריבה תלמה כדי לזכות באושרה היא מותה של האם! על פני השטח מציג "יצר לב האדמה" את המחלות שמתחילות להשתולל בקרבתה של תלמה, אצל בני משפחתה, כעונשה של מי שרצונה באושר ובעונג הזוגי הביא אותה לפנות אל העל-טבעי. תלמה נענשת על כך שהיא רצתה כל כך (לרב שטאובר, ידידה הישיש של סבתה, שבא להזהירה מיצירת הגולם והשימוש בו, אומרת תלמה: "'זה פשע כל כך גדול, לרצות?' המילים נקרעות ממני". על כך עונה הרב שטאובר: "'לרצות עד כדי כך, כן', הוא אומר. 'רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר".
אך מתחת לרובד הזה מסתיר הרומן רובד נוסף: הגולם הוא מימוש סמלי של גילוי עריות, מימוש של הרצון לסלק את האם – שאכן מסולקת לבסוף בעקבות מחלתה! במה שהוא ספק עונש לתלמה ספק הגשמת הפנטזיה הכמוסה מכולן.

*

כיצד ניתן להסביר שיצירה שהיא מהמקוריות, המורכבות והקיצוניות ביותר בפרוזה הישראלית של העשורים האחרונים נכתבה דווקא בידי יוצרת דתייה ודתייה-לאומית בפרט? כלומר, האם ישנו קשר בין התכנים המורכבים ואף האפלים של היצירה, חלקם תכנים סמויים שניסינו להבהירם לעיל, לבין היותן של הכותבת והגיבורה דתיות? האם יש משהו בדתיותה של הגיבורה ואף הסופרת שמסביר את האפלולית המיוחדת של "יצר לב האדמה", אפלוליות של משפחתיות חנוקה וניסיון הפריצה האלימה ממנה החוצה?
"יצר לב האדמה", כאמור, מתרחש, כמעט כולו, בתחומי המשפחה. בחלקים שבהם הוא יוצא מתחומה אנו נתקלים בשכנים וחברים. אך דבר אחד משותף לכולם: כולם דתיים! ב"יצר לב האדמה", שמתרחש בעיר ישראלית ששמה לא נמסר לנו, אין חילונים! כלומר, האווירה הקלאוסטרופובית המשפחתית המיוחדת שהרומן יוצר, והודגשה לעיל, הינה גם קלאוסטרופוביה מגזרית! כולם-כולם דתיים ברומן הזה.
מלבד אחד, כמובן: הגולם.
והגולם שמו שאול. זה השם שנותנת לו הגיבורה. זו בחירה מסקרנת: מדוע שאול? מדוע הגואל שעתיד לגאול את הגיבורה נקרא בשם המלך התנ"כי הכושל, שרק הכשיר את הדרך לנסיך האמיתי? הנסיך שממנו יבוא גם המשיח, משיח בן דוד? משיח שגם לו יקדם בזמן, כידוע, מבשר כדוגמת שאול המלך (שבא משבט בנימין, בנה השני של רחל), הלא הוא משיח בן יוסף?
אני רוצה להעלות השערה: הניסיון של תלמה לברוא לעצמה גולם אינו רק ניסיון לצאת ממחנק המשפחתיות. המשפחתיות עצמה היא כאן (גם) מטפורה למגזר עצמו. תלמה רוצה מישהו שאינו שייך למגזר: מישהו חזק, שתקן, ששמו התנ"כי הוא של הגיבור הממרה והטראגי: שאול. תלמה רוצה מישהו חילוני! בקריאה כזו, תלמה, הקרועה בין הגולם לבין משפחתה, היא תלמה שנמשכת אל החברה החילונית אך גם מי שאינה יכולה לוותר על החברה הדתית.

*

אך בזה לא מסתיים העניין המגזרי שניתן לדלות ממעמקיו של הרומן הזה. תלמה רוצה גולם שיציית לה, אך, כאמור, גולם שיכריז מרצונו החופשי על אהבתו אליה. הקריאה שאני מציע יכולה להעניק ל"יצר לב האדמה", מלבד מורכבויותיו הרבות שהוזכרו לעיל, איכות של אלגוריה מעמיקה ביותר על המצב הדתי-לאומי בכללותו.
ככלל, יחסי רוב ומיעוט הם לא רק יחסים פוליטיים אלא גם פסיכולוגיים וארוטיים. המיעוט מעריץ בחשאי את הרוב על כוחו ו"רגילותו" וחושק בו, אך בו זמנית המיעוט שומר בקנאות גאה על ייחודו וממאן להיבלע באחר הגדול.
אולם יחסי הציונות-הדתית והחילונות הציונית מורכבים אף יותר מיחסי מיעוט ורוב רגילים. זאת כי המיעוט הרגיל אינו צריך, על מנת להוכיח לעצמו את צדקת דרכו, שהרוב יקבל את עמדתו. מיעוטים אחרים יכולים להסתפק בבדלנותם ובתחושה שלפחות את נפשם הצילו. אבל המיעוט הדתי-לאומי הוא מיעוט חריג בהיותו בעל השקפת עולם לאומית-כללית והוא מצפה, לפיכך, בכיליון עיניים שהלאום בכללותו יתפכח ויכיר בצדקת הדרך של המיעוט ויאמץ אותה אל לבו. הציונות-הדתית, בייחוד בהשפעת תורת הרב קוק, נמצאת זה כמעט מאה שלמה בציפייה שהרוב החילוני ייעתר לה, יבין כי הצדק עמה ויוסיף לציוניותו החילונית את ההכרה הדתית, שלפיה מעשיו היו רק מעשי-גולם נצרכים, אך עליו להבין, סוף כל סוף, כי חזרת ישראל לארצו היא בעלת משמעות דתית, עליו לחדול, סוף כל סוף, מלהיות גולם ולהתחיל לדבר.
"יצר לב האדמה", בקריאה המגזרית שאני מציע, מבטא כך את המורכבות של המצב הציוני-דתי: הכמיהה לגולם (החילוני) מחד גיסא, אך הכמיהה שהגולם הזה יהפוך לסובייקט ויאמץ מבחירה את הגיבורה (הדתייה) מאידך גיסא.

על "קצב התמוססות הקרחונים", של יזהר הר-לב, הוצאת "כתר"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יזהר הר-לב הוא ככל הנראה הסופר הישראלי הצעיר המעודכן ביותר. ב"צעיר", בשדה הספרות (בסיפורת), הכוונה היא למי שהוא בן פחות מחמישים. ב"מעודכן" הכוונה למי שמתייחס להשפעתן של הטכנולוגיות החדשות על חיינו. רומן הביכורים המרתק שלו, "פובידיליה", עסק בצעיר שמחליט להתנתק מהעולם ולחיות כמעט אך ורק בעולם הווירטואלי. ואילו "מיקסי גריל", הרומן השני שלו, עסק בביקורתיות באיש פרסום שהפילוסופיה של הפרסום, אם אפשר לומר כך, מנחה את חייו, יוצרת השקפת עולם שרואה בתדמית ובגוף חזות הכול. הרומן הנוכחי מספר, בגוף ראשון, על איש ביטוח שפוטר מעבודתו בשם דניאל, כבן ארבעים, שמוטרד מהתמכרותו של בנו למשחק מחשב, משחק של מציאות וירטואלית, בשם "World of Warcraft". מסתבר שבנו המנומנם והמופנם, העונה גם לשם החיבה "נומי", הוא אלוף במשחק הזה. אשתו של דניאל, נוגה, אמנית שזנחה את אמנותה ועובדת ככוריאוגרפית של חלונות תצוגה וראווה, מתרחקת ממנו ודניאל חושד שיש לה רומן עם הבוס שלה. אבל דניאל מודאג מדברים רבים נוספים: מהתמוססות הקרחונים, למשל. מהתחושה שאופי הקיום האנושי הנוכחי שלנו זמני, ובעתיד נתמזג עם מכונות ומחשבים. "על פי המהנדס והממציא ריי קורצווייל, 2040 היא השנה שבה יתמזגו אנשים ומחשבים. מה שקורה עכשיו אלה ההכנות והאימונים: אנחנו מתחילים להתרגל לגופנו כאל מכונה ולאישיות שלנו כאל אמצעי שיווק. העתיד הזה, שמצטייר לי כרגע בבהירות מוחלטת, נראה לי מחריד". הוא מודאג גם מהעובדה שכבר עכשיו אנחנו מעין רובוטים שניתן לנבא את עתידם בסבירות גדלה והולכת, כמו שחושפות תוכנות אקטואריות מתוחכמות בתחום הביטוח. אחד ההבדלים בין הרומן הזה של הר-לב לשניים הקודמים נעוץ בכך שכאן לא מוצגת רק השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על נפש האדם, אלא מפותחת הברית הלא קדושה של המיזוג בין התפתחויות אלו ונפשו של החרדתי. ההתפתחויות המואצות הללו הן גם התפתחויות בשדה הנפש, מסתבר, שהחרדה בה, אמנם חרדה שעם הגרעין שלה בא החרד "מהבית", כמו שאומרים, מלבלבת והולכת בעידננו.
העקביות של הר-לב מעוררת הערכה. ישנה בכתיבה של הר-לב איזו רצינות בסיסית, רצון להבין כיצד אנו חיים היום, על אף שתחושת הדחיפות בשני הרומנים הקודמים שלו הייתה גדולה יותר להרגשתי. כמו כן, על אף שבספר הזה חשתי ביתר חריפות מאשר בקודמיו את היעדרו של סגנון ספרותי מחושב, כלומר יותר מדי משפטים בספר משמשים אך ורק לשם העברת תוכן, הרי שבאקלים של הספרות הישראלית הרצינית הצעירה, המשופעת במשוררים שכותבים פרוזה (לעתים פרוזה מוצלחת אמנם), הר-לב נענה לקריאת התיגר של וולבק כלפי הספרות הסנטימנטלית והפואטית-יתר-על-המידה הצרפתית של שנות התשעים ("קצת מציאות, בנאדם!", זעק וולבק) ומעניק לנו מציאות ביד רחבה. זו אינה בחירה טריוויאלית לסופר לדווח לקוראיו על המציאות. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", כדברי ט.ס. אליוט, ומעדיף לברוח לשקרים ולהסחות דעת בדרגות משתנות. הר-לב מתעקש ועל כך, כאמור, הוא ראוי להערכה. עוד ראויים לציון החלקים בספר שבהם מתאר הר-לב את המתרחש במציאות הווירטואלית של המשחק שמשחק נומי. דניאל, אביו, נכנס אל המשחק בדמות משלו על מנת להבין מה מניע את בנו לבלות את כל ימיו מול מסך המחשב. הסופר מתאר כך במשך חלקים שלמים ובאופן "ריאליסטי" מה מתרחש בעולם הבדוי של המשחק הממוחשב, והתוצאה היא מקורית ומעוררת מחשבה. אמנם הפטפטת הנפוצה בדבר טשטוש ההבדלים בין המקור לייצוג, בין המציאות לווירטואליה, היא אכן קשקוש אחד גדול, כי מה שמשנה ב"קיום", מה שהופך את ה"קיום" לקיים, אם אפשר לומר כך, הוא הסבל. ואם מישהו סובל, אבל מיליון הייצוגים שלו במרחב הווירטואלי אינם סובלים – והם אינם בהיותם ייצוגים – הרי שאין שום טשטוש ביני לבינם. שרְשה לה פיין, עם לערב אנגלית בצרפתית בתעתיק עברי. אבל הר-לב בסופו של דבר מבטא גם את ההכרה הזו ועלילותיו של נומי בעולם הווירטואלי פורצות מעולם זה אל החיים האמיתיים, שאכן כשמם כן הם, בהיותם חיים של סבל אמיתי. עוד מעניינים הניסיונות של הגיבורים להתנתק מהעולם המרושת מדי, המתָקשר מדי, שכלא אותם (ואת כולנו) בתוכו. באחד השלבים ברומן עוזבת נוגה את הבית וזורקת את הסלולרי שלה לפח זבל מזדמן. הניתוק אפשרי והוא בידינו והשלכותיו, אפילו במקרה הזה, אינן שליליות בהכרח.
בביקורת הספרות האמריקאית מכונים לעתים רומנים מסוגו של "קצב התמוססות הקרחונים" רומנים העוסקים ב- "the way we live now". לא תמיד המבקרים האמריקאים משבחים את הרומנים על הבחירה הזו, שמובילה לעתים לכתיבה "עיתונאית" מרפרפת על פני השטח. במקרה הזה התוצאה מוצלחת למדי.

על "אובלומוב", של איבן גונצ'ארוב, הוצאת "מחברות לספרות" (מרוסית: דינה מרקון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע ניצב דווקא הרומן הרוסי של המאה ה-19 בפסגת הז'אנר, עד המאה המדוברת וגם ממנה ואילך? כיצד הגיעה האומה, שניצבה בשוליה של תרבות אירופה, ניצבה בשוליים בתודעתה-שלה, למצב כזה שבו באותה שנה רואה בה אור רומן כ"החטא ועונשו" ומתפרסמים בה חלקים מרומן לא זניח נוסף, בשם "מלחמה ושלום"? ישעיהו ברלין, כמדומני, הסביר את התופעה כך: עקב משטר הדיכוי הצאריסטי והצנזורה שלו, התנקזו לתוך הרומן הרוסי כל הדיונים המשמעותיים שהעסיקו את החברה הרוסית במאה ה-19; קל היה לבטאם תחת מסווה הבדיון של הרומן. במילים אחרות, ז'אנר הרומן הפך להיות גם אמצעי לביטוי רעיונות מתחומים כגון ההגות הפוליטית, הפילוסופיה, הדת, הכלכלה והסוציולוגיה. זו הסיבה לעושרו הבלתי מצוי (כמו גם לאורכו…). ואולי דווקא תודעת הנחיתות של התרבות הרוסית ביחס לתרבות המערב אירופאית, היא זו שדרבנה את הרוסים להישגים מפליגים כאלה? הפרובינציאל שחי בקצה מזרח ולבו במערב, מחקה בינתיים, וביתר הצלחה מסתבר, את הישגי המטרופולין. פעם שמעתי בהרצאה את דן מירון טוען – ורק דן מירון בהיקף ידיעותיו יכול לטעון טענה כזו – כי הספרות העברית המודרנית הקלאסית הגיעה להישגים מופלגים, "כמעט כמו הספרות הרוסית". ואכן זו המחמאה האולטימטיבית לספרות העברית המודרנית, שגם צמחה בחיק הספרות הרוסית ממש והיא, ניתן לטעון, אחד הענפים המפוארים ביותר שלה.
כעת רואה אור מחדש, ובתרגום עברי משובח של דינה מרקון, רומן רוסי קלאסי, "אובלומוב" של איבן גונצ'ארוב (1812-1891). הרומן הזה, המסופר בגוף שלישי, ראה אור ב-1859 והוא יצירת מופת, קומדיה טראגית כבירה. אנטי-גיבורו הוא איליה איליץ' אובלומוב, שבפתח הרומן הוא כבן שלושים ושלוש. השליש הראשון של הרומן, שהוא אולי הטוב ביותר, מתרחש בתחומי חדר השינה של אובלומוב, ממנו הוא אינו מסוגל לצאת במשך יום תמים ובו הוא מקבל אורחים בזה אחר זה, רובם בטלנים כמותו, אם כי חלקם רעי לב ולא טהורים כמו אובלומוב. אובלומוב מנסה לדון איתם, ללא הועיל, בצרות שהתרגשו ובאו עליו. הצרות הן קודם כל מצב האחוזה הכושלת שלו, שאובלומוב, שחי חיי בטלה הרחק ממנה בפטרבורג הבירה, אינו מסוגל לנהלה כהלכה. צרה נוספת שמתרגשת ובאה על אובלומוב היא הצורך לעבור דירה, כיוון שמועד תום חוזה השכירות הגיע ובעל הבית שלו מעוניין לשפץ את הדירה. המחשבה על מעבר דירה, על תנועה בכלל למעשה, קשה מאד על אובלומוב והוא מנסה לטכס עצה על מנת להוסיף לרבוץ על מיטתו באפס מעשה בדירתו המוזנחת. כעזר כנגדו יש לו לאובלומוב משרת עצלן כמוהו, בשם זכאר, שרשלנותו באחזקת הבית שקולה רק לאהבה התמימה באמת שהוא רוחש לאדונו. אובלומוב, היינו אומרים היום, סובל מ"דחיינות" ואולי גם מ"אגורפוביה", פחד מיציאה מהבית. אבל מה שהופך את הרומן של גונצ'ארוב לגאוני הוא, בראש ובראשונה, היכולת לשהות עם גיבורו בתוך מצבו הנפשי, למצות אותו על כל דקויותיו, לבטא אף את מופעיו האינדיבידואליים, מה שתוויות פסיכיאטריות מכלילות, כדוגמת "דחיינות" או "אגורופוביה", אינן מסוגלות לעשות. אולם גונצ'ארוב מנסה לגלם בדמותו של אובלומוב לא רק מקרה פרטי, אלא לבקר באמצעותו תכונה לאומית: נרפות האצולה הרוסית והסתמכותה על עבודת אחרים. אובלומוב, למשל, הוא אדם רך וטוב, אך הוא אינו מסוגל אפילו לחלוץ את מגפיו בכוחות עצמו, ונעזר במשרתו, העצל כאמור גם הוא. בהערת אגב: ניתן להיווכח באמצעות "אובלומוב" כמה כוח נותנת לספרות הידיעה כי היא בעלת שליחות לאומית-חברתית, כמה כוח ומסגרת ברורה. תפיסה כזו של הספרות אכן השפיעה עמוקות על הספרות העברית המודרנית שלנו, שצמחה כאמור בחיקה של אמא-רוסיה. אבל אובלומוב של גונצ'ארוב גדול מסך התובנות הפוליטיות המקומיות שניתן לדלות ממנו. כי אובלומוב כובש את לבנו, והתנהלותו המזניחה נתפסת על ידינו לא רק באופן שלילי, אלא כמרד פאסיבי מטפיסי בכל חיי המעשה כולם. אובלומוב מוחה, באמצעות הימנעות ודחיינות ובאופן מודע רק למחצה, בכל הפעלתנות הכפייתית, חלקה חסרת שחר ואף נכלולית, שכרוכה במה שמכונה חיים נורמליים. בפרפרזה על שורה של ביאליק: אם האלטרנטיבה ל"אובלומוביות" היא להיות כפיר שוחר דם בין כפירים, מעדיף אובלומוב להיספות עם הכבשים. חברו הטוב של אובלומוב, שטולץ, הוא הגיבור החיובי ברומן. הוא שופע מרץ, חד מחשבה ובעל לב טוב. מוצאו הגרמני, אותו מדגיש גונצ'ארוב, הוא זה שמסייע לו להיחלץ מהנרפות הרוסית, אך עם זאת מבלי להתנוון במעשיות גרמנית אטומה עודפת (לכן דאג גונצ'ארוב לייחס לו אם רוסית). אבל שטולץ האנרגטי נאלץ להרים ידיים לנוכח אוזלת היד האובלומובית. בשליש השני של הרומן נדמה שהנה-הנה ייחלץ אובלומוב מנרפותו, וזאת בעזרת האהבה, אהבתו לאולגה החריפה, מלאת החיים וטובת הלב. ישנם כאן תיאורים דקים מן הדק של האהבה, של פרוצס האהבה, אם להשתמש בלשון התקופה. וזאת על אף נטייתנו, בני המאה ה-21, להתייחס לאהבות ברומנים ישנים כמו לתיאורים מתקופת חביון תמימה של האנושות.
ומה קורה בשליש השלישי? את הגילוי הזה אני מותיר לקוראים ברומן הגדול הזה, שמחזיר קני מידה להערכתה של ספרות.

כאן הרחבתי על היצירה

הערה יפה של דה-טוקוויל על שירה

בספרו הגדול "הדמוקרטיה באמריקה", כותב ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19, בפרק מאלף בשם "על כמה ממקורות השירה באומות דמוקרטיות", כך:

"לו היה האדם חסר תודעה עצמית לא הייתה בו שירה; שהרי אין לתאר מה שאין הרוח תופסת והוגה. אילו עמד האדם בבירור על טבעו שלו היה דמיונו נשאר בטל ממעש ולא היה לו מה להוסיף לתמונה. אבל טבעו של האדם גלוי לו די הצורך לדעת משהו על עצמו, וסתום הוא במידה שיהיה כל השאר שרוי בחושך ובעלטה, שבהם הוא מגשש דרכו לעד, ותמיד לשווא, כדי להגיע לאיזה מושג שלם יותר בדבר ישותו" (עמ' 513, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם").

שתי נקודות חשובות (לפחות) יש כאן:
1. השירה זקוקה למסתורין, כלומר שהאדם יישאר מסתורין לעצמו. תקופה שבה האדם סבור שהוא פענח כבר את עצמו, היא תקופה רעה לשירה.
2. השירה זקוקה להווייה של "דרך" ולא של "מטרה", כלומר לעידנים של מאמץ להגיע אך בלי ההגעה עצמה. כך יש לה תכלית, אבל התכלית המאווה והלא ממומשת היא זו שמאפשרת אותה.

כמובן, אפשר להחליף את המילה "שירה" במילה "חיים".

קצר

אוקיי, ואחרי שנגיע ליעד, אכן בדרך הקצרה והמהירה ביותר, ובסיוע "דְרחים", התוכנה העברית המבריקה שכולנו כל כך כל כך גאים בה – מה נעשה שם? מישהו יודע?
מישהו עובד אולי על הסטארט-אפ הזה???

משהו השתבש, אני חושש,
והחלפנו יעדים בדרחים.

על "פרנהייט 451", של ריי ברדבורי, הוצאת "כנרת, זמורה ביתן" (מאנגלית: נועה מנהיים)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פחדנו מאורוול של "1984" ושכחנו את האקסלי של "עולם חדש, מופלא", טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו "בידור עד מוות". חששנו מדיכוי מבחוץ, אך לא חששנו מספיק מפני עצמנו, מפני רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היה מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו", כתב פוסטמן.
על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעיקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ-1953, של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של "פרנהייט 451" מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. בכך ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות החמישים, שחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים" (חנה ארנדט ודייויד רייזמן, למשל; הסוציולוג, דניאל בל, מחה בספרו המפורסם מ-1960 "קץ האידאולוגיה" על המגמה ההיסטרית הזו, לטעמו). אבל בעולם של הרומן גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הינו מעלת הטמפרטורה שבה נייר עולה באש וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי", שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אך אמונתו בשליחותו מתערערת.
הייחוד של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת-מימד ועוד). הייחוד הוא בהתמקדות של הרומן בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. חששתי בתחילת הקריאה שהטיפול של ברדבורי בסוגיה יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם. אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.
ובכן, מהי בעצם חשיבותם של הספרים? הנה כמה תשובות המלוקטות מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מבאר מה המוטיבציה לשריפתם. כאשר הופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים, כדוגמת הסרטים, הרדיו ולבסוף הטלוויזיה, הבינו מנהיגי החברה כי שליטתם הבלעדית של אמצעים אלה היא הדרך להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי תקשורת אלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. ההאחדה הזו הוצגה גם כמחווה דמוקרטית: "קלאסיקות […] שנחתכו כדי שניתן יהיה לתאר את הספר בשלושים שניות". מורכבותם של הספרים הפכה מכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה, כמדומה, על דוסטוייבסקי ב"שדים" (שכתב שתולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה), מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה". במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו". ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בשטח הפנים העשיר שלהם, כלומר בהימלטותם מקלישאות שהנן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכול סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות […] אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים". מה שמעניין במחשבה הזו אינו רק שהספרים נתפסים כהכרחיים מפני שנאמנותם לאמת החיים תדרבן את בני האדם לשינוי תנאי חייהם. מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטראגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מעודדת דווקא דיכאון. הטלוויזיה בעולם של "פרנהייט 451" אינה מעודדת חשיבה עצמאית, אלא "אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה". עוצמתו של הייצוג הטלוויזיוני היא-היא זו שמדכאת חשיבה.
אם כי, פאבר גם מעיר שייתכן ואמצעי המדיה השונים יכולים לספק עקרונית גם את מה שמספקים הספרים: "את אותה ירידה לפרטים ואותה מודעות היה אפשר להעביר דרך הרדיו והטלוויזיה, אך אין עושים זאת". יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען כנגד הספרים כי הם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, הם מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב-רובדי ובו-זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן רק ייהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, יימצאו ב"מדיום" הספרותי כשלעצמו את "המסר" ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.
הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים כיום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד ולבידור מטמטם מצד שני.

שופנהאואר מסתלבט

שופנהאואר בפרק בעל השם הפנטסטי: "על המטפיזיקה של האהבה המינית" מסתלבט על קודמיו הפילוסופיים שלא הבינו כלום בנושא המיניות (כמו קאנט ושפינוזה) או שהבינו באהבת גברים בלבד (אפלטון):

"לאחר כל מה שהוזכר כאן [על נפוצותה ועומקה של התשוקה המינית], איש לא יפקפק בעצם מציאותו וחשיבותו של הנושא, ובמקום להשתאות על כך שפילוסוף מנכס לעצמו את הנושא הנצחי של כל המשוררים, עליו להשתאות על כך שנושא שממלא תפקיד חשוב כל כך בחיי אדם , הוזנח כמעט לחלוטין בידי הפילוסופים, ומונח לפנינו כחומר לא מטופל. אפלטון היה הפילוסוף שעסק בכך יותר מכל, ב'משתה' וב'פיידרוס'; אך מה שהוא אומר בנידון מוגבל למחוזות של מיתוסים, אגדות ובדיחות, וברובו נוגע רק לאהבת-הגברים של היוונים. המעט שרוסו אומר על הנושא הזה מסולף ולא מספק. הדיון של קאנט שטחי ביותר ומשולל ידע בנושא, ולכן בחלקו לא נכון. ואילו ההגדרה של שפינוזה ראויה לציטוט רק לשם השעשוע, הודות לנאיביות המופרזת שלו: 'האהבה היא גירוי מלווה בתפיסה של סיבה חיצונית'. לפיכך, אין הוגים שקדמו לי בדיון הזה, מהם אוכל להפיק תועלת או שעלי להפריכם".
(העולם כרצון ודימוי, חלק ב', פרק 44; תרגום חופשי שלי מאנגלית).

הערה על "גטסבי הגדול"

כתבתי כאן ביקורת (קצרה, כפי שמחייב הפורמט העיתונאי) על "גטסבי הגדול". אני רוצה להוסיף הערה על הכתוב.

הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי", כפי שציינתי בקצרה בביקורתי, אינה טום, העשיר האטום, אינה דייזי, העשירה החלולה, ואף אינה גטסבי עצמו, הנובוריש האציל והרומנטי, הרומנטי מדי לטעמי. הדמות המעניינת ביותר, החשובה ביותר, זו ש"עושה" את הספר, היא דמותו של המספר. ניק קאראוואיי, בן המעמד הבינוני, המנסה לחמש את עצמו בקוד מוסרי כאשר הוא נפגש בעשירים כקורח, חלקם מרושעים כדתן ואבירם (שמשון ויובב של ספרותנו הישנה).

ניק הוא מספר-עד, כמו שאומרים. אבל הוא מספר-עד במקצועו, אם אפשר לומר כך. כלומר, מי שאופיו הופך אותו למאופק, מתבונן, אמפאתי, אם כי לא נטול שיפוטיות, ההיפך הוא הנכון.

הדמות של המספר היא המעניינת מכולן וזאת משום שהמספר הזה אינו איש מוסר שפל-ברך-ולבב. להיפך. ראשית, המספר הזה אינו אטום לקסמי העושר ולהדרו. בכלל, הייחוד של פיצג'ראלד נעוץ בכך שהוא אכן הוקסם מההוד שהעושר יכול להקנות לקיום, אך מצד שני לא נתן להקסמות הזו לסמא את עיניו לטמטומם ולאי מוסריותם של העשירים, כמו גם לחוסר הצדק המשווע שיש בחלוקת העושר בעולמנו. מי שהוא תתרן ביחס לריחות הבשמים של הכסף, מי שהוא סריס ביחס לחיטוביו השופעים של הממון, הוא אולי אדם טוב שנרצה להיות חבריו, אבל הוא לא יהיה פיצג'ראלד. פיצג'ראלד נוצר כסופר מהלחץ המיוחד במינו הזה, בין מי שרוחש כבוד רב לכסף ולעושר, ואפילו משתוקק אליו בעוז בעצמו, אך מי שבד בבד מנסה לייצב עמדה מוסרית ביחס אליו, עמדה שניתן להגן עליה, במובן זה שהיא אינה ריסנטמנט פשוט, טינה פשוטה, של העני או העני-ביחס אל מול העשיר.

אך מה שהופך את המספר למעניין אף יותר הינה העובדה שהמספר הזה, ניק קאראוויי, יהיר למדי. והוא מתייהר בעיקר בתכונותיו המוסריות הטובות! יש לשים לב: הוא לא פוריטן מתחסד מצוי, הגא בניקיון כפיו. יש כאן איזה ניואנס חשוב. הוא גם במוסריותו כמו אציל הגא בשלטי האבירים של משפחתו! בעצם, וזו הנקודה: פיצג'רלד מציב מול הפלוטוקרטיה האמריקאית אריסטוקרטיה של המידות הטובות.

וזו הסיבה שהפתיחה של הרומן הזה אדירה:
"כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור שרק מעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה' […] השהיית השיפוטיות היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה".
גם בן המעמד הבינוני יורש "הון" מאביו, לא רק הטייקונים. אלא שהעושר שהוא יורש הנו הדרכה מוסרית. ויש בה "יהירות", בהחלט. יש גאווה גדולה על ההתנהגות המוסרית בעולם שאיבד את מצפנו-מצפונו. ולא זו אף זו: יש אריסטוקרטיה ולא רק אוליגרכיה שנמדדת בכסף, וזו אריסטוקרטיה של המידות הטובות. לא כולם שווים! ("נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל").

משום כך, המשפט הגדול ביותר בספר, המשופע במשפטים מצוטטים, לעתים לעייפה, הנו המשפט המסיים את החלק השלישי, הננעץ כמו אגרוף מפתיע בבטן, והמזכיר לי, בפתאומיותו ותוכנו המוזר, את הסיום המופתי המפתיע והביזארי (במובן הטוב של המילה) של "בינותיים" של גנסין. וזה המשפט: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
הגאווה הפורצת כמו שלהבת להבה ממצת זיפו הופכת את ניק קאראוויי למעניין כל כך: מי שמתייהר על מידותיו הטובות. הקטע מזכיר את אותו קטע קומי מפורסם בתלמוד בו דנו חכמינו בכך שבטלה כיום ענווה מן העולם, ואו-אז התעורר אחד האמוראים, רב יוסף כמדומני, ושאל, כנראה ללא הומור: "והרי אני ישנני! מה זאת אומרת בטלה ענווה! אני עניו!". בדומה לכך היא יהירותו של המספר בגטסבי.

הנקודה הזו היא נקודה נוספת שמקרבת בין פיצג'ראלד לברנר. שניהם ניסו לנסח קוד מוסרי תקף גם לאחר ההתקפה הנוראה של ניטשה על המוסריות המקובלת, שזכתה על ידו לכינוי "מוסר עבדים". ברנר ב"שכול וכישלון" טוען שמוסריות, לעתים, אינה פיצוי על חולשה, אלא אינסטינקט טהור, לא פחות "חייתי" מרצון ברמיסה, מרצון לעוצמה (בכך הוא הקדים את הפסיכולוגים האבולוציוניים שלנו המנסים להרגיע אותנו כיום בטענה שאלטרואיזם הינו תכונה מולדת, תכונה "אדפטיבית"). ואילו פיצג'ראלד לעומתו טוען שמידות טובות הן סוג של התנהגות אצילית, משייכות אותך לאצולת המוסר. הן לא תכונה עבדותית, אלא תכונה אריסטוקרטית.

על "מפגש עם חוליית הבריונים", של ג'ניפר איגן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יואב כ"ץ)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה, עטור הפרסים (הוא זכה בפרס פוליצר וב"פרס הלאומי של מעגל מבקרי הספרות" בארה"ב ב-2011), מורכב משלושה עשר סיפורים המתרחשים בתוך פרק זמן בן כחמישים שנה, משנות השבעים של המאה ה-20 ועד שנות העשרים של המאה ה-21. הדמויות הראשיות בפרקים מסוימים מופיעות, לעתים, כדמויות משנה בפרקים אחרים וההיפך. חלק מהפרקים מסופרים בגוף שלישי וחלקם בגוף ראשון ופרק אחד אף בגוף שני, הנדיר, המתפקד כגוף ראשון ("אתה מביט בדרו מבעד לשכבות של עשן חשיש"). את איגן מעניינות סוגיות של הצלחה וכישלון, תהפוכות הגורל והזדקנות, לפיכך היא פורשת את סיפוריה על פרק זמן ארוך כל כך, שבו דמויותיה בהתאם מזדקנות או עוברות מהצלחה לכישלון וההיפך, ולפיכך גם חלק ניכר מהדמויות עוסקות במקצועות שבהם הנעורים חשובים במיוחד והפערים בין הצלחה לכישלון רחבים בהם במיוחד: תעשיות המוזיקה הפופולרית והקולנוע. או שהיא עוסקת במקצוע שנועדו לסייע בשימור תדמית של הצלחה ונעורים: יחסי ציבור. כך, למשל, באחד הסיפורים, מבקש כוכב פאנק לשעבר, שנשכח והזדקן וחלה והשמין, מהיחצ"נית שלו לארגן לו סיבוב הופעות אחרון, במהלכו מן הסתם יתמוטט. "סיבוב ההתאבדות" ייקרא לפיכך הסיבוב הזה, ובו תשוב התהילה ולו לרגע, כמו בשעה שמוטט שמשון העיוור את ארמון הפלישתים על ראשו ברגע אחרון סופי של תהילה.
המוזיקה הפופולרית אינה רק משלח יד בו הנעורים נתפסים כהכרחיים. הרוקנרול הראשוני, אולי עד עידן הפאנק, נתפס בתרבות כמבטא אותנטיות ואינדיבידואליזם, כביטוי מאוחר למרד הרומנטי של מפנה המאה ה-19. איגן משתמשת לפיכך בדמויות המוזיקאים ואנשי תעשיית המוזיקה שלה לעסוק בתמה נוספת שמעניינת אותה: אותנטיות.
באחד הסיפורים מסופר על עיתונאי שמראיין כוכבנית בת תשע עשרה ותוקף אותה בעיצומה של הכתבה מתוך "זעם על כך שלפתיה התמימה הזאת יש, מסיבות בלתי מוצדקות בעליל, הרבה יותר כוח בעולם משיהיה לי אי-פעם". בפרק הזה עוסקת איגן בשתיים מהסוגיות שמעסיקות אותה בספר כולו בבת אחת, הצלחה פנומנלית ואותנטיות: "לקיטי ג'קסון יש אותו סוג של פרוסה תחתונה שהיא מן הסתם 'היא' […] מעל לפרוסה זו נמצאת תגובתה יוצאת הדופן ואולי אפילו הפסיכוטית מעט לפרסום […] – המילוי של הכריך – ומעל לזה מצוי הניסיון מצדה לשחזר בקירוב את השכבה הראשונה באמצעות הדמיה של העצמי הנורמלי, או הקודם, שלה". בחלקים העתידניים ברומן מביעה איגן את החשש שעולם העתיד יאבד את ההבחנה בין אותנטיות לזיוף. בעולם זה, עולם אינטרסנטי ומזויף, נושא מחקר אקדמי יהיה "מילים ריקות" שהאנגלית מלאה בהן, מילים כמו "'חבר' ו'אמיתי' […] שרוקנו ממשמעותן עד שנותרו מהן רק תרמילים ריקים".
הטון של הסיפורים טוב לב וקומי, סאטירי לעתים אך באופן לא צורב. הספר נכתב בריאליזם, אבל באופן דומה מאד לג'ונתן פראנזן מותחת איגן את הריאליזם שלה עד קצהו, כשהוא קרב כבר לגבולות הפנטזיה או הריאליזם הפנטסטי. באחת הפעמים, ואכן כמו ב"התיקונים", היא עושה זאת במדינת עולם שלישי על מנת לומר משהו על העולם הראשון (ב"התיקונים", כזכור, יצר פראנזן מליטא, המפריטה כל מה שזז כולל את מורשתה הלאומית המקודשת, משל לעידן ההפרטה של שנות התשעים). יח"צנית-על אמריקאית נשכרת על ידי רודן דרום אמריקאי לעצב לו תדמית רכה ומחליטה לשדך לו, ברומן שכולו קנוניה של יחסי ציבור, את אותה כוכבת קולנוע מהפרק המוזכר לעיל, כוכבת שהקריירה שלה נתקעה לימים. איגן משעשעת ורבת המצאות בסיפוריה. הנה דוגמה: בחלק המתרחש בעתיד מוגש לנו פרק בצורת מצגת שמכינה ילדה, פרק שממחיש אולי חשש אחר של הכותבת בנוגע לעתיד, החשש מצמום מיומנויות הכתיבה והקריאה. הרעיון מקורי מאד אם כי הפרק לא טורח מספיק להסתיר את המרוצות העצמית ממקוריותו. ככלל, הסופרת מגלה יכולת טכנית מרשימה, ו"טכנית" בפרוזה הינה המקבילה של שמן במכונאות רכב, כלומר רכיב הכרחי לנסיעה חלקה, לנסיעה נקודה, והספר עוסק בפקחות בכמה מהנושאים החשובים מכל (כאמור: הזדקנות, אותנטיות, משחק הסולמות והחבלים שמשחקים בנו החיים, משמעותה של הצלחה). אבל איכשהו הספר אינו מתעלה לדרגת חשיבותם של הנושאים. איכשהו הספר נטול חומרה ומשקל של יצירה גדולה. קשה לשים את האצבע ולומר מה בדיוק חסר. ואולי זה העניין: ביצירות שעוסקות באופן ביקורתי בתשוקת תהילה ובהצלחה (במובן המקובל של המילה, איני רוצה לומר "השטחי"), בפנטזיות גדוּלה שמלובות באקלים התרבותי העכשווי ושמעסיקות את חלקנו (איני רוצה לומר "רובנו"), יצירות שמעוניינות להיות בעלות משקל, על הקורא להרגיש שהסופר עצמו השתחרר מעולם האשליות שאותן הוא תוקף, או, לחלופין, שהוא מיואש עד דכא מאי יכולתו לעשות כן. כאן אין תחושה כזו.