על "אובלומוב", של איבן גונצ'ארוב, הוצאת "מחברות לספרות" (מרוסית: דינה מרקון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע ניצב דווקא הרומן הרוסי של המאה ה-19 בפסגת הז'אנר, עד המאה המדוברת וגם ממנה ואילך? כיצד הגיעה האומה, שניצבה בשוליה של תרבות אירופה, ניצבה בשוליים בתודעתה-שלה, למצב כזה שבו באותה שנה רואה בה אור רומן כ"החטא ועונשו" ומתפרסמים בה חלקים מרומן לא זניח נוסף, בשם "מלחמה ושלום"? ישעיהו ברלין, כמדומני, הסביר את התופעה כך: עקב משטר הדיכוי הצאריסטי והצנזורה שלו, התנקזו לתוך הרומן הרוסי כל הדיונים המשמעותיים שהעסיקו את החברה הרוסית במאה ה-19; קל היה לבטאם תחת מסווה הבדיון של הרומן. במילים אחרות, ז'אנר הרומן הפך להיות גם אמצעי לביטוי רעיונות מתחומים כגון ההגות הפוליטית, הפילוסופיה, הדת, הכלכלה והסוציולוגיה. זו הסיבה לעושרו הבלתי מצוי (כמו גם לאורכו…). ואולי דווקא תודעת הנחיתות של התרבות הרוסית ביחס לתרבות המערב אירופאית, היא זו שדרבנה את הרוסים להישגים מפליגים כאלה? הפרובינציאל שחי בקצה מזרח ולבו במערב, מחקה בינתיים, וביתר הצלחה מסתבר, את הישגי המטרופולין. פעם שמעתי בהרצאה את דן מירון טוען – ורק דן מירון בהיקף ידיעותיו יכול לטעון טענה כזו – כי הספרות העברית המודרנית הקלאסית הגיעה להישגים מופלגים, "כמעט כמו הספרות הרוסית". ואכן זו המחמאה האולטימטיבית לספרות העברית המודרנית, שגם צמחה בחיק הספרות הרוסית ממש והיא, ניתן לטעון, אחד הענפים המפוארים ביותר שלה.
כעת רואה אור מחדש, ובתרגום עברי משובח של דינה מרקון, רומן רוסי קלאסי, "אובלומוב" של איבן גונצ'ארוב (1812-1891). הרומן הזה, המסופר בגוף שלישי, ראה אור ב-1859 והוא יצירת מופת, קומדיה טראגית כבירה. אנטי-גיבורו הוא איליה איליץ' אובלומוב, שבפתח הרומן הוא כבן שלושים ושלוש. השליש הראשון של הרומן, שהוא אולי הטוב ביותר, מתרחש בתחומי חדר השינה של אובלומוב, ממנו הוא אינו מסוגל לצאת במשך יום תמים ובו הוא מקבל אורחים בזה אחר זה, רובם בטלנים כמותו, אם כי חלקם רעי לב ולא טהורים כמו אובלומוב. אובלומוב מנסה לדון איתם, ללא הועיל, בצרות שהתרגשו ובאו עליו. הצרות הן קודם כל מצב האחוזה הכושלת שלו, שאובלומוב, שחי חיי בטלה הרחק ממנה בפטרבורג הבירה, אינו מסוגל לנהלה כהלכה. צרה נוספת שמתרגשת ובאה על אובלומוב היא הצורך לעבור דירה, כיוון שמועד תום חוזה השכירות הגיע ובעל הבית שלו מעוניין לשפץ את הדירה. המחשבה על מעבר דירה, על תנועה בכלל למעשה, קשה מאד על אובלומוב והוא מנסה לטכס עצה על מנת להוסיף לרבוץ על מיטתו באפס מעשה בדירתו המוזנחת. כעזר כנגדו יש לו לאובלומוב משרת עצלן כמוהו, בשם זכאר, שרשלנותו באחזקת הבית שקולה רק לאהבה התמימה באמת שהוא רוחש לאדונו. אובלומוב, היינו אומרים היום, סובל מ"דחיינות" ואולי גם מ"אגורפוביה", פחד מיציאה מהבית. אבל מה שהופך את הרומן של גונצ'ארוב לגאוני הוא, בראש ובראשונה, היכולת לשהות עם גיבורו בתוך מצבו הנפשי, למצות אותו על כל דקויותיו, לבטא אף את מופעיו האינדיבידואליים, מה שתוויות פסיכיאטריות מכלילות, כדוגמת "דחיינות" או "אגורופוביה", אינן מסוגלות לעשות. אולם גונצ'ארוב מנסה לגלם בדמותו של אובלומוב לא רק מקרה פרטי, אלא לבקר באמצעותו תכונה לאומית: נרפות האצולה הרוסית והסתמכותה על עבודת אחרים. אובלומוב, למשל, הוא אדם רך וטוב, אך הוא אינו מסוגל אפילו לחלוץ את מגפיו בכוחות עצמו, ונעזר במשרתו, העצל כאמור גם הוא. בהערת אגב: ניתן להיווכח באמצעות "אובלומוב" כמה כוח נותנת לספרות הידיעה כי היא בעלת שליחות לאומית-חברתית, כמה כוח ומסגרת ברורה. תפיסה כזו של הספרות אכן השפיעה עמוקות על הספרות העברית המודרנית שלנו, שצמחה כאמור בחיקה של אמא-רוסיה. אבל אובלומוב של גונצ'ארוב גדול מסך התובנות הפוליטיות המקומיות שניתן לדלות ממנו. כי אובלומוב כובש את לבנו, והתנהלותו המזניחה נתפסת על ידינו לא רק באופן שלילי, אלא כמרד פאסיבי מטפיסי בכל חיי המעשה כולם. אובלומוב מוחה, באמצעות הימנעות ודחיינות ובאופן מודע רק למחצה, בכל הפעלתנות הכפייתית, חלקה חסרת שחר ואף נכלולית, שכרוכה במה שמכונה חיים נורמליים. בפרפרזה על שורה של ביאליק: אם האלטרנטיבה ל"אובלומוביות" היא להיות כפיר שוחר דם בין כפירים, מעדיף אובלומוב להיספות עם הכבשים. חברו הטוב של אובלומוב, שטולץ, הוא הגיבור החיובי ברומן. הוא שופע מרץ, חד מחשבה ובעל לב טוב. מוצאו הגרמני, אותו מדגיש גונצ'ארוב, הוא זה שמסייע לו להיחלץ מהנרפות הרוסית, אך עם זאת מבלי להתנוון במעשיות גרמנית אטומה עודפת (לכן דאג גונצ'ארוב לייחס לו אם רוסית). אבל שטולץ האנרגטי נאלץ להרים ידיים לנוכח אוזלת היד האובלומובית. בשליש השני של הרומן נדמה שהנה-הנה ייחלץ אובלומוב מנרפותו, וזאת בעזרת האהבה, אהבתו לאולגה החריפה, מלאת החיים וטובת הלב. ישנם כאן תיאורים דקים מן הדק של האהבה, של פרוצס האהבה, אם להשתמש בלשון התקופה. וזאת על אף נטייתנו, בני המאה ה-21, להתייחס לאהבות ברומנים ישנים כמו לתיאורים מתקופת חביון תמימה של האנושות.
ומה קורה בשליש השלישי? את הגילוי הזה אני מותיר לקוראים ברומן הגדול הזה, שמחזיר קני מידה להערכתה של ספרות.

כאן הרחבתי על היצירה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק  On יוני 24, 2013 at 12:41 AM

    הוצאת מחברות לספרות היא הוצאה מבורכת שנותנת חיים ליצירות שהדור הנוכחי לא מכיר. שאפו

  • קורא  On מרץ 20, 2014 at 12:58 AM

    בנשימה אחת, אני יכול למנות את פושקין ואת גונצ'רוב. סופר שכמותו אין הרבה בספרות העולמית, ועונג אמיתי הוא לקרוא מיצירתו – מתנה שהנחיל אלוהים לתרבות האנושית.
    דינה מרקון – אישה חריפה, אשת שפה, מתרגמת בחסד, אמנית של ממש, בתרגומה העניקה גם לישראל את הזכות לטעום את טעמה של העט של גונצ'רוב. תודה לך איבן, תודה לך דינה.

Trackbacks

  • […] השבוע אני יוצא  לטיול של כמה ימים  למוסקבה שאני עורך עם זוגתי דינה מרקון . היא הוזמנה  כישראלית היחידה לכנס מתרגמים מרוסית  למגוון שפות הגלובוס במוסקווה  שם היא תרצה על תרגומה לעברית לספר "אובלומוב " של גונצ'רוב שכבר הוכר  בביקורת כתרגום מופת. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: