הערה על "גטסבי הגדול"

כתבתי כאן ביקורת (קצרה, כפי שמחייב הפורמט העיתונאי) על "גטסבי הגדול". אני רוצה להוסיף הערה על הכתוב.

הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי", כפי שציינתי בקצרה בביקורתי, אינה טום, העשיר האטום, אינה דייזי, העשירה החלולה, ואף אינה גטסבי עצמו, הנובוריש האציל והרומנטי, הרומנטי מדי לטעמי. הדמות המעניינת ביותר, החשובה ביותר, זו ש"עושה" את הספר, היא דמותו של המספר. ניק קאראוואיי, בן המעמד הבינוני, המנסה לחמש את עצמו בקוד מוסרי כאשר הוא נפגש בעשירים כקורח, חלקם מרושעים כדתן ואבירם (שמשון ויובב של ספרותנו הישנה).

ניק הוא מספר-עד, כמו שאומרים. אבל הוא מספר-עד במקצועו, אם אפשר לומר כך. כלומר, מי שאופיו הופך אותו למאופק, מתבונן, אמפאתי, אם כי לא נטול שיפוטיות, ההיפך הוא הנכון.

הדמות של המספר היא המעניינת מכולן וזאת משום שהמספר הזה אינו איש מוסר שפל-ברך-ולבב. להיפך. ראשית, המספר הזה אינו אטום לקסמי העושר ולהדרו. בכלל, הייחוד של פיצג'ראלד נעוץ בכך שהוא אכן הוקסם מההוד שהעושר יכול להקנות לקיום, אך מצד שני לא נתן להקסמות הזו לסמא את עיניו לטמטומם ולאי מוסריותם של העשירים, כמו גם לחוסר הצדק המשווע שיש בחלוקת העושר בעולמנו. מי שהוא תתרן ביחס לריחות הבשמים של הכסף, מי שהוא סריס ביחס לחיטוביו השופעים של הממון, הוא אולי אדם טוב שנרצה להיות חבריו, אבל הוא לא יהיה פיצג'ראלד. פיצג'ראלד נוצר כסופר מהלחץ המיוחד במינו הזה, בין מי שרוחש כבוד רב לכסף ולעושר, ואפילו משתוקק אליו בעוז בעצמו, אך מי שבד בבד מנסה לייצב עמדה מוסרית ביחס אליו, עמדה שניתן להגן עליה, במובן זה שהיא אינה ריסנטמנט פשוט, טינה פשוטה, של העני או העני-ביחס אל מול העשיר.

אך מה שהופך את המספר למעניין אף יותר הינה העובדה שהמספר הזה, ניק קאראוויי, יהיר למדי. והוא מתייהר בעיקר בתכונותיו המוסריות הטובות! יש לשים לב: הוא לא פוריטן מתחסד מצוי, הגא בניקיון כפיו. יש כאן איזה ניואנס חשוב. הוא גם במוסריותו כמו אציל הגא בשלטי האבירים של משפחתו! בעצם, וזו הנקודה: פיצג'רלד מציב מול הפלוטוקרטיה האמריקאית אריסטוקרטיה של המידות הטובות.

וזו הסיבה שהפתיחה של הרומן הזה אדירה:
"כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור שרק מעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה' […] השהיית השיפוטיות היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה".
גם בן המעמד הבינוני יורש "הון" מאביו, לא רק הטייקונים. אלא שהעושר שהוא יורש הנו הדרכה מוסרית. ויש בה "יהירות", בהחלט. יש גאווה גדולה על ההתנהגות המוסרית בעולם שאיבד את מצפנו-מצפונו. ולא זו אף זו: יש אריסטוקרטיה ולא רק אוליגרכיה שנמדדת בכסף, וזו אריסטוקרטיה של המידות הטובות. לא כולם שווים! ("נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל").

משום כך, המשפט הגדול ביותר בספר, המשופע במשפטים מצוטטים, לעתים לעייפה, הנו המשפט המסיים את החלק השלישי, הננעץ כמו אגרוף מפתיע בבטן, והמזכיר לי, בפתאומיותו ותוכנו המוזר, את הסיום המופתי המפתיע והביזארי (במובן הטוב של המילה) של "בינותיים" של גנסין. וזה המשפט: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
הגאווה הפורצת כמו שלהבת להבה ממצת זיפו הופכת את ניק קאראוויי למעניין כל כך: מי שמתייהר על מידותיו הטובות. הקטע מזכיר את אותו קטע קומי מפורסם בתלמוד בו דנו חכמינו בכך שבטלה כיום ענווה מן העולם, ואו-אז התעורר אחד האמוראים, רב יוסף כמדומני, ושאל, כנראה ללא הומור: "והרי אני ישנני! מה זאת אומרת בטלה ענווה! אני עניו!". בדומה לכך היא יהירותו של המספר בגטסבי.

הנקודה הזו היא נקודה נוספת שמקרבת בין פיצג'ראלד לברנר. שניהם ניסו לנסח קוד מוסרי תקף גם לאחר ההתקפה הנוראה של ניטשה על המוסריות המקובלת, שזכתה על ידו לכינוי "מוסר עבדים". ברנר ב"שכול וכישלון" טוען שמוסריות, לעתים, אינה פיצוי על חולשה, אלא אינסטינקט טהור, לא פחות "חייתי" מרצון ברמיסה, מרצון לעוצמה (בכך הוא הקדים את הפסיכולוגים האבולוציוניים שלנו המנסים להרגיע אותנו כיום בטענה שאלטרואיזם הינו תכונה מולדת, תכונה "אדפטיבית"). ואילו פיצג'ראלד לעומתו טוען שמידות טובות הן סוג של התנהגות אצילית, משייכות אותך לאצולת המוסר. הן לא תכונה עבדותית, אלא תכונה אריסטוקרטית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטעלי  On יוני 5, 2013 at 9:45 AM

    נקודות מעניינות. הגאווה והרהב המוגזמים קשורים בקשר הדוק לתקופה שבה מתרחש הרומן – שלהי המודרניזם, תקופה שבה מגיעה לשיאה האמונה האנושית בכוחו של האדם לשלוט בהכל, גם במידות הרעות שלו. השיפוטיות של ניק היא חלק מאשליית הכוח הזו ומאותו עיוורון עצמי, היומרה הזו של לעמוד מהצד, לחשוב שהוא לא באמת חלק מכל הקרקס האנושי שנפרש לנגד עיניו. זה נכון שהוא מתלבט ומטיל ספק, ובכך הוא מוסרי יותר משאר הדמויות הנהנתניות ללא שמץ של תחושת אשמה, אבל עצם האשליה שהוא מסוגל לבקר את עצמו, שיש לו איזו מורשת מוסרית ייחודית משלו שהוא נושא עמו, שרכש בזכות חינוך/ השכלה/ מעמד חברתי, והיא מאפשרת לו לשלוט ביצרים הרעים כשהם מתעוררים היא היא גאווה בפני עצמה ונקודה עיוורת אצלו. דוקא בגלל זה אהבתי את העיבוד הקולנועי האחרון לסרט – ההפרזה, המהירות (לרוב מזכירים בהקשר זה את ריבוי המכוניות הדוהרות ברומן), הצפת החושים (קול, צבע וכו'), כל אלה שיקפו לדעתי היטב את האופוריה ששורה במידה כזו או אחרת על הדמויות כולן.
    את כולם (כולל את עצמי) הייתי שולחת לקרוא אצל פלאנרי אוקונור, שמצטטת באירוניה את הפילוסוף והמדען הישועי (!) דה שארדן בספרו "התופעה האנושית": "כל מה שעולה מתכנס" – עולה ומתכנס לקראת נקודת האומגה, שהיא לדבריו נקודת השיא של האבולוציה המוסרית האנושית – תהליך אבולוציוני שנמשך עידנים ומתקרב להגשמה בעידן המודרני. אלא שאוקונור משמיטה את המשך המשפט. המשפט המלא הוא "כל מה שעולה מתכנס עם כל מה שנופל", רמז למלאכים הנופלים, שבגאוותם מרדו באל ושאת חטאם, גאוותנות זו, כולנו נושאים. זה מוסר נוצרי מאוד אבל יש בו אמת אוניברסלית – בעידן שבו אלוהים מת והאדם תופס את מקומו, הגאווה היא אכן אב החטא הגדול מכולם, המוליד את כל שאר אבות החטא שגם הם מככבים ברומן (רדיפת בצע, גרגרנות, תאווה, זעם, קנאה, עצלות – בהקשר זה יש לבחון את חיבוטיו של ניק כסופר מתחיל כי מחסום כתיבה משוייך לחטא זה…). אני לא מכירה היטב את הביוגרפיה של פיצג'רלד, אבל גם הוא כמו אוקונור, היה אירי-קתולי, ולמרות שהוא גדל במשפחה אמידה במינסוטה, קרוב לודאי שהרקע הזה עיצב את השקפת עולמו, כפי שבאה לידי ביטוי גם ברומן הזה וביצירתו בכלל. אוקונור, ילידת ג'ורג'יה, לא סבלה את הצפון ואת ניו יורק בפרט בגלל העיוותים המוסריים שהיא ראתה באורח החיים המודרני – ועם זאת, נאלצה וכנראה גם השתוקקה להיות חלק מהברנז'ה הספרותית הצפונית. איכשהו, נראה לי שהקונפליקט המוסרי/ חברתי שבו חיו שני היוצרים האלה עיצב מאוד את תפיסת עולמם הפואטי, אם כי הכיוונים שהם פונים אליהם שונים – אוקונור כמובן מפנה שוב ושוב זרקור אל המוסר הדתי ואילו פיצג'רלד, נראה לי, נשאר תוהה, מתלבט ומחפש פתרונים…ככלל, אני משתדלת להימנע מחיפוש הסברים בביוגרפיה של הכותב, אבל במקרה הזה נראה לי שהרקע הקתולי בעידן המודרני רלוונטי ביותר.

    • דוד  On יוני 13, 2013 at 6:29 AM

      אני לא מבין, את לא חשה שיש לך יכולת מסוימת לשלוט ביצרים שלך? מדוע זו גאווה לחשוב זאת?

  • מרית בן ישראל  On יוני 5, 2013 at 11:49 AM

    עשית לי חשק גדול לקרוא שוב את הספר.

  • אריק גלסנר  On יוני 5, 2013 at 12:45 PM

    תודה, מרית!
    תודה נטעלי על ההערה. הרקע הקתולי של פיצג'ראלד אכן מעניין וב"בואכה גן העדן" יש לו ביטוי רחב, ככל הזכור לי. פיצג'ראלד גם התבטא ש"לפעמים יש לי חשק לצאת ולהטיף לאנשים", "להטיף" במובן הדתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: