קצר

הקיום הוא קל-משקל, כלומר ניתן להתייחס אליו באופן אירוני דו-משמעי, "להעביר אותה" – אם הוא לא כולל סבל גדול.
אנשים סובלים – בין אם סבל חומרי ובין אם סבל נפשי – יתקשו להתייחס אל הקיום בקלילות. הוא הרי זה שמכאיב להם.
לפיכך, הם מכבדים את הקיום – כלומר מעניקים לו כובד.
לפיכך, יחס אירוני לקיום הוא מאפיין של חברות או מעמדות שחיים חיי רווחה יחסיים ושחיי הנפש שלהם אינם מפותלים בכאב כמו סמרטוט נסחט.

אבל גם אנשים שסבורים שהקיום יכול להעניק עונג גדול יתקשו להתייחס אליו באירוניה ובקלילות. הם יודעים מה מונח על הכף – לכן יחסם לחיים רציני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילה  On יולי 4, 2013 at 10:21 PM

    מעניין מה שאתה אומר.
    אני חושבת שהאושר כבד יותר מהאומללות, האומללות שטחית. היא קליפה שאם מגרדים אותה אפשר למצוא תהום של שמחה, תהום שאולי תביט ישר אלינו ? וזה הדבר המפחיד ביותר שיש. לכן לאנשים מסויימים קשה לשמוע שטוב לנו ממש, זה דורש מיומנות שלרבים אין או נאבדה (איפשהו בילדות? בנעורים?)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: