ספרים בולטים משני העשורים האחרונים

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרשימה שלפניכם היא רשימה של ספרים מעשרים השנים האחרונות שזכו בשילוב הנכסף של הערכה ביקורתית, הקרובה לקונצנזוס לפעמים, בהכרה של קהל קוראים גדול, בן מאות מיליונים באחת הפעמים. המינונים בשילוב הנחשק הזה שונים בין הספרים ברשימה. כך, למשל, אם לקחת את שתי נקודות הקיצון ברשימה: סדרת "הארי פוטר" חזקה יותר בצד ההתקבלות על ידי קהל הקוראים מאשר בהתקבלותה הביקורתית, ואילו "בלשי הפרא" של רוברטו בולניו חזק יותר בהתקבלותו הביקורתית או בהתקבלותו על ידי האליטה הספרותית (במובן הרחב של המילה), מאשר בהתקבלותו על ידי קהל הקוראים הרחב. הרשימה, אם כך, אינה מייצגת את עשרים הספרים הטובים לטעמי שפורסמו בצמד העשורים שחלף (אני, למשל, מבכר את "טבעות שבתאי" על "אוסטרליץ" של זבאלד; הייתי מכניס לרשימה של ספרים טובים לטעמי את "נוטות החסד", אך הרומן לא הותיר את רישומו בארצות הברית; את "הדרך" של מקארתי איני אוהב וכיו"ב) אלא את אלה, כאמור, שזכו להכרה ביקורתית ואף "קופתית", כמו שאומרים עמיתנו מבקרי הקולנוע. כדרכן של רשימות מעין אלה, שצריכות הרי להיסגר בסופו של דיון, גם רשימה זו הותירה בחוץ מועמדים רבים נוספים שאולי היו ראויים להיכנס אליה (ומה עם ספר של מורקמי? וספר של גרוסמן? ושל אורחאן פאמוק? ומה עם "שידוך הולם"? וסטיג לרסון לא חשוב בעיניך? ונשים נוספות לא מצאת, על מרגרט אטווד שמעת? ועוד רבים וטובים).

רצוי להתייחס לרשימות מהסוג הזה באירוניה: הן מותנות בדעותיו הסובייקטיביות של הכותב ואף בחוסר ידיעותיו וקוצר דעתו. הן נועדו לעורר עניין ודיון ותו לא. אתם מוזמנים להוסיף את המלצותיכם שלכם למטה.

הערת הבהרה: ברשימה בעיתון נכנס לבסוף ספר של מורקמי ומאידך לא נכנסו שני ספריו של פיליפ רות המופיעים פה.

"חרפה" – ג'.מ. קוטזי

"חרפה" מ-1999 זיכה את מחברו הדרום אפריקאי הלבן בפעם השנייה, הישג נדיר, בפרס ה"בוקר" הבריטי. הרומן סלל את הדרך בפני קוטזי לקבלת פרס הנובל ב-2003. גיבורו של הרומן הוא מרצה לספרות, לבן, בשנות החמישים לחייו בשם דיוויד לורי. לורי מפוטר מהאוניברסיטה בקייפטאון בעקבות קיום יחסים לא הולמים עם אחת הסטודנטיות שלו. הוא פורש אל הפרובינציה הדרום אפריקאית, ומתגורר שם זמנית עם בתו הלסבית, לוסי. לוסי נאנסת בידי קבוצת שחורים אך מסרבת לפעול לחשיפתם והענשתם. קוטזי, אם כך, עוסק גם בספרו זה ביחסי שחורים ולבנים בדרום אפריקה, נושא חם כמובן וותיק ביצירתו. אבל מה שהופך את "חרפה" לספר המעניין והבולט ביותר שלו, מה שבגינו זכה "חרפה" לתשומת לב מיוחדת, מצד הקהל והביקורת כאחד, הינם שני מהלכים מפתיעים. הראשון הוא יצירת הקבלה חריפה ומעשירה בין יחסי הכוח המשתנים שבין שחורים ללבנים בדרום אפריקה שאחר ביטול האפרטהייד לבין יחסי הכוח, המשתנים גם הם, שבין גברים לנשים בעידן שלנו. המהלך השני, הוא תיאור לא רגשני של חולשות אנוש, שמצויות בפיזור דומה אצל מדכאים-לשעבר ואצל מדוכאים-לשעבר. התוצאה הינה רומן פרובוקטיבי ומעמיק על תשוקה ופוליטיקה והקשר ביניהם.

"החלקיקים האלמנטרים" – מישל וולבק

הספר שראה אור ב-1998 ושסיכם את, שלא לומר חרץ דין על, שנות התשעים העליזות, וזאת בצורה תמציתית, נוקבת וחסרת-רחמים; רומן מגדיר-תקופה. "החלקיקים" נמכר במאות אלפי עותקים בצרפת, עורר שם שערוריות רבות, בין השאר בגלל התיאורים הפורנוגרפיים שבו. תהילתו והסקנדל שבו חלחלו עד מהרה גם מעבר לתעלת למאנש ולאוקיינוס האטלנטי, מסע שספינות פאר ספרותיות רבות אינן צולחות. תקופתנו, לפי וולבק, היא תקופת הגוף. התחרות הכלכלית הכללית, תפיסת העולם הליברלית-קפיטליסטית שניצחה בנוק אאוט בשנות התשעים עם קריסתה של ברה"מ, מחלחלת גם אל שדה המיניות. כולם מתחרים בכולם ומשייפים את גופם ככלי נשק בתחרות הכללית הזו. במרכז הרומן שני אחים, מישל וברונו. מישל מכור למין אבל לא נענה על ידי בנות המין היפה בגלל מראהו המגושם. ברונו האח הוא מדען א-מיני, שחוזה את אפשרות שיבוטם ושכפולם העתידי של בני האדם, שיבוט ושכפול שיבטלו אולי בעתיד את התחרות המכאיבה של בני המין האנושי.

"סיפור על אהבה וחושך" – עמוס עוז

הרומן מ-2002 שהשיב על כנו, ולפי שעה, את משרת "הסופר הלאומי" ועורר גם עניין רב בעולם. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשהתבהרה בהבזק יריות ופיצוצים התהום החשוכה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כתב עוז בכנות ובהרחבה על שורשי הסכסוך הזה מהפרספקטיבה האישית שלו. את הסיפור הלאומי כרך עוז באוטוביוגרפיה חשופה של ילדותו ונערותו, ובכך "סיפור על אהבה וחושך" הוא דוגמה מובהקת ומוצלחת למגמה ספרותית כלל-עולמית נוספת והיא הכתיבה האוטוביוגרפית. גם עיסוקו של עוז בספרים ובספרות בתוך הרומן מתחבר למגמות עולמיות של ספרים העוסקים בסופרים ובמשוררים (ע"ע "בלשי הפרא").

"בלשי הפרא" – רוברטו בולניו

הרומן מ-1998 זיכה את מחברו בפרס ספרותי חשוב בספרד והיה ציון דרך מרכזי בנסיקתו המדהימה במהירותה של הסופר הצ'יליאני, שחי בגלות ספרד מסוף שנות השבעים, להכרה בינלאומית. בולניו נפטר ב-2003 כשהוא בן חמישים בלבד, אבל תהילתו הולכת וגוברת מאז. ב"בלשי הפרא", כמו ביצירות אחרות שלו, כותב בולניו בהרחבה על חיי סופרים ומשוררים, נידחים בחלקם הגדול, ובמקרה של "בלשי הפרא" אוונגרד נידח ממש. ההתמקדות הפנאטית הזו בחיי יוצרים שוליים יוצרת אפקט קומי מכוון. הקליעה של בולניו לצייטגייסט, לפחות של שוחרי ספרות אנינים אך רבים ברחבי העולם, נובעת מהיכולת הזו שלו להציג את עולם הספרות כעולם ומלואו, דווקא בעידן שבו חשים אוהבי ספרות רבים שמעמד הספרות והספרים נחלש.

"אוסטרליץ" – וינפריד גיאורג זבאלד

סופר נוסף שתהילתו נסקה במהירות, ודובר עליו כזוכה עתידי כמעט ודאי בנובל, ושגם הוא נפטר בטרם עת. "אוסטרליץ", שפורסם ב-2001, זמן קצר לפני מותו של זבאלד בתאונת דרכים, נחשב על ידי רבים לפסגת יצירתו. ב"אוסטרליץ" דן זבאלד, באופן מעודן ביותר ועקיף ביותר האופייני לו, בשואת יהודי אירופה ועברה האפל של גרמניה. הרומן גדוש תיאורים מפורטים של מבנים ואירועים היסטוריים, כמו גם של עובדות מדעיות, תיאורים שאופייניים גם הם למכלול יצירתו ויש לשער שתרמו גם הם להתקבלותו המרשימה של זבאלד; להתקבלותו בעידן שלנו שתוהה על היחס בין הספרות למציאות ובין הספרות לחקר האובייקטיבי של המציאות, כלומר למדע.

"בריחה" – אליס מונרו

קובץ הנובלות המערערות, מרגשות ומאופקות של הסופרת הקנדית הוותיקה, שראה אור ב-2004, הבליט את נוכחותה הספרותית, הידועה כבר ממילא בחוגי הספרות, והביא את שמה לתודעתם של רבים. "בריחה" סלל את הדרך להענקת פרס ה"בוקר הבינלאומי" למונרו ב-2009. סיפורים על נשים צעירות בנות הפרובינציה ומרקע מעמדי צנוע, המפלסות את דרכן בעולם ולעתים קרובות מתמקדים ברגעי בחירה הרי גורל שחרצו את נתיב חייהן, רגעים עליהם מתבוננות הגיבורות בהשתאות כעבור עשרות שנים. ריאליזם פקוח ופוקח עיניים, שבאופן מוזר חושף את הפנטסטיוּת והמוזרוּת של הקיום. יש לשער שהתקבלותה של מונרו בארצות הברית, קשורה גם בהיענותה המושלמת לדימוי של קנדה כארץ מפוכחת ומאופקת ואירונית, ביחס לשכנתה הגדולה מדרום האקסצנטרית והמשוגעת.

"הארי פוטר" – ג'יי קיי רולינג

אולי התופעה המו"לית המדהימה ביותר של שני העשורים האחרונים. רולינג יצרה בעיני רוחה עולם שלם והביאה אותו לתודעתם של מאות מיליונים ברחבי העולם, מבוגרים וילדים כאחד. שבעת הספרים בסדרה ראו אור בין 1997 ל-2007 והפכו את מחברתם לסופרת העשירה בעולם. הכמיהה למציאות פנטסטית דווקא בעידן המחולן שלנו, התבטאה גם ברבי מכר היסטריים אחרים בתקופה הנדונה (ע"ע "צופן דה וינצ'י"), אבל אצל רולינג היא נענתה באפוס שלם, מפורט וגדוש, המתאר את עלילותיו של הילד הארי פוטר בבית הספר לקוסמים הוגוורטס ואת מאבקו בכוחות האופל בראשות וולדמורט. ב2012 פרסמה רולינג גם ספר מוצלח למבוגרים, כלומר למבוגרים בלבד, שבעברית שמו "כיסא פנוי".

"התיקונים" ו"חירות" – ג'ונתן פראנזן

תמונתו של ברק אובמה, שצולם ב-2010 ובידו כרך טרי של "חירות", סימנה את מקומו המרכזי של פראנזן בספרות האמריקאית והעולמית בזמננו. הסופר, שהתחיל כסופר אוונגרדי ונידח למדי, נסק לתהילתו כבר ב-2001 עם ספרו "התיקונים". תרומה חשובה להכרה בו תרם הסכסוך המתוקשר בינו לבין אופרה וינפרי, כאשר פראנזן הביע את אי שביעות רצונו מהכורח לשווק את ספרו באמצעות "מועדון הספר" המשפיע של הדיווה הטלוויזיונית. וינפרי נעלבה והסכסוך זכה לתהודה רבה. אבל היה זה יותר מסכסוך מקומי, רב תהודה ככל שיהיה. פראנזן ביקש להשיב את הסופר לכַן הנישא של פרשן המציאות האולטימטיבי, כנגד המתחרים רבי העוצמה של המדיה האלקטרונית שהפילו אותו מכיסאו בעשורים האחרונים. במקרה שלו, ושל שני הרומנים עבי הכרס שלו שמנסים לתאר ולפרש את המציאות האמריקאית העכשווית, הוא גם הצליח בכך.

"כפרה" – איאן מקיואן

הרומן הזה מ-2001, שאף הוסרט ב-2007 וזכה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה, הוא ככל הנראה הרומן המפורסם ביותר של מקיואן וכזה שהוכנס לרשימות רבות בעולם של "הספרים הטובים". מקיואן הפך, בין היתר בעקבותיו, ל"פנים" של הספרות האנגלית העכשווית. זה גם רומן בריטי מאד שעוסק בהתאם ביחסים בין מעמדות שונים. הוא מתמקד בתוצאותיה הקשות של האשמת שווא ובניסיון לכפר עליה כעבור עשרות שנים. גם מקומה של מלחמת העולם השנייה לא נפקד בספר, הנושא הגדול שמעסיק סופרים רבים בתקופתנו (ע"ע זבאלד וכן "נוטות החסד", שכמעט נכנס לרשימה הנוכחית).

"הדרך" – קורמאק מקארתי

הרומן של הסופר האמריקאי הוותיק ראה אור ב-2006, זכה בפוליצר ונבחר על ידי אופרה ווינפרי ל"מועדון הספר" המפורסם שלה. ב-2009 הוא נבחר על ידי המגזין "טיים" "לספר העשור". בעולם וגם בארץ זכה הספר, הלא קל מבחינה רגשית לקריאה הזה, לתשומת לב רבה (על אף שקיים כמדומה קונזצנזוס ביקורתי ש"קו אורך דם", ספר מוקדם של מקארתי הוא יצירת המופת האמתית שלו). זהו סיפורם של אב ובנו שנודדים בארה"ב אחרי שזו, וחלק ניכר מהעולם כולו, הוחרבו במלחמה נוראה. מקארתי כותב במסורת אמריקאית מאד, כתיבה גברית, מלאת פאתוס אבל פאתוס מאופק, ומתוך פנטזיה דתית ביסודה על קץ העולם בעקבות חטאי האדם. "הדרך" היא הגשמתה בפרוזה של מגמה תרבותית רחבה יותר שעיקר ביטויה היה דווקא בקולנוע של העשורים האחרונים, בסרטי האסונות האפוקליפטיים הרבים מתוצרת הוליווד. נדמה שבצד אירועי ה-11 בספטמבר הקונקרטיים, הפחד מביזורה של הנגישות לנשק לא קונבנציונלי בעידן שלנו, תורם לזא'נר האפוקליפטי והפוסט-אפוקליפטי שמקארתי כותב במסגרתו, יותר מאשר תרמה להיווצרותו בעבר "המלחמה הקרה", שהתנהלה בין שתי מדינות "מסודרות" (במקרה של הקולנוע, ההתפתחות הטכנולוגית של המדיום עצמו אחראית במידה רבה לחיבה הזו לסרטי קטסטרופות).

"שיניים לבנות" – זיידי סמית

סמית היא נצר צעיר לקבוצה של כותבים שהיגרו לבריטניה ממושבותיה בעבר, או נולדו כבנים למהגרים כאלה, והגיעו לפסגת הספרות האנגלית ביניהם: (סלמאן רושדי, ויקראם סת, ואולי הטוב שבהם: זוכה הנובל ו.ס. נאיפול). הרומן הזה פורסם ב-2000 וזכה בפרסים רבים ונכנס גם לרשימות רבות של "הספרים הטובים" ברחבי העולם. חיי שתי משפחות מהגרים בלונדון, מג'מייקה ובנגלדש, מתוארות בו בהרחבה ובהרחבה אף מתואר המתח בין המזרח למערב ובין דת לחילון, מתח שעלה למודעות כלל עולמית דוחקת שנה בלבד אחרי פרסומו של "שיניים לבנות".

"התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" – פיליפ רות

אחרי פריצתו לתודעה ב-1959 בקובץ הביכורים "שלום לך, קולומבוס" ועשור לאחר מכן בספר הסקנדליוזי "מה מעיק על פורטנוי?", נחשב פיליפ רות בשנות השבעים והשמונים לסופר שכל עתידו אחריו. ואז באו שני הרומנים הללו, שפורסמו בצמידות וזכו להכרה ביקורתית גורפת. הראשון, שפורסם ב-1995, זיכה את מחברו בפעם השנייה ב"פרס הספר הלאומי" (הפעם הראשונה הייתה על קובץ הביכורים המוזכר). השני, שראה אור מייד אחריו, ב-1997, זיכה את מחברו ב"פוליצר" ונכנס לרשימות רבות של "הספרים הטובים". שני הרומנים מציגים דמויות של יהודי אמריקה שאף סופר, יהודי או לא יהודי, לא העז להציג כדוגמתם. מיקי שבת, כדברי אחד המבקרים שהיללו את הספר, הוא אחת הדמויות הדוחות ביותר שנכתבו בספרות מעולם, זקן שטוף זימה וחסר גבולות ומוסר. ואילו ב"פסטורלה אמריקאית" הופכת בתו של נער פוסטר של יהודי ארה"ב לטרוריסטית אנטי-אמריקאית.

"על העיוורון" – ז'וז'ה סארמאגו

הרומן הזה ראה אור ב-1995 וזכה להצלחה רבה בעולם ובפרט בארץ. הוא נחשב לרומן הסוחף והמפורסם ביותר של מחברו. שלוש שנים אחר צאתו לאור זכה גם סארמאגו בנובל. הסיפור על העיוורון, המתפשט אט אט בקרב בני האדם, מלבד אישה אחת שנותרת רואה, ועל הניוון המוסרי שנלווה לעיוורון זה נתפס כאלגוריה למצב האנושי. סייעה לפרשנות הכלל-אנושית הזו וויתורו של סארמאגו על שמות פרטיים ושמות משפחה וכן שמות מקומות. סארמאגו, הרבה בזכות "על העיוורון", נתפס, בעולם ואצלנו, כנציג מאוחר, דינוזאור ששרד באורח פלא מהעידן הקדום של המודרניזם האירופאי התובעני והמרשים בן המחצית הראשונה של המאה העשרים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zvinoah  On יולי 12, 2013 at 6:39 PM

    רשימה נאה, אריק [למרות שאישית אני חושב ש"על העיוורון" אינו ראוי להיכלל בה; זהו חיקוי דהוי ל"הדבר" הנפלא].
    שתי הערות, בטובך:
    א] ישנם סופרים נוספים, ותיקים, שראויים להוביל את קבוצת הסופרים שציינת [למשל, טוני מוריסון; סול בלו].
    ב] חשוב יותר – הסופרים שציינת מוכרים דיים. הם מייצגים קבוצה שזוכה לחשיפה ולהכרה רחבת ידיים;
    ישנם סופרים מוכרים פחות, או צעירים יותר, סופרים שמייצגים קולות עכשוויים יותר, קולות מוכרים פחות, והם נפלאים לעצמם; ראוי לטעמי להציג דווקא אותם לקהל הקוראים [לדוגמה, רשימה מקרית וחלקית ביותר:
    קס/סס נוטבום
    ג'וליאן בארנס
    שרמן אלקסי

    כלומר, אריק, בצדק ציינת בפתח דבריך את חוסר היכולת לכלול את הכול; אבל, אולי הגיעה השעה ליתן יותר תשומת לב לקולות פחות מוכרים?

  • avivitmishmari  On יולי 12, 2013 at 9:20 PM

    רשימה מעניינת. אני מאוד לא אוהבת את איאן מקיואן, ששלושת ספריו שקראתי עסקו כולם באותו נושא: נקודת שבר שמצריכה מן הגיבור החלטה מוסרית מיידית – החלטה שגויה – חיים של אשמה וייאוש ללא דרך חזרה. ב"כפרה" זה מדכא ומעצבן, ב"על חוף צ'יזיל" זה מופרך בעיני (מופרכת הקביעה של הכותב שבעידן אחר הזוג הזה היה מצליח להישאר יחד, או בכלל מגיע לסיטואציה כזו). למעשה הספר היחיד שלו שמאוד אהבתי, "סולאר", משתמש באותה נוסחה אבל מכניס לתוכה הומור (אפילו על גבול הגרוטסקה), שזה כנראה התבלין שהופך אותו למצוין.

  • מרית בן ישראל  On יולי 13, 2013 at 9:02 PM

    הסופר שהכי חסר לי ברשימה זה אורהאן פאמוק. יצא לי לקרוא שלושה ספרים שלו בשנתיים האחרונות. קודם את "שמי הוא אדום", שאינו נטול פגמים אבל כל כך מקורי ולא דומה לכלום, ואחריו את "איסטנבול" המרתק, ולבסוף את "מוזיאון התמימות" הנפלא שהכניס את פאמוק סופית לרשימת הסופרים האהובים עלי. יש משהו בשילוב הטבעי בין סיפור למסה, בין רגש למחשבה מופשטת, שאי אפשר לעמוד בפניו (לפחות אני לא יכולה). גם כשקראתי את וולבק הרגשתי את שמחת הבלתי צפוי. אבל פאמוק נכנס עמוק יותר לתוך הנשמה.

  • אריק גלסנר  On יולי 13, 2013 at 9:41 PM

    תודה על ההערות והתובנות.

    "שמי הוא אדום" הוא ספר גדול, וכמעט כמעט הכנסתיו. את "מוזיאון התמימות" פחות אהבתי ואת "איסטנבול" טרם קראתי, לצערי.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: