Monthly Archives: אוגוסט 2013

שונות

1. אתר שכתבתי בו בעבר חלקים מהבלוג שלי התאיין לו. למרבה הצער, לחלק נכבד מהפוסטים שפרסמתי שם אין לי גיבויים.
אזכיר כאן בקצרצרה שלוש ביקורות חיוביות שפרסמתי שם ואבדו:
ביקורת על "מוקס נוקס" של שמעון אדף
ביקורת על "אחת שאלתי" של משה אופיר
ביקורת על "לא לישון לעולם" של וילם פרדריק הרמנס (יצירת מופת של בכיינות גאונית)

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

2. הטלוויזיה נמצאת ברנסנס אדיר בעשור וחצי האחרונים. או כך גורסת הקלישאה. ככל שאני נחשף יותר ויותר לסדרות החדשות המדוברות אני נדחף יותר ויותר לעמדה הלא נוחה, הפוצית והמתנשאת של אותו דף פייסבוק מפורסם. חברים, הסדרות הטובות ביותר העכשוויות אינן משתוות ברמתן ובטוהר כוונותיהן ליצירות הספרות הגדולות. ומה שדוחה במיוחד בגל הסדרות האמריקאיות הנחשבות של השנים האחרונות היא התמקדותן בזכרי ונקבות אלפא, התמקדות שלה יש משמעות מוסרית גועלית (""הסופרנוס", "מאד מאן", "בית הקלפים", "שובר שורות" – הטובה מביניהן בדיוק בגלל שלפחות בתחילתה וולטר דווקא לא היה זכר אלפא). ולכן אגב הסדרות הסקנדינביות אנושיות בהרבה (ולכל מי שיש חשק וכוח אני ממליץ על עריכת השוואה בין הסדרות הסקנדינביות לאלו האמריקאיות שנעשו לפיהן – יכולה לצאת מהשוואה כזו מסה פוליטית חשובה ביותר להבנת העולם שאנו חיים בו, שבו מתעמתות שתי האלטרנטיבות הגדולות ביניהן: הסוציאל-דמוקרטית-האירופאית והאמריקאית-קפיטליסטית).
חוות דעת כללית ומתנשאת זו נשענת על המצע הניסויי דלקמן:

"סופרנוס" – ארבעה פרקים.
"מאד מאן" – ארבעה פרקים.
"בית הקלפים" – שישה פרקים.
(לא יכולתי יותר)
"שובר שורות" – כל העונות וכל הפרקים מלבד מחצית העונה האחרונה (הסדרה האמריקאית הטובה ביותר מאלה שראיתי).
"בנות" עונה ראשונה (סדרה מצוינת)
"לואי סי קיי" עונה ראשונה ושנייה (מצוינת גם כן)

"הגשר" השוודית-דנית – כל פרקי העונה הראשונה.
"דה קילינג" הדנית – כל פרקי העונות הראשונה (המותחת ביותר) והשנייה (הפחות מותחת).

3. אני ממליץ על שני ספרי הבלש של דרור משעני, "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות", הכתובים בטון יציב ומלנכולי, מותחים מאד ומאירים את אפרוריותה של חולון באור ערפילי-עגמומי בריטי.

על "יומן חורף", של פול אוסטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"יומן חורף" הוא ממואר של פול אוסטר, שמשלים את הממואר המוקדם שלו, "המצאת הבדידות", ספרו המשמעותי ביותר, אם כי לאו דווקא המהנה ביותר, מתוך אלה המוכרים לי. בגיל ששים וחמש התיישב אוסטר לכתוב את זיכרונותיו באופן לא רציף ולא שיטתי במכוון, ובדרך מקורית מאד לעיתים (הוא, למשל, מונה את כל הבתים שגר בהם, עשרים ואחד במספר, מינקותו כילד יהודי בניו ג'רזי ועד ביתו הנוכחי בברוקלין, ומתאר מעט את מה שהתרחש בתקופת מגוריו בכל אחד מהם). כמו כל חיים שמסופרים ביושר, בענווה, בבהירות וביכולת ניתוח משמעותית, התוצאה מעניינת מאד. ישנו עונג מיוחד בהפיכת החיים לטקסט, תהליך שמגדיר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. הוא נובע מכך שהחיים שהפכו לטקסט כבר אינם כואבים כמו החיים שנחיו, ולעומת זאת הם עדיין מעניינים. ואילו הקורא חש במתיקות מיוחדת כשהוא קורא ממרחק בטוח על חייו וייסוריו של אדם אמתי שאינו הוא. על התנאים הבסיסיים הללו לכתיבת ביוגרפית מוצלחת יש להוסיף את יכולתו של אוסטר לכתוב כתיבה מרוחקת מעט ולא רגשנית ועם זאת לכתוב כתיבה חמה.
אוסטר פרסם לאחרונה חליפת מכתבים בינו לבין זוכה הנובל הדרום אפריקאי, ג'.מ. קוטזי, חליפת מכתבים שמעניין לבטח יהיה לקוראה בעברית (חליפת מכתבים, הז'אנר שבמפתיע לא נכחד לחלוטין, מעניינת אחרת, זו שבין מישל וולבק לברנאר הנרי לוי, אמורה להתפרסם בעברית בקרוב, למיטב ידיעתי). ואכן, יש יסוד קוטזיאני בנימה ש"יומן חורף" כתוב בה, נימה שמזכירה את הטון המאופק, היבש המרוחק במתכוון עד כדי התאכזרות עצמית, של קוטזי ביצירתו האוטוביוגרפית ("נערות", "עלומים"). ולמרות שקיים דמיון, אוסטר, כאמור, יותר חם.
לא מזמן פרסמתי כאן ביקורת אוהדת על "יומן של גוף", רומן של הסופר הצרפתי דניאל פנק, הבוחר לספר את קורותיו של אדם מפרספקטיבה של גופו. מעניין לראות שאוסטר נוטה לאותה פרספקטיבה כשהוא כותב לנו פרקים מחייו. כך, למשל, הוא מתבונן בצלקות שעל גופו ונזכר בנסיבות היווצרותן, או שהוא הולך ומונה, באופן קטלוגי כמו את רשימת בתי המגורים המוזכרת, את פעילויות גופו השונות לאורך השנים: "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים, גופך עולה ויורד במדרגות, גופך שוחה בברכות, באגמים, בנהרות ובאוקיינוסים, גופך משתרך בשדות בוציים […] נכנס לאמבטים חמים, יושב על אסלות, מחכה בנמלי תעופה ובתחנות רכבת" וכן הלאה עוד לא מעט. ישנה נחמה מיוחדת בהתמקדות הזו בגוף, שאוסטר ופנק מבטאים בדרכים דומות. בעוד הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מואץ, המכשירים שאנו משתמשים בהם מזדקנים במהירות שיא ומתחלפים תדיר בחדשים – הגוף אתו נולדנו נותר עמנו לאורך כל שנות המסע הקיומי שלנו. הוא אמנם משתנה אבל השתנותו האטית מותאמת להשתנותנו אנו. השתנותו של גופנו היא, ובכן, אנושית. יש לפיכך בהסבת המבט לגוף היציב יחסית, ואפילו בהתבוננות בהזדקנותו, הפחתתה של חרדה. ההתמקדות בגוף גם מעוררת בנו תחושה דמוקרטית עמוקה: כולם שווים בפני הגוף, ולכולם רק גוף אחד שחי ומת, גם העשיר והחזק ביותר לא יוכל לחיות בני גופים. ביחס להזדקנות מספר אוסטר אנקדוטה מנחמת. כשהיה אוסטר בן חמישים ושבע פגש בערב הקראה מספריו בשחקן הצרפתי הגדול ז'אן-לואי טרנטיניאן ("לפתע ביום ראשון" של טריפו, "אדום" של קישלובסקי, "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י ועוד). השחקן השתקן, ששכל את בתו בפרשיית רצח, נוכח במלנכוליות שמשרה הגיל על אוסטר וחש לומר לו משפט אחד ויחיד: "פול, יש רק דבר אחד שאני רוצה להגיד לך. אני בגיל חמישים ושבע חשתי זקן. עכשיו, בגיל שבעים וארבע, אני חש הרבה יותר צעיר משחשתי אז".
עוד בממואר: תאונת דרכים בברוקלין שאוסטר חש עצמו אחראי חלקית לה ומאז התנזר מנהיגה. סיפור מותם של אמו ואביו של הסופר, כולל תיאור התקף הפניקה שלקה בו לאחר מותה של האחרונה. תיאור מגוריו בצרפת וחוות דעתו על האופי הצרפתי. יחסיו עם נשים, בכללן זונות פריזאיות. אהבתו הגדולה לאשתו מזה שלושים שנה, הסופרת סירי הוסטווט.
הכנות כאן, היא במיוחד, המרעננת. ודוגמה בולטת לכך, שמייצגת את כוחו של הספר הקטן הזה, היא זכרונו של אוסטר מלווייתו של קנדי, אליה נסע בגיל שש עשרה עם שניים מחבריו: "אבל מה שמצאתם באותו אחר הצהריים היה קהל של טיפשים פעורי עיניים ומתוחי צוואר, אנשים יושבים בעצים ומצלמות בידיהם, אנשים ההודפים אנשים אחרים מדרכם כדי שיוכלו לראות טוב יותר, ויותר מכל זה הזכיר לכם את האווירה בעת תלייה פומבית, הריגוש שעדים לו כשמוציאים מישהו להורג. אתה היית שם, ראית את הדברים האלה במו עיניך, ואף על פי כן, בכל השנים שעברו מאז, לא שמעת אפילו פעם אחת מישהו מדבר על מה שקרה באמת".

על "איך לחשוב אחרת על סקס", של אלן דה בוטון, הוצאת "מודן" (מאנגלית: ניצן לפידות)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

הבון-טון הוא ללעוג לדה בוטון. כך לפחות מצטייר מקריאת כמה ביקורות בעיתונות האנגלו-אמריקאית. הסופר-מסאי-פילוסוף האנגלי ממוצא יהודי, שמפרסם כותרים כגון "איך פרוסט יכול לשנות את חייך?" ושהקים "בית ספר לחיים", במסגרתו הוא מפרסם ספרי הגות על נושאים שמעסיקים את רובנו – כסף, חרדת סטטוס וכעת סקס – נתפס כמעין פילוסוף-מדיה שטחי, שמרדד את ההגות העמוקה של כל הדורות למעין ספרי מתכונים או ספרי עזרה עצמית (והוא גם בא מבית עשיר, ועל כך קשה במיוחד לסלוח לו).
אבל "איך לחשוב אחרת על סקס" הוא ספר מעניין, מרענן, כן ואפילו אמיץ, אם כי לא נטול מגבלות. למעשה, דה בוטון, בפעילותו בכלל ובספרו זה בפרט, הוא דמות בולטת במגמה תרבותית חדשה ומבורכת (שלה שייכים ספרים כדוגמת "אפלטון במקום פרוזאק"): עיסוק מחודש באגף זנוח של הפילוסופיה, "אאודמוניה", קרי: דיון פילוסופי בדרך בה מומלץ לחיות על מנת לחיות באושר או בפחות סבל. ה"אאודמוניה" פרחה בפילוסופיה של העת העתיקה (הסטואיקנים, למשל), אך בפילוסופיה המודרנית עסקו בה רק מעטים (שופנהאואר, למשל). בייחוד בכל הקשור לסקס, המגמה התרבותית-פילוסופית הזו נהיית חשובה ודחופה שבעתיים בעשור או שניים האחרונים, בגין מקומם הגדל והולך של הסברים מתחומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית ביחס למיניות. דה בוטון כותב במפורש נגד המגמות הללו, לא משום שהסברים משדה הפסיכולוגיה האבולוציונית הם שגויים, אלא משום שהם חלקיים, רדוקטיביים ונעדרי-שיפוט-ערכי, והפילוסופיה יכולה וצריכה להשלים אותם. "אין ספק שהתזה של הביולוגיה האבולוציונית איננה שגויה. אך עם זאת, היא פשוטה, מנותקת מחוויותינו המיניות הממשיות – ובסופו של דבר, היא גם קצת משעממת". דה בוטון מבקש, אם כך, להשיב את האנושיות לסקס. ודוק: לסקס – לא לאהבה. כך הוא גם מחזיר בדלת האחורית את החשיבות שיש ל"מדעי הרוח", ל – "Humanities", בהבנת הצד האנושי, ולא רק החייתי, של המיניות. לכן, לשם הדוגמה, נמצא כאן ניתוח מרתק של ציור מפורסם וסוג המיניות הספציפי שהוא מבטא.
דה בוטון עוסק בכנות ובבהירות בשלל נושאים: מיניות ואותנטיות, פטישיזם, ניאוף, ההתנגשות שבין אהבה לסקס ועוד. הדיון אינטליגנטי לרוב, ובניגוד לספרי "עזרה עצמית" דה בוטון לא סבור שיש פתרונות קלים או פתרונות בכלל לחלק מהבעיות שהוא מעלה. הוא פשוט מאיר אותן, וכך מאפשר לנו להיטיב להכיר את עצמנו. הוא מנסה להלך בין הכריבדיס, תפיסת המיניות החייתית של הפסיכולוגיה האבולוציונית, לבין הסקילה, השמרנות המינית הכורכת את המין באהבה בחיבוק דובים שממית לעתים את שני הדְבֵקים כאחד. אך לא תמיד הוא מצליח לשמור על איזון. זאת כי נדמה, שבשורות ובין השורות, ההמלצה של דה בוטון היא מעט שמרנית בסופו של דבר. אם אצל גדי טאוב, בספר מסות מעניין ובעייתי שפרסם לפני כשנתיים בשם "נגד בדידות", ההצעה המשתמעת היא לוותר על האהבה, עניין מסובך ולא מתגמל, לטובת היצריות, אצל דה בוטון ההצעה המשתמעת היא לוותר קצת על הסקס. אולם אפילו בעמדה המעט שמרנית הזו הספר מרענן ומקורי: הוא מטפל בתבונה בכפייתיות מסוימת שמאפיינת חלקים בתרבות שלנו, אובססיה שהפכה את האיד הפרוידאני לסופר-אגו החדש: חייבים ליהנות! אבוי למשתמט מהנאה! הרבו במין! דה בוטון מבקש להרגיע את הצו התרבותי הרודני הזה ולבטא עמדה שונה, הרואה במין תופעה שאינה נטולה צדדים שליליים ושרצוי לא לתלות בה תקוות גדולות מדי.
בכך, הספרון הזה מבטא מגמה משמעותית נוספת בתרבות העכשווית, שניתן לכנותה "הפוריטניות החדשה" (קשורים למגמה זו הפרסומים על אנשים שמצהירים על א-מיניותם או אף שיחות עם אנשים צעירים היום, אנשים צעירים שמפתיעים אותך, הקשיש, בשמרנותם היחסית נטולת ההומור, כמו גם עליית כוחן של הדתות). הפוריטניות החדשה באה לידי ביטוי כאן, לדוגמה, במחשבות שמעלה דה בוטון על צנזור פורנוגרפיה. הפוריטניות החדשה של דה בוטון אינה דתית באופייה ואף לא פמיניסטית, אלא רציונליסטית ותועלתנית: סקס טוב תובע כל כך הרבה מאמצים, הקרבות, הסתכנויות, אי יציבות במערכות יחסים – פורנוגרפיה, למשל, יכולה בפשטות למכר כך שהמכור יזנח את חובותיו כאדם, כבעל משפחה וכאזרח – למעשה, סקס טהור הוא מהפכני באופיו, אוטופי, ולכן מסוכן לשלוותם של החיים הבורגניים הנורמליים – כך שאולי עדיף לזרוק את מי האמבטיה עם השמנים הארומטיים בה בני הזוג מבקשים להשתעשע ולהשתכשך ולהתמקד בתינוק.
נקודה שדה בוטון לא נותן עליה מספיק את הדעת, בעוד פרויד טען אותה בפסימיזם הקודר שלו, הינה שתהליך התירבות עצמו של בני האדם, כלומר ההתרחקות המואצת והולכת שלנו ממוצאנו הקדום בעולם החי, פוגע, אולי בראש ובראשונה, במיניות שלנו. המיניות שלנו, ככל שהתרבות מתפשטת והולכת, הופכת ל"מתורבתת" יותר ויותר, למסורסת יותר ויותר, או אף ל"מבויתת" יותר ויותר (כיוון שפרויד משווה בין אילוף היצר המיני של בני האדם תחת עול התרבות לביותן של חיות, כמו סוסי פרא). לכן, כשדה בוטון מעלה דרך חדשה ומאלפת להתבונן על אימפוטנציה גברית – לטענתו המקורית, עלינו להיות גאים בה כי היא מבטאת מעלה מוסרית, את זהירותו וחששותיו של הגבר המודרני מלפגוע בבת זוגו – הרי שהוא מבטא גם, בלי להיות מודע לכך מספיק, שלב חדש ולאו דווקא משמח בלבד באילוף החיה האנושית.
דה בוטון אכן לא תמיד מעמיק מספיק. דוגמה נוספת: כאשר הוא ממליץ להיות ישירים וגלויים יותר בביטוי צרכינו, אם אנו חפצים במין – לומר זאת, ואם באהבה – לומר זאת גם: "שני הצרכים הללו קיימים בנו באופן בלתי תלוי, ושניהם שווים זה לזה מבחינת ערכם ותוקפם. אף אחד מהם לא צריך לחייב אותנו לשקר כדי ליהנות ממנו". כל זה נאור מאד. הבעיה עם בני אדם, לעתים, הינה שהם מורכבים יותר, וחלקם דווקא זקוקים לכך שישקרו אותם על מנת שיוכלו ליהנות ממה שבמודע הם לא מרשים לעצמם להודות שהם חפצים בו.
דה בוטון גם לא דן בספרון הזה בהבדלים החשובים הקיימים בין גברים לנשים בענייני מין. ואם הוא כן עוסק בהם בעקיפין הרי שנשמרים אצלו כמה סטראוטיפים ותיקים, כמו, למשל, הקלישאה על הגבר שרוצה סקס ובת זוגו לא נותנת לו (מעניין מתי ידברו כבר בתרבות הפופולרית על המקרים ההפוכים). אפשר להבין את התעלמותו מהנושא כחלק מהתנגדותו לפסיכולוגיה האבולוציונית, שהדגישה את ההבדלים הללו. אחרי כמה עשרות שנים שהתפיסה ש"התרבות" היא זו שמבנה את המיניות הגברית והנשית משלה בכיפה האינטלקטואלית – פתחה הפסיכולוגיה האבולוציונית במתקפת נגד והדגישה ש"הטבע" השונה של המינים אחראי לחלק ניכר מההבדלים הללו. ודווקא בנושא זה התזכורת שלה הייתה נחוצה ומרעננת, לטעמי.
אבל, ככלל, זהו ספר פקחי ומתסיס מחשבה על נושא מענג וכאוב. בסופו של הספר אף הותיר דה בוטון ברוב חן מקום לרשימות אישיות של הקורא, מתוך התפיסה ההומניסטית שסקס הוא גם דבר פרטי ואישי מאד, ולא ניתן לקבע בו כללים התקפים לכולם.

על "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", של רוברט ואלזר, הוצאת "עם עובד" (מגרמנית: טלי קוניס ואילנה המרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר השוויצי, רוברט ואלזר, נולד ב-1878 למשפחה דלת אמצעים. בצד ניסיונו להיות סופר מתפרסם ומפורסם, שהצליח למחצה, לשליש או לרביע, בימי חייו, התפרנס ואלזר משלל עבודות שבהן לא התמיד: משרת בבית עשירים, פקיד בבנק, לבלר ועוד. ב-1929 אושפז ואלזר במוסד לחולי נפש ובו שהה עד מותו מהתקף לב ב-1956.
סיפור החיים המינורי הזה והיצירה שנולדה מתוכו הפכו בעשורים האחרונים לאחד המיתוסים המעניינים והמורכבים של הספרות במאה שעברה. החל משנות השבעים זוכה יצירתו של ואלזר להתעניינות גדולה (אני נעזר בכתיבת הפרטים הללו במידע שעורכת ובוחרת היצירות בטקסט שלפנינו, אילנה המרמן, מספקת). זאת משום שואלזר לא היה רק סופר מינורי, שלא זכה להכרה לה ייחל בחייו. אלא, בשלב מסוים, הוא הפך את השוּליוֹת עצמה, את השאיפה להיחלץ ממנה ואת ההשלמה עמה ואף האהבה כלפיה, לנושא הגדול של יצירתו. ב"יאקוב פון גונטן", אחד משני הרומנים המאלפים שלו שתורגמו לעברית, המספר על קורותיו של יאקוב במוסד מוזר לנערים הלומדים להיות משרתים, מהרהר הגיבור כך: "האנשים שמשתדלים להצליח בעולם דומים זה לזה נורא […] כולם דומים זה לזה בחביבות שלהם, מין חביבות שמתנדפת מהר, ונדמה לי שבגלל החרדה שהאנשים האלה חרדים […] הם חביבים מתוך דכדוך ונחמדים מתוך חרדה. וכל אחד מהם הלא גם רוצה להיות מכובד בעיניו שלו. האנשים האלה קבליירים, ונראה שלעולם אינם מרגישים בנוח ממש. וכי איך יכול אדם להרגיש בנוח אם אותות הכבוד וההצטיינות של העולם חשובים בעיניו?" (תרגמה ל"עם עובד" אילנה המרמן). בדומה למי שהיה ער מאד ליצירתו בזמן אמת והעריכהּ, פרנץ קפקא, הפך ואלזר בעשורים האחרונים לסמלו של איש הספרות כמי שהנו אחד מענווי הארץ ונידחיה. ניתן אולי ובזהירות לומר, שהחזון הגדול והגא של האסתטיקה הגרמנית בתקופת הנאורות והרומנטיקה, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, חזון שהשפיע על אירופה כולה ומעבר לה, אסתטיקה שראתה באמן מעין שילוב של גיבור וקדוש, מי שמציב אלטרנטיבה עקרונית לאורח החיים הבורגני, "הפיליסטיני", ולתאוות הבצע ולתשוקות העולם הזה שלו, הפך, באגפים מסוימים אך משמעותיים של עולם הרוח, בסוף המאה התשע עשרה עד השליש האחרון של המאה העשרים לתפיסה של האמן כאדם מובס, אשר תבוסתו האישית הופכת אותו לסמלו של האדם הקטן באשר הוא.
הקובץ שלפנינו הוא מבחר מיצירתו הלא רומניסטית של ואלזר: סיפורים קצרים, סקיצות ארס פואטיות, פנטזיות מוזרות באופן מעניין, אנקדוטות, משלים והרהורים פילוסופיים. רובם באורך של שניים שלושה עמודים. הסיפורים חושפים את עולמו הייחודי והמיוסר של ואלזר, עולם של מרי והשלמה, ייאוש מנידחותו ואף שנאה עצמית בצד גאווה על משלח ידו של האמן, בוז להבלי העולם הזה ותשוקה לנחול חלק מהם ומודעות להיטלטלות הזו עצמה. הנה למשל משל שמוצא ואלזר לשוליותו: "פעם כתבתי חיבור על אֵפר שזיכה אותי בשבחים לא מעטים, חיבור שעוררתי בו את תשומת הלב לכל מיני פרפראות משונות מאד, בין השאר להבחנה שאפר אין לו שום כוח התנגדות ראוי לשמו. ואכן, החומר הזה, שלכאורה הוא כל כך לא מעניין, אם רק מעמיקים קצת יותר אפשר לומר עליו לא מעט דברים שאינם מחוסרי עניין כלל וכלל, למשל את הדבר הזה: האפר, כאשר נושפים בו, לא יימצא בו אפילו חלקיק זעיר שבזעירים שלא ייאות להתפרק תכף ומיד ולהתעופף ולהתפזר. האפר הוא התגלמות של הכניעות, פחיתות הערך והאפסיות, ומה שהכי יפה הוא שהוא עצמו אינו מטיל ספק בכך שאין בו שום תועלת". דוגמה לקטע הגותי מרתק היא הרהורו של ואלזר על היחסים הפרזיטיים בין האמנות, במקרה הזה התיאטרון, לחיים, או בין הייצוג למציאות, כמו שאמרו עד לא מזמן: "אנחנו מאביסים עכשיו את הבמה בחיים בְּכמות כזאת, שבאמת לא חסר לה אוכל. אחרון המשוררים הנידחים מגיש לתיאטרון איזו פיסת חיים אחרונה ונידחת. בקצב המסחרר הזה יהיו בקרוב החיים שרועים להם על גבם כמו חולת שחפת, סחוטים ומרוקנים עד לשד עצמותיהם, ואילו התיאטרון יהיה שמן, כבד ומפוטם כל כך". קשר מעניין נמתח בחלק בין הסיפורים בין העוול שנעשה לפרולטרים לבין חייו הקשים של האמן הלא מצליח בחברה. לכך קשור הסיפור של ואלזר על סופר קלאסי אחר שגורלו גם הוא היה טראגי, היינריך פון קלייסט, "קלייסט בְּתוּן [עיר בשוייץ]" שם הסיפור. "אחותו" של קלייסט העני, מספר ואלזר, "מעזה לדבר בזהירות על מציאת תעסוקה הולמת בקרוב".
נדמה לי שמי שמכיר כבר את ואלזר ומיתוס ואלזר יתעניין בקובץ. אולם מי שזו לו ההיכרות הראשונה עם ואלזר מוטב לו שיתחיל ברומנים שתורגמו לעברית, אותו אחד שהוזכר לעיל ו"עוזר לכל עת".