על "קצב התמוססות הקרחונים", של יזהר הר-לב, הוצאת "כתר"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יזהר הר-לב הוא ככל הנראה הסופר הישראלי הצעיר המעודכן ביותר. ב"צעיר", בשדה הספרות (בסיפורת), הכוונה היא למי שהוא בן פחות מחמישים. ב"מעודכן" הכוונה למי שמתייחס להשפעתן של הטכנולוגיות החדשות על חיינו. רומן הביכורים המרתק שלו, "פובידיליה", עסק בצעיר שמחליט להתנתק מהעולם ולחיות כמעט אך ורק בעולם הווירטואלי. ואילו "מיקסי גריל", הרומן השני שלו, עסק בביקורתיות באיש פרסום שהפילוסופיה של הפרסום, אם אפשר לומר כך, מנחה את חייו, יוצרת השקפת עולם שרואה בתדמית ובגוף חזות הכול. הרומן הנוכחי מספר, בגוף ראשון, על איש ביטוח שפוטר מעבודתו בשם דניאל, כבן ארבעים, שמוטרד מהתמכרותו של בנו למשחק מחשב, משחק של מציאות וירטואלית, בשם "World of Warcraft". מסתבר שבנו המנומנם והמופנם, העונה גם לשם החיבה "נומי", הוא אלוף במשחק הזה. אשתו של דניאל, נוגה, אמנית שזנחה את אמנותה ועובדת ככוריאוגרפית של חלונות תצוגה וראווה, מתרחקת ממנו ודניאל חושד שיש לה רומן עם הבוס שלה. אבל דניאל מודאג מדברים רבים נוספים: מהתמוססות הקרחונים, למשל. מהתחושה שאופי הקיום האנושי הנוכחי שלנו זמני, ובעתיד נתמזג עם מכונות ומחשבים. "על פי המהנדס והממציא ריי קורצווייל, 2040 היא השנה שבה יתמזגו אנשים ומחשבים. מה שקורה עכשיו אלה ההכנות והאימונים: אנחנו מתחילים להתרגל לגופנו כאל מכונה ולאישיות שלנו כאל אמצעי שיווק. העתיד הזה, שמצטייר לי כרגע בבהירות מוחלטת, נראה לי מחריד". הוא מודאג גם מהעובדה שכבר עכשיו אנחנו מעין רובוטים שניתן לנבא את עתידם בסבירות גדלה והולכת, כמו שחושפות תוכנות אקטואריות מתוחכמות בתחום הביטוח. אחד ההבדלים בין הרומן הזה של הר-לב לשניים הקודמים נעוץ בכך שכאן לא מוצגת רק השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על נפש האדם, אלא מפותחת הברית הלא קדושה של המיזוג בין התפתחויות אלו ונפשו של החרדתי. ההתפתחויות המואצות הללו הן גם התפתחויות בשדה הנפש, מסתבר, שהחרדה בה, אמנם חרדה שעם הגרעין שלה בא החרד "מהבית", כמו שאומרים, מלבלבת והולכת בעידננו.
העקביות של הר-לב מעוררת הערכה. ישנה בכתיבה של הר-לב איזו רצינות בסיסית, רצון להבין כיצד אנו חיים היום, על אף שתחושת הדחיפות בשני הרומנים הקודמים שלו הייתה גדולה יותר להרגשתי. כמו כן, על אף שבספר הזה חשתי ביתר חריפות מאשר בקודמיו את היעדרו של סגנון ספרותי מחושב, כלומר יותר מדי משפטים בספר משמשים אך ורק לשם העברת תוכן, הרי שבאקלים של הספרות הישראלית הרצינית הצעירה, המשופעת במשוררים שכותבים פרוזה (לעתים פרוזה מוצלחת אמנם), הר-לב נענה לקריאת התיגר של וולבק כלפי הספרות הסנטימנטלית והפואטית-יתר-על-המידה הצרפתית של שנות התשעים ("קצת מציאות, בנאדם!", זעק וולבק) ומעניק לנו מציאות ביד רחבה. זו אינה בחירה טריוויאלית לסופר לדווח לקוראיו על המציאות. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", כדברי ט.ס. אליוט, ומעדיף לברוח לשקרים ולהסחות דעת בדרגות משתנות. הר-לב מתעקש ועל כך, כאמור, הוא ראוי להערכה. עוד ראויים לציון החלקים בספר שבהם מתאר הר-לב את המתרחש במציאות הווירטואלית של המשחק שמשחק נומי. דניאל, אביו, נכנס אל המשחק בדמות משלו על מנת להבין מה מניע את בנו לבלות את כל ימיו מול מסך המחשב. הסופר מתאר כך במשך חלקים שלמים ובאופן "ריאליסטי" מה מתרחש בעולם הבדוי של המשחק הממוחשב, והתוצאה היא מקורית ומעוררת מחשבה. אמנם הפטפטת הנפוצה בדבר טשטוש ההבדלים בין המקור לייצוג, בין המציאות לווירטואליה, היא אכן קשקוש אחד גדול, כי מה שמשנה ב"קיום", מה שהופך את ה"קיום" לקיים, אם אפשר לומר כך, הוא הסבל. ואם מישהו סובל, אבל מיליון הייצוגים שלו במרחב הווירטואלי אינם סובלים – והם אינם בהיותם ייצוגים – הרי שאין שום טשטוש ביני לבינם. שרְשה לה פיין, עם לערב אנגלית בצרפתית בתעתיק עברי. אבל הר-לב בסופו של דבר מבטא גם את ההכרה הזו ועלילותיו של נומי בעולם הווירטואלי פורצות מעולם זה אל החיים האמיתיים, שאכן כשמם כן הם, בהיותם חיים של סבל אמיתי. עוד מעניינים הניסיונות של הגיבורים להתנתק מהעולם המרושת מדי, המתָקשר מדי, שכלא אותם (ואת כולנו) בתוכו. באחד השלבים ברומן עוזבת נוגה את הבית וזורקת את הסלולרי שלה לפח זבל מזדמן. הניתוק אפשרי והוא בידינו והשלכותיו, אפילו במקרה הזה, אינן שליליות בהכרח.
בביקורת הספרות האמריקאית מכונים לעתים רומנים מסוגו של "קצב התמוססות הקרחונים" רומנים העוסקים ב- "the way we live now". לא תמיד המבקרים האמריקאים משבחים את הרומנים על הבחירה הזו, שמובילה לעתים לכתיבה "עיתונאית" מרפרפת על פני השטח. במקרה הזה התוצאה מוצלחת למדי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אני  On יוני 21, 2013 at 4:53 PM

    מה גרם לחזרתך לכתיבת ביקורות על ספרות ישראלית?

  • אריק גלסנר  On יוני 21, 2013 at 6:08 PM

    ל"אני": בשנה האחרונה כמעט איני כותב ביקורות על ספרות ישראלית בעיתון. הדבר נובע מחלוקת עבודה שקיימת במוסף, שבעיניי היא ודאי לגיטימית אך אף רצויה. לעתים, בגין אותה חלוקת עבודה מוזכרת, אני כן כותב על ספרות ישראלית. השיקולים הם מגוונים ובעיקר פרוזאיים: ספר שחשוב לעורכת שלי שאכתוב עליו, ספר שמעניין אותי בצורה יוצאת דופן לכתוב עליו, ספר שיש צורך לכתוב עליו וכל העמדות האחרות תפוסות וכד'.

  • איציק  On יוני 24, 2013 at 12:45 AM

    יפה שיש סופרים שמשלבים את העולם הטכנולוגי בספרים שלהם. זה מקרב צעירים לעולם הספרות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: