על ספרות אשכנזית

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעשורים האחרונים כמה מהספרים הטובים ו/או המעניינים ביותר שראו אור בישראל עסקו, במפגיע או בעקיפין, בסוגיית הזהות המזרחית. "עקוד" של אלברט סוויסה, "אש בבית" של איריס לעאל, "מוקס נוקס" של שמעון אדף, "קול צעדנו" של רונית מטלון, "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "מות הנזיר" של אלון חילו, "זה הדברים" של סמי ברדוגו, "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע, אם למנות רק חלק מהם. אבל בחמש או בשש השנים האחרונות, ובפרט בשלוש השנים האחרונות ממש, ניתן לאתר גל נגדי של ספרות אשכנזית, כלומר גל של ספרים שמתמקדים, במפורש או במובלע, ב"עדה" האשכנזית.
טוב, מה החידוש? יתמה הקורא. הספרות הישראלית הרי הייתה אשכנזית מאז ומעולם (שלא לדבר על הספרות העברית שלפני קום המדינה). כמה מזרחים יש ב"ימי ציקלג", ב"במו ידיו" או ב"זכרון דברים"? כמה מזרחים יש ביצירת חנוך לוין, הנסובה על מצב האדם, כלומר, כך טבעי היה לחשוב, במצב האשכנזי הזעיר בורגני? וכשהם כבר הופיעו, המזרחים, בספרות היפה הישראלית של הזרם המרכזי, הרי שהם הוצגו כזרים, מסתוריים ו/או נלעגים, כמו ב"התגנבות יחידים", או, להבדיל, אצל עמוס עוז ב"קופסה שחורה"? הרי איזה צימעס, אם להשתמש בביטוי לא בלתי קשור לסוגיה, עשו אצלנו מהזהות המזרחית ביצירת א.ב. יהושע! וזאת רק משום שהוא היה אדם שנשך כלב, כלומר יוצא דופן כל כך בזרם המרכזי של הספרות הישראלית.
אבל זו בדיוק הנקודה, וזה בדיוק החידוש בספרות האשכנזית החדשה של השנים האחרונות. אין מדובר בספרות אשכנזית שמסווה את עצמה, בצדק או שלא בצדק, כספרות כל-ישראלית, כיוון שהישראליות נתפסת בעיניה כאשכנזית, כלומר זה הדיפולט מבחינתה, כמו שאומרים. בזרם החדש שאני מדבר עליו האשכנזיות נתפסת במוצהר ובמודגש כסקטור בין סקטורים של החברה הישראלית, ולפעמים בפירוש כסקטור בשקיעה. ולעתים, ההכרה או תודעת האשמה בדבר מרכזיותם העודפת של האשכנזים בספרות הישראלית בעבר, יוצרת תו-אופי בולט בספרות האשכנזית הצעירה והיא אופייה הסאטירי. בעוד הספרים הבולטים והטובים שעוסקים בזהות המזרחית בשנים האחרונות הם רציניים במובהק ואף טראגיים, הרי שמאפיין בולט של הספרות האשכנזית הצעירה הוא הסניטה וההומור של הסופרים ביחס לגיבוריהם. כביכול, מתנצל הסופר על עיסוקו באשכנזים ומכפר על כך בהצגת גיבוריו באור נלעג במקצת, כי נהיה לא מנומס לא לחבוט קצת באשכנזים. או שהסופר מודע לכך שהוא עוסק בסקטור בשקיעה ולכן ממהר אף הוא לידות אבן לועגת אחר המלך המודח.
באלה ספרים מדובר? הנה כמה דוגמאות לגל האשכנזי החדש.
"בעלת הבית", הסאטירה המצוינת של נעה ידלין, שראתה אור השנה, עוסק באלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בדימוס, וכעת "סמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום בהיר אחד במעילה בכספי המרכז. האם אלישבע, הסנובית שמזלזלת בכל מי שלא קרא את "זכרון דברים", "חננת-העל מידידי הפילהרמונית", אכן מעלה בכספים? תוהה המוליך של הרומן הזה, בנה, הד"ר אסא פוגל. וכשהוא קורא את מודעת התמיכה שפרסמו ידידיה רבי העוצמה של אמו, "אנשי רוח, אקדמיה, צבא, ממשל וביטחון מתומכי מחנה השלום ומפעיליו", בעיתון, הוא חושב כך: "מעולם קודם לכן לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו". מודעת התמיכה באמו הגנבת (שנחשדת בכך, לכל הפחות) היא "כמו מודעת אבל של אשכנזי בכיר או רשימת הזוגות הראשונים של דגניה א'".
בשנה שעברה פרסם גם ירמי פינקוס סאטירה מצוינת, "בזעיר אנפין" שמה, וגם היא ממוקדת באשכנזים עד עצם רגלם הקרושה. האשכנזים בסאטירה של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים כמו אלה של ידלין, הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות חביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט: "הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם […] קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה […] יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותיאוזה של ממש בחיי המשפחה". אבל הם אשכנזים גמורים. תל אביב של פינקוס היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פאבריקנט" מ-2008, שעוסק בחיי תיאטרון יהודי במזרח אירופה רגע לפני השואה, רומן שגם הוא שייך, כמובן, לגל הספרים עליהם אני דן ברשימה זו.
"היברו פבלישינג קומפני", רומן הביכורים המקורי של מתן חרמוני, ראה אור ב-2011. גם הוא סאטירי בנימתו וגם הוא אשכנזי בתוכנו. אלא שחרמוני הרחיק עדותו להווייה האשכנזית של הספרות היידית באמריקה בימי גבורתה ברבע הראשון של המאה העשרים. גיבור ספרו הוא מרדכי שוסטר, סופר של ספרות יידיש סנסציונית וזולה מניו יורק. במקרה שלו במיוחד, הנימה הסאטירית אינה נובעת רק מהתנצלות משוערת (על ידִי) של הסופר על עצם עיסוקו באשכנזים, אלא היא הומאז' לחלק נכבד מהנימה האירונית של ספרות היידיש עצמה (שאם יורשה לי לומר דבר כפירה באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, הנוטה חסד למיעוטים שאת תרבותם, כביכול או לא כביכול, מחקה הציונות: זו, הנימה האירונית הזו, הסיבה שאני לא נמשך במיוחד אל הספרות האידית. הספרות העברית הייתה רצינית יותר ונוטה יותר אל הטראגי-חמור-הסבר-וכבד-המשקל, אל דוסטוייבסקי המאוחר וטולסטוי יותר מאשר אל גוגול – ועל זה דווקא תפארתה!).
דוגמאות נוספות מהשנים האחרונות לספרות אשכנזית הן: "דרוש לחשן" של חגי ליניק, המתאר מסע בחירות למועצה מקומית של אב שכול בשנות השבעים, ספר ספוג בהווייה האשכנזית של תנועת העבודה הישראלית בשקיעתה, והכתוב גם הוא בטון סאטירי; "הנכס", רומן גרפי של רותו מודן שראה אור זה עתה ועוסק במסע לפולין של סבתא ונכדתה שיעדו המוצהר הוא השבת רכוש לגבולה של המשפחה אבל יעדו הכמוס הוא טוויית קשר מחודש עם העבר הפולני של המשפחה; "הביתה" (2009) ו"היינו העתיד" (2011) של אסף ענברי ויעל נאמן, העוסקים שניהם, ושוב בטון סאטירי או מבודח, בהווייה הקיבוצית האשכנזית, מתוך תודעת שקיעתה המוחלטת; וכן שני ספריה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה" (2007) ו"נערות למופת" (2012), שלא פחות משהם עוסקים בקלסטרופוביות אינטנסיבית בהווייה הציונית-דתית, הרי שהם עוסקים, ובמיוחד הראשון, במציאות של גטו אשכנזי מחניק.
הצינמנים והזלצמנים אוהבים אולי צ'ולנט. אבל הסופרים החדשים שעוסקים באשכנזיות כותבים עליה לא מתוך רגשי אדנות ומובנות-מאליה של מרכזיות נושאם (ולפיכך מרכזיותם המקווה של הסופרים עצמם), אלא, להיפך, מתוך תודעת לא-בדיוק-תמיד-שוליותם, אבל היותם עוד רכיב בטבּית הישראלי שלנו העומד ליל ויומם על האש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • josef  On יולי 26, 2013 at 11:53 AM

    תודה, יפה מאוד. אני מרגיש משום מה צורך לספר, שלמקרא הכותרת תהיתי לרגע,
    אם יש היום עדיין מישהו שקורא לגרמניה "אשכנז".

  • אמנון נבות  On יולי 26, 2013 at 4:48 PM

    הבה לא נטוח טיח תפל על עינינו אנו : הרומאנים שהזכרת כאן אינם עוסקים בשום פנים ב"זהות", אלא במסמני התנהגות הניתנים לזיהוי אוטומאטי ושטחי. מדובר בקומדיות (או פארסות) מידות זעיר בורגנית או בורגנית .במקרה הטוב מדובר במלודראמה בורגנית. השטחיות והשימוש בחומרי 'רדי מייד' הם נר לרגליהם של העושים במלאכה – ורובם ככולם אינם מגיעים לדרג ממשי של מיומנות המאפיינת לפחות חלק מכותבי הסיפורת הפחות יומרנית והיותר ממוסחרת בגלוי ומראש. הבה נזכור באיזו רצינות התייחס יעקב שבתאי ז"ל לעוגיות החמאה ולתבשיל הפלפלים ב"סוף דבר".

    • אריק גלסנר  On יולי 26, 2013 at 5:40 PM

      לאמנון, אף אחד לא טען שמי מהספרים האלה שקול או אף מתקרב לספרי שבתאי. אולם גם ליצירה כתובה היטב ושנונה ומתארת נאמנה יחסית מציאות מסוימת ישנה זכות קיום וכתיבתה אינה קלה ומציאותה אינה מובנת מאליה.

      • אמנון נבות  On יולי 26, 2013 at 7:21 PM

        אריק, הרשה לי לא להסכים.עקרון ה"לא מובן מאיליו" הפך להיות כל כך אוטומאטי ונפוץ,עד שפסק להיות מחולל של ממש בעולמנו. מה פירוש 'אינה מובנת מאליה'? הלא דבר איננו מובן מאיליו בעידננו הפוסט מודרני : לא קיומה הנמשך של הבורגנות,לא קיומה הנמשך של הספרות, ואפילו קיומה של כלכלת הירידים הפוסט עיירתית (כמתואר ב"זעיר אנפין")הפך להיות משהו שאנו קוראים אותו בספרים.אבל גם ברנר וברדיצ'בסקי לא היו מובנים מאיליהם וגם שלום עלייכם לא.
        השאלה היא הערך המכונן שהספרות מעמידה לתופעות אלה (מדוגמת קריסת הבורגנות),והאם
        ספרותנו או מה שנותר ממנה תשכיל לחלוף על השכבה הקומדיאנטית = בורלסקית של
        האירועים שהיא מתארת.בשלב זה נקל לקבוע שהספרות (כמו התיאטרון כאן) מתבצרת בשלב
        השטחי של ה"ארוע" שהיא מתיימרת לתאר.חוששני שקורפוס מבקרי הספרות בעידן הנוכחי חי בעיקר את הוויתור ומנסה לשרוד ולהשריד עולם מתכרסם ומצטמצם, ומתוך כך הוא מאשר אותו
        בפועל ממש.

        יעקב שבתאי ז"ל לא כתב על עוגיות החמאה המתכלות ותבשיל הפלפלים כמסמנים של פולניות
        אשכנזית אלא כסוג של המחשה לעולם מתכלה והולך – עולם שמנגנוני ההגנה והשימור שלו נפסדים והולכים.ודאי הוא שלא נרצה להתקיים בעולם שבו הסופרים ה"עדכניים" כותבים בעיקר
        בדיחות.(ובעיקר זה לזה, שכן קוראים אין כל כך – ובצדק).

  • נטליה  On אוגוסט 1, 2013 at 10:55 AM

    תודה על הרשימה.

    מה עם התייחסות לספרו החדש של דרור בורשטיין, "אחות שמש", למרות שאתה כבר פחות מבקר עבריים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: