על "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו

* אני מעלה לכאן טקסט שנכתב ופורסם לפני כשנתיים באתר בו כתבתי ושבינתיים הפסיק לפעול. בימים הקרובים אנסה להעלות לבלוג שלי כמה מהפוסטים שהועלו שם ומצויים תחת ידי (לצערי, לחלק מהפוסטים שהעליתי שם אין לי העתקי-מקור).

על "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו ("זמורה ביתן", 2007)

*

לפני הפרשנות שאציע, דבר מה כללי על הספר הנדון:
ניסיון החיים של חלקנו מפגיש אותנו עם חוויות קיצון נפשיות, שחלק ניכר מהאנשים אינו מכיר, לעתים לאושרו. עם זאת, אני מדבר לא רק על חוויות נפשיות סבוכות וקשות, אלא גם על רגשות עונג לא מצויים. בכל מקרה, כשאנו נתקלים ביצירה שאנו חשים כי אינה מכירה כלל את חוויות הקיצון הללו, הטובות או הרעות, אנחנו חשים סוג של אדישות כלפיה.
הרגשות הקיצוניים המוכרים לנו מחוללים אירוניה מכרסמת ביחסנו ליצירה שאנו חשים שאינה מכירה אותם אך סבורה שהרגשות הבינוניים-בעוצמתם שהיא כן מציגה הינם בעלי עוצמה. אגב, יצירה לא צריכה לעסוק ישירות בנושאים "קשים" או בעונג לא מצוי על מנת "לשדר" לנו שהיא ערה לתחומי הקיצון של הנפש. לעתים דווקא יצירה מאופקת מצליחה "לשדר" לנו שהיא ערה גם ערה להם – אך בחרה במודע להתעלם מהם משיקולים שונים ואו אז האירוניה המוזכרת לא פוגעת ביצירה מהסוג הזה (נתן זך, למשל, בביקורת שכתב על "זכרון דברים", המליץ לפרוזה הישראלית למתן את תשוקותיה הרומנטיות, המובילות לדיכאון בחיי הגיבורים עקב ההפרזה במה שהם תובעים מהחיים; יצירה שתיענה להמלצה הזכית, תוך מודעות לתהומות שהוצגו ב"זכרון דברים", יכולה להיות יצירה מספקת, אם "תשדר" לנו מבין השיטין שהיא בחרה בדרך האמצע המתונה והאריסטוטלית, מתוך מודעות לתהומות ובחירה מוראלית לדלג עליהם).
לפיכך, היתרון של יצירה שאנו חשים שהיא מודעת לרגשות קיצון על פני יצירה שאנו חשים שהיא אינה מודעת להם כלל הופך לעניין שניתן לכימות, ולכן ליתרון שקשה להתווכח איתו: יצירות הקיצון מכירות את הרגשות היומיומיים וגם את רגשות הקצה ואילו יצירות יומיומיות הרבה פעמים מכירות רק את היומיום ואינן מכירות את רגשות הקצה.
ואם להתמקד ב"יצר לב האדמה": זה אחד הרומנים הבולטים בשני העשורים האחרונים שהיכרותו עם רגשות קיצון היא עמוקה ונרחבת. למעשה, זו אולי היצירה החנוך-לוינית ביותר שראתה אור בישראל מאז פטירתו של חנוך לוין, וחנוך לוין הוא אלוף ישראל (ולא רק ישראל) בעיסוק ברגשות קצה קשים. היתרון הראשון הבולט של "יצר לב האדמה" על פני רוב גמור של הרומנים הישראליים של העשור ומחצה האחרונים נובע בפשטות מכך שהרומן הזה מכיר לעומק רגשות שספרים אחרים פשוט אינם מודעים להם .

*

"יצר לב האדמה" הוא סיפורה בגוף ראשון של תלמה, רווקה דתייה בת שלושים, מורה בתיכון דתי לבנות. תלמה חשה רגשות קשים כלפי עצמה – הרומן למעשה נפתח בסקירה עצמית ביקורתית מאד מול המראה – רגשות חסרי תקדים באקלים הספרותי הנוכחי (התעוררות המיניות של תלמה, למשל, מומשלת כמה פעמים, בדימוי דוחה במכוון, לחילזון הזוחל בין הירכיים), אך רגשות של עוינות-עצמית שניתן להם בעבר ביטוי עקבי בשושלת המפוארת של הפרוזה העברית (ומעניין מדוע הדבר כך, כלומר מה בתרבותנו מעודד רגשות כאלה. ברנר: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימי"; שבתאי על גולדמן שמצהיר כי הוא לא מאמין שאישה מסוגלת לאהוב אותו; חנוך לוין: "גבר לא אהוב ושמו גבר'ל"; ויש עוד דוגמאות).

*

הרומן מתחיל בלווייתה של סבתה של תלמה ולמעשה כמעט לא יוצא מתחומי משפחתה לכל אורכו. אנו מתוודעים ליחסיה הקשים, קרוב לוודאי חסרי תקדים גם הם בספרות הישראלית העכשווית, של תלמה עם הוריה (על האם למשל: "היא מחבקת אותי, אני מרגישה את הריח החמוץ, המוכר, שלנצח יזכיר לי חלב אם מקולקל". על האב: "האופן שבו הוא שותה מביך אותי, כמו גם הנוכחות שלו […] האיש הקטן, הנידף וההמום הזה. אין לו מושג מה עובר לי בראש, לאישון הזה"); לרגשי הנחיתות העמוקים של תלמה כלפי משפחת אחות האם ("זה קיים בכל משפחה. ישנם ענפים מיוחסים יותר וישנם ענפים מיוחסים פחות, יש ענפים המשלחים זמורות מלאות עלעלים ופירות, ומולם בדים מצומקים, שמוטים ומכורסמים בכנימות עד העצם"); ליחסי הקנאה והתחרות שיש לה עם בת דודתה, בת אותה אחות-האם, נילי; לאהבתה ארוכת השנים לחנן, בן דודה מדור שני, שאותה נילי מתחרה אתה על לבו.

*

לתוך האווירה המשפחתית הסמיכה והקלאוסטרופובית הזו, ואחזור לכך מיד, מושתל עצם זר לכאורה: גולם. סבתה של תלמה, מספר לנו הרומן, בראה גולם בזמן מרד גטו ורשה שבו השתתפה. את סוד יצירת הגולם העבירה הסבתא לנכדתה. תלמה, עוינת-עצמה ובודדה בתוך הסבך המשפחתי כפי שהיא, מחליטה אחרי מות הסבתא לברוא את הגולם. הגולם קם ונהיה ושמו ניתן לו בידה: שאול. תלמה מתאהבת בגולם החסון והשתקן שגואל אותה מבדידותה ואף מבתוליה. אך לעונג יש מחיר ומי שמשלם את המחיר הוא משפחתה של תלמה שחוליים מסתוריים מתחילים לפקוד אותה.
ההברקה הבסיסית, הכמעט-גאונית, של "יצר לב האדמה", היא, אם כך, נטילת המיתוס היהודי על הגולם, מיתוס שצמח על רקע חולשה יהודית נוראה שכמהה לדמות גיבור פודה ומציל, גיבור אנטי "יהודי" במובהק בהיותו שתקן וחסון ולא אינטלקטואלי, ובכן נטילת המיתוס הלאומי הזה, הפרטתו ושתילתו בתוך ספרות "צ'יק-ליט" בת זמננו.
כך מתקבל, לפני הכל, רומן חריג ביותר, רומן ישראלי-יהודי מקורי ביותר, על רווקה צעירה, שנחלצת מערירותה המינית בעזרת גבר-חלומות שבראה מעשה ידיה. וממש כמו מיתוס הגולם, שצמח מתוך חולשה יהודית נוראה, ממחיש הרומן הזה בחריפות את מצוקת הרווקוּת הקשה שמולידה פנטזיה על כוח גברי שקט ושתקן, על גולם שיגאל את הרווקה היהודייה מבדידותה ("שאול מתנשא לו גבוה מעלי, וקודקודי מגיע לנקודה המדויקת ההיא בבסיס צווארו. כמו שצריך. כמו שאני צריכה. כמו שנשים בכל התקופות, בכל הקלישאות ובכל הסגנונות היו צריכות" ).
הפנטזיה על האביר על הסוס מקבלת כך עיצוב יהודי מקורי.

*

לו זה היה לב העניין, אפשר היה לפטור את "יצר לב האדמה" כלא יותר מרומן צ'יק-ליט מקורי, אמנם כזה המושתת, כאמור, על הברקה כמעט-גאונית: האופן בו הרומן "מייהד" את הז'אנר המערבי הזה. אולי, באותה קריאה שטחית בלבד, אפשר היה גם לשבחו על היותו רומן "פמיניסטי", רומן על אישה דתייה שבוראת את אהובה מהעפר, וכך נוקמת בסיפור התנ"כי שבו את הגבר ברא אלוהים מהעפר ואילו את האישה מצלע הגבר.
אבל ההברקה הבסיסית הזו היא רק ההתחלה. זאת כי הגולם משמש בידיה של בלאו לפרישה מלאת דקויות ודיאלקטית של הכמיהה הנפשית של הרווקה הצעירה.
הדיאלקטיקה הראשונה הינה יחסי השליטה בין הגולם ליוצרתו. הגיבורה שכמהה לגבר יצרה אחד משלה. היא השולטת בו והוא נענה לכל פקודה שלה כולל הפקודה לאהוב אותה. תלמה השיגה לה גבר חלומות וניצחה בכך גם את בת דודתה. אני מציין עובדה אחרונה זאת כי, לעתים קרובות, נדמה כי יחסיה של תלמה עם בת דודתה "המוצלחת", נילי, חשובים יותר מיחסיה עם חנן או הגברים בכלל. חלק ניכר מהזמן הגברים בעולמה של תלמה הם פשוט המטבעות שבאמצעותם מונים הנשים את עושרן כך שיוכלו להשוותו לעושרן של הנשים האחרות (כך מהרהרת תלמה: "כי הרי אינך נעשית אישה אמיתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אישה אחרת […] או אז את הופכת לנקבה, והחור שבין הרגליים שלך מקבל לפתע משמעות"). עם בואו של הגולם שאול, הגבר המושלם לכאורה, הפנטזיה התגשמה במלואה.
ואולי בעצם לא? הפנטזיה המלאה היא שהאהוב יאהב את הגיבורה מרצונו. הפנטזיה המלאה היא גם להישלט על ידי הגבר ("ריבונו של עולם!" מהרהרת תלמה, "הנקבה הטיפשה הולכת ובוראת לעצמה גולם, וכל שהיא רוצה זה לשרת אותו"). אך לגולם הרי אין רצון משל עצמו. השליטה המלאה על בחיר לבה גוזלת ממנה את הדברים החשובים ביותר שבחיר לבה אמור להעניק לה: את הבחירה בה ואת השליטה בה. כך התגשמותה של הפנטזיה האולטימטיבית על האביר על הסוס הלבן בגרסתה היהודית: הגולם, הופכת עד מהרה לטרגדיה מבחינתה של תלמה. בלאו מפתחת את הדיאלקטיקה החריפה הזו – על השליטה המוחלטת באהוב, שליטה אליה משתוקקים, אך היא זו המביסה את היכולת להרגיש נאהבת באמת ואף נשלטת – במלואה ברומן (למשל, תלמה הרוצה להיות בעצמה הבובה והגולם – עמ' 154-156. תלמה הרוצה שהגולם יהיה בעל רצון עמ' 166-167).

*

דיאלקטיקה משנית יותר ברומן, אך מעוררת מאד למחשבה הינה היחס בין הגולם למילים. הגולם נברא במילים מספר "היצירה" (עמ' 71-72), אך הוא שתקן ואינו יודע לדבר (עמ' 208-209).
אגב, גם תלמה לא דיברה עד גיל 4 (עמ'105).

*

ודיאלקטיקה נוספת שבלאו מפתחת כאן היא זו שבין התשוקה להתאהב במי שדומה לנו או שהיינו רוצים להיות כמותו, מה שפרויד כינה "אהבה נרקיסיסטית", לבין התאהבות במי שהנו משען לנו, מה שפרויד כינה "אהבה אנקליטית". הגולם הוא גם משען לתלמה אך הוא גם מעשה ידיה עצמה ומבטא את כמיהותיה שלה לכוח ואי תלות (כך מהרהרת תלמה: "שאול הוא עצמי ובשרי, שאול הוא תלמה. העצוב מכול הוא שבתור אדם שונא-עצמו, אני הולכת ומתנה אהבים עם האדם הקרוב ביותר להיות אני עצמי".

*

דיאלקטיקה אחרונה זו, בין "אהבה נרקיסיסטית" ל"אהבה אנקליטית", בין אהבה לשאול כאהבה-עצמית לבין אהבה כלפיו כמי שמעניק משען ומחסה, מתפתחת ברובד הסמוי של הרומן לאזורים אפלים אף יותר. זאת כי לגולם, מסתבר, ישנם עוד רבדים ועוד דיאלקטיקה מרכזית, שתובעים מהקורא עבודת פענוח. הרבה-הרבה כאן מצוי מתחת לפני השטח. זו אחת המעלות המרכזיות של "יצר לב האדמה": באופן חסכוני ואלגנטי ביותר ריכזה בלאו בתוך דמות-סמל אחת, דמותו של הגולם, עושר של משמעויות, חלקן כמוסות.
מהי הדיאלקטיקה האחרת, אם כן, הכמוסה?
הגולם הוא הזרות בהתגלמותה. לא רק שהוא לא בא מהמשפחה, כמו חנן, אלא שהוא אפילו לא שייך למשפחת האדם. היחסים של תלמה עם הגולם עומדים כך בניגוד חריף לאופי המשפחתי החונק של הרומן בכללותו, אותו הזכרתי לעיל. פנטזיית הגולם היא פנטזיית ההימלטות האולטימטיבית מהמשפחתיות. זו אחת המשמעויות העמוקות של הגולם כאן: היותו מי שאינו יכול להיות חשוד כחלק מהמשפחה בהיותו בפשטות לא-אנושי. ובאופן קונקרטי יותר: מי שחוסנו מציב אותו מנגד לרפיון המשפחתי. ובעיקר לרפיונו של האב.
וכאן אנחנו מגיעים לאחד המפתחות המרכזיים לרומן האפל והמופרע הזה (ו"מופרע" כמחמאה מוחלטת, למי שפספס את עמדתי). הקורא ב"יצר לב האדמה" חש במעומעם שיש בו הרבה יותר ממה שנכתב על פני השטח. והקורא שחש כך צודק. זה רומן מורכב ביותר ולא רק שהוא רומן משפחתי וחונק, כפי שניכר מיד על פני שטחו, אלא שיש בו אף יסוד אדיפלי חזק והוא שאחראי בחלקו לשנאת הגוף שהרומן נותן לה ביטוי עז כל כך.
לפני שנגיע לאב עצמו הבה נחשוב רגע על הבחירה הקודמת של תלמה, לפני הגולם: חנן. זו, בעצם, בחירה חשודה ביותר: בחירה בבן משפחה כמושא חלומות אהוב. בלאו מעלה עולם אפל שבו גם האהבה הרומנטית אינה פונה החוצה מהמשפחה אלא נותרת כלואה בתחומה ("חנן, נילי ותלמה, בני אותו הגיל, בני אותה משפחה, גופכם מתבגר באותו הקצב, בתוך מוחכם נשמעות אותן המנגינות, לבכם הולם בקצב אחיד, כמעט, כי לבך שלך פועם ח-נן, ח-נן, ח-נן"). הרומן מלא רמיזות אפלות שיש לפענחן ולהבינן.
למשל: "הוא אינו אחיך למרות הדמיון הפיזי הקל" מצהירה תלמה ביחס לחנן. כלומר, הבחירה בחנן כבר מקרבת אותנו לתחומן האפלולי של העריות. חנן, בן הדוד מדור שני, הוא כמעט אח. ותלמה אף מצהירה במפורש, בהמשך הקטע ממנו נלקח הציטוט לעיל: "חנן איננו אחי, אבל גם אם הוא היה אחי הייתי מאוהבת בו נורא". גם אם היה גילוי עריות באהבה לחנן, מצהירה תלמה, הייתה אוהבת אותו…
אבל חנן, כמו הגולם, גם הוא רק תחליף. תחליף לאב. אל לבוז של תלמה לאביה להטעות אותנו. היחסים ביניהם מורכבים ודו-משמעותיים ביותר. לא לחינם בלאו שתלה בתבונה ערמומית סצנה מנעוריה של תלמה, סצנה שאירעה סמוך לבת מצווה. או אז ניגש האב לבתו ושאלה במבוכה: "תגידי, את כבר קיבלת את ה'זהו'?". הסצנה ממשיכה: "'קיבלת?' אבא לוחש, ממתיק סוד, מבטו מתגנב אל שיפולי הבטן שלך. את לא זזה. 'כי לפעמים יכולות להיות בעיות', הוא ממשיך. 'בעיות נשיות' […]'אם יהיו לך תגידי לאמא'". בהמשך מסתבר לנו שתלמה גם חינכה את אביה לסגור את דלת האמבטיה בזמן שהוא משתמש בה. ועוד רמזים רבים מצטרפים בהמשך ליחסה המורכב של תלמה לאביה (היא, למשל, משתמשת בטעות במברשת השיניים שלו אחרי לוויית סבתה. עמ' 48-49).
ובקטע אחד, חידתי-מפורש, מספרת תלמה כך על אביה: "אני מביטה בו, עיניים אפורות אל מול עיניים תכולות, אבא ובת. אב ובתו. ארבעה גלגלי העיניים מכילים כמות עצומה של איבה ואשמה שנצברו עם השנים. ישנו עוד רגש אחד נוסף, המצוי מעבר ליכולת הביטוי". (עמ' 152-153).
הבחירה בגולם היא, אם כך, לא רק כמיהה להיפטר מהרווקות. היא אינה רק כמיהה להתחלה חדשה לחלוטין הרחק מהמשפחה (בהתאם להרהוריה של תלמה, עוד לפני הופעת הגולם, על כך שהיא לא שייכת לאיש: "מעולם לא השתייכתי לאיש, פחות מכל להורי"). הבחירה בגולם היא הבריחה מהאב; דמותו של הגולם צוברת עושר משמעויות כשמסתבר שהוא גם ניסיון ההתחמקות האולטימטיבי של תלמה מהמשפחתיות האדיפלית.
הגולם אינו בן אנוש ולכן הוא הקוטב הנגדי לקרבה של העריות (כך מהרהרת תלמה: "כל זה לא מונע ממני להרגיש קרובה אליו יותר משהרגשתי אי-פעם כלפי יצור חי. אבל הוא אינו יצור חי, תלמה"). הגולם גם, כאמור, באופן ספציפי וקונקרטי יותר, הוא היפוכו המוחלט של דמות האב הרופסת, היפוכו המוחלט של "המפסידן", "החלש", "זה שהחיים השתיקו אותו", כפי שמתארת תלמה את אביה לאורך הרומן, כך שחשד שבירת הטאבו מוסר גם מבחינה זו; לא רק היותו של הגולם לא-איש, אלא גם הניגוד הקונקרטי יותר בא להרחיק את תלמה מהאב, מהאב שהנו לא רק שנוא אלא אהוב מדי.
ואכן, בעקבות הופעת הגולם יוצאת תלמה לראשונה מבית הוריה וגרה עמו בבית סבתה המנוחה. הגולם חילץ אותה ממלכוד המשפחתיות האפל.

*

אבל האם הגולם אכן חילץ את תלמה מקרבת העריות? כאן המורכבות הטראגית של "יצר לב האדמה" מגיעה לשיא. כי הגולם, בעוד שהנו סמל הזרות, הוא גם מעשה ידיה של תלמה עצמה! כך שאף נשאלת השאלה האם הגולם הוא אהוב או ילד? על הניסיון הראשון ליצירתו, ניסיון שבו השתתף גם חנן, ניסיון שנכשל, מהרהרת תלמה כך: "כך רציתי: אמא תלמה, אבא חנן ותינוק-בובה אחד שיעלה ויבקע מתוך האדמה"..
נזכיר גם את הציטוט מהרהוריה של תלמה שהבאנו גם לעיל: "שאול הוא אני עצמי ובשרי". כלומר הגולם הוא, במובן מסוים, קרוב המשפחה האולטימטיבי. והשכיבה עמו, במקום להרחיק את תלמה ככל שניתן מהמיניות האסורה בטאבו הגדול מכולם, דווקא מקרבת אותה אליו! החטא החמור מכולם מתרחש בדיוק בשעה שנדמה היה לתלמה שהיא נמלטה ממנו לקוטב המרוחק ביותר!
וזו הסיבה העמוקה לכך שהקורבן הגדול ביותר שמקריבה תלמה כדי לזכות באושרה היא מותה של האם! על פני השטח מציג "יצר לב האדמה" את המחלות שמתחילות להשתולל בקרבתה של תלמה, אצל בני משפחתה, כעונשה של מי שרצונה באושר ובעונג הזוגי הביא אותה לפנות אל העל-טבעי. תלמה נענשת על כך שהיא רצתה כל כך (לרב שטאובר, ידידה הישיש של סבתה, שבא להזהירה מיצירת הגולם והשימוש בו, אומרת תלמה: "'זה פשע כל כך גדול, לרצות?' המילים נקרעות ממני". על כך עונה הרב שטאובר: "'לרצות עד כדי כך, כן', הוא אומר. 'רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר".
אך מתחת לרובד הזה מסתיר הרומן רובד נוסף: הגולם הוא מימוש סמלי של גילוי עריות, מימוש של הרצון לסלק את האם – שאכן מסולקת לבסוף בעקבות מחלתה! במה שהוא ספק עונש לתלמה ספק הגשמת הפנטזיה הכמוסה מכולן.

*

כיצד ניתן להסביר שיצירה שהיא מהמקוריות, המורכבות והקיצוניות ביותר בפרוזה הישראלית של העשורים האחרונים נכתבה דווקא בידי יוצרת דתייה ודתייה-לאומית בפרט? כלומר, האם ישנו קשר בין התכנים המורכבים ואף האפלים של היצירה, חלקם תכנים סמויים שניסינו להבהירם לעיל, לבין היותן של הכותבת והגיבורה דתיות? האם יש משהו בדתיותה של הגיבורה ואף הסופרת שמסביר את האפלולית המיוחדת של "יצר לב האדמה", אפלוליות של משפחתיות חנוקה וניסיון הפריצה האלימה ממנה החוצה?
"יצר לב האדמה", כאמור, מתרחש, כמעט כולו, בתחומי המשפחה. בחלקים שבהם הוא יוצא מתחומה אנו נתקלים בשכנים וחברים. אך דבר אחד משותף לכולם: כולם דתיים! ב"יצר לב האדמה", שמתרחש בעיר ישראלית ששמה לא נמסר לנו, אין חילונים! כלומר, האווירה הקלאוסטרופובית המשפחתית המיוחדת שהרומן יוצר, והודגשה לעיל, הינה גם קלאוסטרופוביה מגזרית! כולם-כולם דתיים ברומן הזה.
מלבד אחד, כמובן: הגולם.
והגולם שמו שאול. זה השם שנותנת לו הגיבורה. זו בחירה מסקרנת: מדוע שאול? מדוע הגואל שעתיד לגאול את הגיבורה נקרא בשם המלך התנ"כי הכושל, שרק הכשיר את הדרך לנסיך האמיתי? הנסיך שממנו יבוא גם המשיח, משיח בן דוד? משיח שגם לו יקדם בזמן, כידוע, מבשר כדוגמת שאול המלך (שבא משבט בנימין, בנה השני של רחל), הלא הוא משיח בן יוסף?
אני רוצה להעלות השערה: הניסיון של תלמה לברוא לעצמה גולם אינו רק ניסיון לצאת ממחנק המשפחתיות. המשפחתיות עצמה היא כאן (גם) מטפורה למגזר עצמו. תלמה רוצה מישהו שאינו שייך למגזר: מישהו חזק, שתקן, ששמו התנ"כי הוא של הגיבור הממרה והטראגי: שאול. תלמה רוצה מישהו חילוני! בקריאה כזו, תלמה, הקרועה בין הגולם לבין משפחתה, היא תלמה שנמשכת אל החברה החילונית אך גם מי שאינה יכולה לוותר על החברה הדתית.

*

אך בזה לא מסתיים העניין המגזרי שניתן לדלות ממעמקיו של הרומן הזה. תלמה רוצה גולם שיציית לה, אך, כאמור, גולם שיכריז מרצונו החופשי על אהבתו אליה. הקריאה שאני מציע יכולה להעניק ל"יצר לב האדמה", מלבד מורכבויותיו הרבות שהוזכרו לעיל, איכות של אלגוריה מעמיקה ביותר על המצב הדתי-לאומי בכללותו.
ככלל, יחסי רוב ומיעוט הם לא רק יחסים פוליטיים אלא גם פסיכולוגיים וארוטיים. המיעוט מעריץ בחשאי את הרוב על כוחו ו"רגילותו" וחושק בו, אך בו זמנית המיעוט שומר בקנאות גאה על ייחודו וממאן להיבלע באחר הגדול.
אולם יחסי הציונות-הדתית והחילונות הציונית מורכבים אף יותר מיחסי מיעוט ורוב רגילים. זאת כי המיעוט הרגיל אינו צריך, על מנת להוכיח לעצמו את צדקת דרכו, שהרוב יקבל את עמדתו. מיעוטים אחרים יכולים להסתפק בבדלנותם ובתחושה שלפחות את נפשם הצילו. אבל המיעוט הדתי-לאומי הוא מיעוט חריג בהיותו בעל השקפת עולם לאומית-כללית והוא מצפה, לפיכך, בכיליון עיניים שהלאום בכללותו יתפכח ויכיר בצדקת הדרך של המיעוט ויאמץ אותה אל לבו. הציונות-הדתית, בייחוד בהשפעת תורת הרב קוק, נמצאת זה כמעט מאה שלמה בציפייה שהרוב החילוני ייעתר לה, יבין כי הצדק עמה ויוסיף לציוניותו החילונית את ההכרה הדתית, שלפיה מעשיו היו רק מעשי-גולם נצרכים, אך עליו להבין, סוף כל סוף, כי חזרת ישראל לארצו היא בעלת משמעות דתית, עליו לחדול, סוף כל סוף, מלהיות גולם ולהתחיל לדבר.
"יצר לב האדמה", בקריאה המגזרית שאני מציע, מבטא כך את המורכבות של המצב הציוני-דתי: הכמיהה לגולם (החילוני) מחד גיסא, אך הכמיהה שהגולם הזה יהפוך לסובייקט ויאמץ מבחירה את הגיבורה (הדתייה) מאידך גיסא.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טוב,  ביום יוני 30, 2013 בשעה 11:33 PM

    אותי דווקא תפס, שהגולם שלא מדבר הוא "גבר אופייני". נשים שקצת ניסו בחייהן לתקשר עם גברים בד"כ טוענות ש"הם לא מדברים", אז אולי יש בספר אלמנט של כמו זיקנה, שהוא באמת תו שקיים בשכבות הגיל שזה לא היה אמור להיות, אולי בגלל ההזדקנות העצומה של חברה של צופיי טלוויזיה. אבל רציתי להעיר שהשימוש בגטו ורשה להמחשת בדידות של בחורה, והשימוש בגולם המסורתי מפראג, עם כול זה שאתה ואני ועוד, מתנו 1000 פעם מבדידות ואני לא מזלזל בכלל, זה עדיין שימוש וולגארי. וולגאריות כיום בטכסט זה must, אולי בגלל זה אתה מתעלם. הבדיחות על השואה, וזה, למה לה 'אסור'. כי יש פה גם אלמנט של בדיחה (אני כ"כ סובל אני אצחק מזה, זה יעזור לי).
    עוד הערה, שבאמת הביקורת שלך הבהירה לי, למה אני כול כך אוהב את הציונות החילונית (שעברה מהעולם, אוקיי?), מפני שהיא שיחררה את הציבור שלה, וכמובילה של רוב הציבור של פעם, היא שיחררה גם אותו, מחיים בכלא של פרויד. קורצווייל כתב על דוד פוגל/ חיי נישואין (סופר שהתחנך, אפשר לומר, על ברכיי הפרויידיזם 'היהודי'), שבכתיבתו מתגלים "קצת רגשי נחיתות (של היהודי)". האמת שזה לא "קצת". האקסלי הוא אחד מאלה שהתנגד לתפיסת העולם ולתחושת העולם הפרוידיסטית. פרויד הביא אותה מהיהדות כפי שהתגבשה לפחות באירופה של המאה ה 19 (לא שזה הכרחי ולא תיתכן יהדות בלי תסביכים). האמת, אין לי חשק לצלול בעצם ליפול לסבל המכוער שמתואר בספר הזה. היא כותבת יפה, אבל זה לא מחפה על העולם המכוער. מעורר באמת תחושה של בעצם רחמים על הדמות, למה את נמצאת שם? למה את לא יוצאת לחופשי? אז אוקיי, היא לא יכולה לצאת לחופשי. אולי כוונתך שהציונות הדתית נושאת על כתפיה את היהדות במחיר הזה, של סבל אישי דוחה כול בן אנוש.. ברור שהציונות החילונית בכלל הייתה קיימת פרק זמן, בזכות היהדות שנתנה לה עוגן ממנו היא התרחקה עד שהתרחקה מדי. אבל איכשהו לא מצליח לי להצטער בצערה של הדמות, על שהיא חיה כמו כלב.. אז לדעתי יש פה פגם ספרותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: