Monthly Archives: ספטמבר 2013

כמה הערות ספונטניות ואינסטינקטיביות על "עם, מאכל מלכים" של יצחק לאור שראה אור מחדש

1. החווייה הבסיסית (שלי) בקריאת הרומן הגדול הזה היא כדלקמן: נפשנו עמוקה ורדודה, רצונותינו סותרים זה את זה, החיים הם מסתורין ופשטנות מעליבה, כל החלטה שלנו מלווה בהחלטות רבות שלא גמרנו אומר ללכת בנתיביהן אך הן מפעפעות בתודעתנו ופועמות שם בכאב, אנחנו גברים אך אנחנו גם נשים (גם הטרוסקסואליים וגם חד-מיניים), תכף נמות אבל משהו עקשני בנו מתיימר להיות קיים לעד, אנחנו כמו כולם וכמו אף אחד אחר וכן הלאה – . החיים, לאדם המודע, לאדם הטראגי – הם דבר מה מורכב ומשוסע מאין כמוהו. קשה לנו לפעמים לשאת את כל המגוון הזה שנזרק מאיתנו כמו מאות כדורי ז'אנגלר באוויר, שאנו מתקשים לתפסם.
אנחנו זקוקים, לעתים אנו פשוט זקוקים, למין מכונה כזו, או כספת יהיה יותר מדויק, שנוכל להפקיד בתוכה את כל העומס הזה, מגרש חנייה להחנות את כל התנועה הצפופה הזו שסואנת אצלנו באוטוסטראדה של מה שמכונה נשמתנו.
הכספת רבת התאים הגדולה ביותר שהומצאה עד כה לצרכים הללו, מגרש החנייה הרחב ביותר – היא/הוא הרומן. הרומן הטוב הוא "הקורלטיב האובייקטיבי" של נפש האדם המשוסעת והמסועפת. הרומן הטוב בעל שטח הפנים הגבשושי העשיר הוא המכשיר הטוב ביותר שהומצא לאפסונה של מה שמכונה הנשמה (הטראגית). מכאן ההקלה הגדולה והקתרטית הפוקדת אותנו כשאנו נתקלים ברומן הטוב, ואין זה משנה אם התמות המידיות שלו הן אלה שמעסיקות גם אותנו. ברומן הטוב, המורכב, היפה, אנו מוצאים אח למסע, כתף נוספת למשא.
אנשים מודעים ומורכבים וישרים עם עצמם נזרקים לעולם כלעולם בלהות, כך הם מרגישים בו לעתים – ורק עולם מגוון ומורכב אף אם מבהיל לפרקים יכול לשמש להם מקלט לילה. מקלט לילה כזה לנפש הוא הרומן הטוב.
ו"עם, מאכל מלכים" הוא רומן כזה. כלומר, רומן שכדוגמתו כל נפש מודעת ומשוסעת (וזה סוג של טאוטולוגיה) זקוקה לה. זהו, לפיכך, רומן שימושי. לא מדובר במותרות.
2. זו יצירה פוסטמודרנית מובהקת: התערבות המחבר ביצירתו, ראוותנות נוכחותו. אולם יש שני סוגים של רומנים פוסטמודרניים, "רזים" ו"שמנים". ה"רזים" ממחישים את התרוקנות הקיום מאידיאולוגיות וממשמעות בתארם מציאות מחולנת וצנומה כזו. במובן זה, למשל, קארבר הוא סופר פוסטמודרני. העוצמה של רומנים כאלה, הפוסטמודרניים ה"רזים", היא המפגש הישיר עם הקיום העירום, עם קיומה של "נפש קטנה, עירומה", כשירו המפורסם של אדריאנוס קיסר שהנו ביטוי הולם לצייטגייסט הפוסטמודרני. החולשה של רומנים כאלה היא שהדופק החלוש שלהם פועל את פעולתו המדכדכת על הקורא, מחליש אותו. ניטשה היה אומר שעלינו "להתגבר עליהם", על הרומנים ה"רזים" האלה. החיים אולי דלים "כפי שהם", אבל בכוחנו להופכם לאחרים.
ואילו הרומנים הפוסטמודרניים ה"שמנים" הם יורשים ישירים של המודרניזם (הג'ויסיאני), בפטישיזציה של הטקסט שיש בהם. הם מודרניזם בריבוע. הם אינטלקטואלים מאד לעתים, רבי ציטוטים, מודעים לעצמם, דנים בתיאוריות ספרותיות בתוך תחומו של הטקסט ועוד. העוצמה שלהם היא העושר הטקסטואלי, שטח הפנים הלשוני רב השכבות. החולשה היא האימפוטנטיות שבהפיכת כל העולם לטקסט, תפיסה שקרית של המציאות. לאור יצר טקסט פוסטמודרני "שמן" אך מלא חיים ויצריות ולא תרגיל אינטלקטואלי חוורוור.
3. הגיבור של היצירה הוא הקולקטיב. בניגוד, אולי, למה שהיה ניתן לחשוב על לאור כיריב מר של הציונות, אך בהתאם, בעצם, לשורשיו האינטלקטואליים (המרקסיסטיים, הפוסט-סטרוקטורליסטיים). ה"אנחנו" קודם כאן ליחיד – שילוב של תפיסה "מעמדית" ו"פוסט-הומניסטית" (כולל קיטש עדין-עדין של הערצה ל"עם", ל"אנשים הפשוטים", קיטש שמאלי ידוע; כולל הקיטש העדין של הערצת "המתגרדים" והחלכאים, שאינה ממש אהבת אדם, אלא הצגה של אהבה כזו).
4. עברית נקייה כאן כמו חמצן נקי. עברית גמישה ומבריקה כמו נחש טרי. עברית עשירה כמו טייקון (לא ממונף).
5. זהו, בהתרסה, טקסט לא-ריאליסטי. אבל לפיכך זה גם לא ספר "על" הצבא ולא "על" המדינה. השנאה של לאור המבקר לדיון תמטי בספרות רלוונטית גם להבנת ספרו הוא. הצבא, המדינה, הם נושאים מספיק גדולים כך שיהיו אמתלה הולמת לטקסטים ארוכים-ארוכים, לדברת בהולה, לרצף של מילים יפות וקומבינציות מורכבות, הן ברמת המסמן והן ברמת המסומן – רמת הרפרנט פחות חשובה. התמה הצבאית היא כאן רק כן השיגור. זה לא "ימי צקלג" או "התגנבות יחידים" בגרסת השמאל הרדיקלי. זו גרסה ישראלית של מודרניזם ואותו אגף בפוסטמודרניזם (הפוסט-סטרוקטורליסטי) שהשפה היא לו פטיש. וגרסה מוצלחת מאד.
6. יש חלקים ברומן שמספרם מספר ויש חלקים המסופרים בגוף ראשון של הדמויות. התחושה היא של ריסוק מכוון של הטקסט, של מודרניזם מרוסק שפועה בחיוניות מחוליותיו המופרדות. מודרניזם נוסח ג'ויס ווולף, ולא נוסח פרוסט ומאן.
7. ובכל זאת הערה תמטית: הדמויות מונעות בשני רגשות מרכזיים – הערצת סמכות וטינה כלפיה ושנאה עצמית (אם כי זו האחרונה מיוצאת, לעתים, ומוחצנת בתוקפנות). מזכיר קצת את אליאס קנטי (ואת לוין, כמובן).
8. זוהי פרוזה מובהקת של משורר – ומקרה לא שכיח שבו העובדה הזו אינה בעוכריו של הטקסט אלא בזכותו.
9. הכישרון הספרותי, שמופגן כאן ללא עוררין, מתפרש לקורא, לעתים, כיכולת לדבר בשטף ולאורך זמן (ודברי טעם, אם כי זה, איכשהו, פחות חשוב), ובמיוחד ליצור אצל הקורא תחושה שאל לך להפריע לשטף הקדחתני הזה. שיהיה זה לא מנומס, ואכן אף לא נבון ולא מתגמל – להפריע.
10. זהו ספר שהנו יותר וירטואוזי מאשר מרגש (המילה, בגלל שימוש נצלני + ובגלל, שוב, מורשת המודרניזם, הפכה למילת גנאי, אבל היא אינה כזו ביסודה).
11. זהו אחד מארבעת או חמשת הספרים הטובים ביותר שראו פה אור בשנות התשעים מאלה המוכרים לי (בצדו כדאי למנות את "ספר הדקדוק הפנימי", את "בדרך אל החתולים" ואולי גם את "היכן אני נמצאת" ו"עקוד").

על "יסתובב לו העולם הגדול", של קולום מק'קאן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה הגיע אלינו עטור פרסים מארצות הברית. שם הוא זכה, בין השאר, ב"פרס הספר הלאומי" ב-2009. הוא אכן מזכיר כמה ספרים נוספים שראו אור אצלנו בשנה האחרונה והגיעו מארצות הברית על גלי ההדף של תהילתם, תהילה שפרסים חוללו. הוא מזכיר במיוחד את "מפגש עם חוליית בריונים" של ג'ניפר איגן שזכה ב"פוליצר" ב-2011 ואת "עץ עשן" של דניס ג'ונסון שזכה אף הוא ב"פרס הספר הלאומי" ב-2007. אלה רומנים מרובי דמויות, לעתים הם נפרשים על פני שנים ארוכות, והם רוצים לומר דבר מה על "המצב". המצב במקרה של ארצות הברית – הפתעה, הפתעה – הוא ארצות הברית עצמה. אלה ספרים שמנסים לנסח דבר מה אודות אמריקה. וכבר בכך מתחיל כישלונם, זאת מכיוון שהניסיון לומר דבר מה גדול על ארצות הברית נחווה לא ככזה שנובע מדחף אמנותי אלא כוורסיה האמנותית "הגבוהה" של החיפוש של תרבות ההמונים אחר המכנה המשותף הנמוך. הסופרים הללו כמו מחפשים את "המכנה המשותף הבינוני". הספרים הללו נענים להגדרתו החריפה של המבקר האנגלו-אמריקני ג'יימס ווד שזיהה את הז'אנר כבר לפני יותר מעשור והעניק לו את השם הקולע "ריאליזם היסטרי". הסופרים שלהם עורכים תחקירים נרחבים, הם בעלי ידע רב על נושאים רבים, ספריהם עבי כרס בדרך כלל, הם טכנאי ספרות מיומנים – אבל יצירות ספרות גדולות הם לא יוצרים. בקיצור, מובן למדי מדוע הם זוכים בפרסים – הם כותבים ספרות "רצינית" – אבל פרסים אלה אינם מעידים על גדולה ספרותית.
קולום מק'קאן הוא סופר אירי שפועל בארצות הברית. בספרו זה הוא עוסק בניו יורק, אבל לא בניו יורק שאחרי נפילת התאומים, כמו רבים מעמיתיו (ספרן-פויר, למשל). מק'קאן התחכם והעביר את עלילתו הרב-קולית (כמו שאומרים בקלישאית) לניו יורק של 1974. ומדוע התחכם? כי היום שסביבו מתמקדים רוב אירועי הספר (בקריצה אולי לג'יימס ג'ויס, שערך את אירועי "יוליסס" סביב יום אחד בדבלין) הנו 7 באוגוסט 1974. באותו יום, וזו אמת לאמיתה, הלך הלוליין פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים, החדשים אז, לתדהמתם של תושבי העיר ורשויותיה. כך עוסק מק'קאן בניו יורק הישנה, מתוך קריצה לניו יורק החדשה, זו שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר. בין הדמויות שהספר מספר את קורותיהן: נזיר אירי רוחני ועדין שמסייע ככל יכולתו לזונות ניו יורקיות, זונה ניו יורקית שחורה, אישה דרומית לשעבר ועשירה שבנה עבד בתעשיית המחשבים החלוצית של אותה תקופה ונהרג בוייטנאם, בעלה שהנו שופט ניו יורקי יהודי שההולך על החבל מובא בפניו למשפט, אמנית בוהמיינית ומסוממת ממשפחה עשירה, אישה שחורה שאיבדה שלושה בנים בוייטנאם. הבעיה בה"א הידיעה של הרומן הזה, כמו של רומנים אמריקאים (וישראליים!) רבים בני זמננו, היא הסנטימנטליות שלו. נזיר קתולי שמסייע לאישה נופלת. אישה ששרכה דרכיה בגלל שעולמנו כה עגום. אם אחת שאיבדה בן במלחמה. אם שנייה שאיבדה שלושה בנים במלחמה. אישה שחורה שחוותה אפליה. כל זה מרגש מאד, כמובן. מרגש מדי. הבעיה המשנית יותר בסנטימנטליות היא שהיא טריק חשוף וקל מדי. כמו שאנו מצפים מקוסם בעל מוניטין ליותר מהוצאת שפן מכובע, אנו מצפים מסופר לרתק אותנו לא באמצעים זולים. אולם הבעיה העקרונית יותר עם רגשנות הינה שהיא שטחית. שטחי חיים רבים הם אפורים מבחינה מוסרית ולא פוטוגניים כמו שכול או זנות או אפליה גזעית. תפקידה של הספרות, אחד מהם לפחות, הוא לגאול גם את השטחים האלה, שמרכיבים חלק נכבד מחיינו. מלבד הרגשנות, מערכת היחסים בין הסופר לקורא סובלת כאן גם מתחושה של חנופה וראוותנות: ישנה תחושה שהסופר מחניף לקוראיו הניו יורקרים, בהציגו את עירם הויטאלית, לקוראיו האמריקאים, במוכרו להם דימוי רצוי של העיר המסמלת את אמריקה, ומשדל את קוראיו הלא ניו יורקרים לחוות את "התפוח הגדול" דרך הרומן שלו. האיש המהלך באוויר הוא כביכול מטפורה לקסם של ניו יורק כולה. חוצפת המגדלים הגבוהים עצמם מוקבלת לדמותו של האיש ההולך על החבל. אבל גם זו בעצם חנופה לקוראים האמריקאים: הסופר כמו משיב לתחייה את מגדלי התאומים באמצעות דמותו של האמן הנועז, ומרמז כך לקוראים האמריקאים שהרוח האמריקאית לא תכוף ראשה לעולם, הידד! אגב, הרחקת הרומן לשנות השבעים יכולה גם להתפרש כהודאה לא מודעת בכך שניו יורק הייתה אז בפשטות עיר מעניינת יותר. אחת הדמויות היא דמות של צייר גרפיטי וניכר כי המחבר מתרפק על שנותיה הפרועות יותר של העיר. ניו יורק הייתה לא נעימה יותר אז, כנראה, לא נקייה יותר, בוודאי, אבל מעניינת יותר מהפוחלץ הנוצץ, מהסימולקרה חסרת הליבידו שהיא כיום (לטעמי לפחות).
אני מחמיר מעט עם הספר, אולי. יש בו הרבה משפטים יפים וחכמים. מק'קאן יודע לספר סיפור. התחקיר שלו, כמוזכר, מרשים. היה ניתן לסכם אותו, אולי, כספרות "אמצע הדרך" כתובה במיומנות. אבל חורה לי שספרות רגשנית כזו זוכה בפרסים החשובים ביותר.

שונות (אריסטו על פייסבוק ועוד) ושנה טובה!

1. קורא וקורא מחדש בתדהמה ובהשתאות את אפלטון באי יווני. והפלא ופלא ב״גורגיאס״ מתנצח סוקרטס עם מי שמביע דעות ניטשיאניות לחלוטין על מקורות המוסר ורואה בו ״מוסר עבדים״. אכן, כל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון האלוהי!

2. אריסטו ב"אתיקה" (המאה הרביעית לפני הספירה) מבקר כך את "פייסבוק":

"אולם אשר לידידים הגונים, האם מוטב שיהיו לנו רבים ככל האפשר, או ישנו גבול מסויים גם לחוג של ידידים, כפי שישנם לגבי מספר האזרחים שבעיר? […] ישנו, אפוא, גם גבול מסוים למספר הידידים, – ומסתבר שאינו יכול להיות גדול יותר ממספר האנשים שעמהם אפשר לחיות יחדיו, שהרי בכך מצאנו את התכונה האופיינית ביותר של ידידות. והרי ברור מאליו, שאי אפשר לחיות ביחד עם רבים, ולהתחלק ביניהם. ויתר על כן, גם הללו צריכים להיות ידידים זה לזה, אם כולם אמורים לעשות ימיהם ביחד; וקשה להשיג זאת במספר גדול של אנשים. כמו כן יקשה להשתתף שיתוף הדוק בשמחותיהם ובצערם של רבים; שכן מסתבר שבעת ובעונה אחת יהיה צורך לשמוח עם זה, ולהתאבל עם זה. אולי מוטב, אפוא, שלא לבקש להתיידד עם אנשים מרובים ככל האפשר, אלא עם אותו מספר של אנשים אשר די בהם לחיים ושבצוותא; שאין זה מתקבל על הדעת שאפשר להיות מיודד מאוד עם רבים. מאותה סיבה גם אי אפשר לאהוב כמה אנשים; שאהבה היא מעצם מהותה מעין ידידות מופלגת, וזו אפשרית רק כלפי אחד; גם ידידות חזקה תיתכן, אפוא, רק עם מועטים. ואמנם נראה שהמציאות מאשרת את הכלל הזה; שאין אנו מוצאים ידידים רבים הקשורים בסוג הידידות החברית, ויחסי הידידות המהוללים ששירי העלילה מספרים עליהם היו תמיד בין שניים. ואלו המשופעים בידידים שמקיימים יחסים הדוקים עם כולם רואים אותם כאנשים שאינם ידידים אף לא לאחד, וקוראים לאנשים אלו 'מתחנחנים'" (הוצאת "שוקן", מיוונית: יוסף ליבס).

3. אני קורא בפעם הראשונה את ״עם, מאכל מלאכים״ של יצחק לאור. בצד ״הדקדוק הפנימי״ של גרוסמן (וכן, כפי הנראה לי, "היכן אני נמצאת" של אורלי קסטל-בלום ו"בדרך אל החתולים" של יהושע קנז) זהו הספר העברי הטוב ביותר שראה אור בשנות התשעים מאלה המוכרים לי (והזכורים לי כרגע). כל הכבוד על הוצאתו לאור המחודשת בהוצאת ״ידיעות״, שאחראית עליה, כך אני נמצא למד, נוית בראל.

4. שנה טובה לכל קוראי הבלוג!

על "עיר המלאכים, או המעיל של דוקטור פרויד", של כריסטה וולף, הוצאת "ספריית פועלים" (מגרמנית: רוני לוביאניקר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה טוקוויל, את יצירת המופת שלו, שלא נס ליחה עד עצם ימינו אלה: "הדמוקרטיה באמריקה". היצירה הגאונית הזו – שמנתחת את החברה האמריקאית הצעירה לימים, מתוך תפיסה שזוהי חברת העתיד, בעקבותיה תפסע אירופה באופן בלתי נמנע – הפכה למודל לז'אנר מובחן של ספרים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה (למרות שכנראה אף ספר בז'אנר אינו עולה על הישגו של דה טוקוויל מייסד הסוגה): חוות דעת על החברה האמריקאית מפרספקטיבה של אינטלקטואל אירופאי. לז'אנר הזה שייך, למשל, "אמריקה" של בודריאר משנות השמונים (ספר מוערך יתר על המידה), ולאחרונה יותר "American Vertigo: Traveling America in the Footsteps of Tocqueville ", של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי. מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, הציע פעם לקרוא את ביקורתה המפורסמת של "אסכולת פרנקפורט" על תרבות ההמונים האמריקאית בשנות הארבעים, כמי שלמעשה נכתבה בז'אנר הספרותי המוזכר: אינטלקטואלים אירופאיים שנמלאים השתאות – או פלצוּת במקרה של הפרנקפורטים – לנוכח התופעה הגדולה ששמה אמריקה.
טוב יעשה לדעתי קורא הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנית הידועה, כריסטה וולף (1929-2011), אם יקרא אותו כחלק מהמסורת או הז'אנר המוזכר לעיל. וולף מוסיפה למסורת הזו של האינטלקטואל האירופאי המבקר בארצות הברית ומבקר אותה נדבך בעל ניואנסים וחריפות מיוחדים. ב-1992, שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין, שוולף תרמה לנפילתה בנאום מפורסם שנשאה לפני מאות אלפי אנשים באלכנסדרפלאץ כמה ימים קודם לכן, הוזמנה וולף לשהות במרכז אמריקאי בלוס אנג'לס, מרכז המאפשר לאמנים ולאינטלקטואלים להקדיש את עצמם לעבודתם. וולף מודעת לכך שהיא נצר מאוחר למהגרים גרמניים מפורסמים שהגיעו ללוס אנג'לס בזמן שלטון הנאצים, ביניהם תומס מאן, ברטולט ברכט, תיאודור אדורנו (מאסכולת פרנקפורט המוזכרת), מרלן דיטריך וארנולד שנברג. הצימוד הזה של האליטה של התרבות הגבוהה הגרמנית עם העיר שמסמלת את התרבות הפופולרית האמריקאית יותר מכול אתר אחר – הוא אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה במאה העשרים. אולם מה שהופך את המפגש של וולף עם לוס אנג'לס לחריף אף יותר, הנו, ראשית כל, אמונתה של וולף בסוציאליזם, שלא התערערה לחלוטין למרות תמיכתה בהפלת המשטר המזרח גרמני. כך יוצא שוולף ערה ביותר לצדדים המכוערים של השיטה האמריקאית, שהזוהר של לוס אנג'לס מבקש לסמא את עינינו מלראותם. היא, למשל, בוחנת בתשומת לב את מצבם של חסרי הבית הרבים שהיא פוגשת ברחובות העיר. היא מתעניינת בטיב חייהם של אנשי הניקיון והתחזוקה במלון המהודר בו שיכנו אותה ואת האינטלקטואלים הנוספים. היא מסיירת בשכונות עוני של שחורים ואמריקאים ממוצא לטיני. אולם מה שמחדד אף יותר את התמה הגדולה של הספר – התנגשות בין שורדת של המשטר הקומוניסטי, אך כזו שלא נטשה את אמונותיה החברתיות – הינה העובדה שבזמן שהותה בלוס אנג'לס התפוצצה במולדתה, גרמניה, סנסציה גדולה הקשורה בשמה. הסתבר, כך גילו תיקים חסויים-לשעבר של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שוולף דיווחה לפני כמה עשורים לאנשי השטאזי את דעתה על כמה ממכריה האינטלקטואלים. וולף נבוכה מאד מהגילוי, אירוע שהיא טוענת בכנות שאתה נוטה להאמין לה ששכחה לחלוטין, ומנסה להבין מה הניע אותה לעשות מעשה כזה. חשוב לומר שההלשנה של וולף לא הייתה עניין של חיים ומוות, אלא עניין פעוט בתוצאותיו. אולם וולף מנסה להבין את עצמה, את מי שהייתה, את מי שהנה. האם עשתה את המעשה מתוך אמונתה התמימה בקומוניזם? או האם עשתה את המעשה מתוך נטייה של מי שתמיד הייתה ילדה טובה לרצות את בעלי המסכות? ההידיינות העצמית הזו מאלפת ומשמעויותיה חורגות מהמקרה הפרטי של וולף. היא נוגעת בתשתית החלום הקומוניסטי ושברו.
זהו ספר מעניין ביותר אבל הוא כתוב בצורה נסערת, בפשטות: מבולגנת, צורה שאינה מקלה על הקורא. הבלגן נובע מכמה מקורות: ראשית, סיטואציית הסיפּר, כלומר המקום בזמן שממנו מספרת וולף את סיפורה, אינה יציבה. היא מספרת את סיפורה מנקדות המבט של 1992 ואז, לסירוגין וללא התראה, מנקודת המבט של שנות האלפיים, כאשר ניגשה לכתוב את הרומן שלפנינו. היא גם עוברת מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים, המופנה אליה עצמה וכנראה אל עמיתיה, באופן לא שיטתי. בנוסף, היא שרבבה אל הטקסט קטעים מן הרומן עליו עבדה במרכז האמריקאי המארח – מחשבות וקטעים מרומן או ספר תיעודי המבוסס על תכתובת בין מהגרת גרמניה לארה"ב וחברתה של וולף – שרק מעמיסים על הטקסט. וולף גם מערפלת ומשהה את המידע על הליבה של הרומן, הדרמה העיקרית שבו: קרי, הגילויים על שיתוף הפעולה שלה עם השלטונות המזרח גרמניים. גם התרגום לעברית מוטב היה לו לוּ היה עובר ליטוש נוסף.

על "חובות אבודים", של איריס לעאל, הוצאת "כתר"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

איריס לעאל היא אחת מקבוצה מצומצמת של סופרים ישראליים שאני מצפה בסקרנות לקריאת רומן חדש שלהם. זאת משום שהכתיבה שלה מתאפיינת במה שאני מכנה "ארציוּת". באקלים ספרותי אידיאולוגי ו/או סנטימנטלי ו/או אינטלקטואלי-מתחכם, שבו נכתב חלק נכבד מהספרות הישראלית, לעאל יוצרת ספרות יצרית וגשמית ואינדוקטיבית, כלומר כזו העולה מהפרטים אל ההפשטות ולא ההיפך. כך היה ברומן המצוין הקודם שלה "אש בבית".
הרומן כז'אנר העלה על נס את ה"ארציות" מראשיתו. הרומן הגדול הראשון, "דון קיחוטה", הוא סאטירה גאונית על זניחת הקונקרטי והקיים לטובת שגיונות ודמיונות – הזיותיו של האביר בעל דמות היגון. וצריך להבחין בחדות בין "ארציות" לבין שכפול צייתני וחסר מעוף של המציאות. "ארציות" יכולה להיות היפוכה הגמור של כניעות כזו. היא יכולה להיות מונעת משנאה עזה כלפי המציאות, מרצון לאיין אותה על ידי תיאורה המדויק במילים. כפי שהיטיב סארטר לאפיין את הריאליזם של פלובר כמי שהמשפטים שלו מנסים ללכוד את המציאות על כל הניואנסים שלה, כמו חיית טרף המזנקת על קרבנה מהמארב ואז צונחת אתו יחדיו אל התהום.
יש, במילים אחרות, משהו אנגלי בכתיבה של לעאל. יסוד מפוכח, חריף-חמוץ, ארצי-ארסי, ולכן אך זה הולם שחלק גדול מעלילת "חובות אבודים" מתרחש באנגליה.
המספרת של הרומן היא מרסל, ישראלית סוערת בת למשפחה הרוסה הנשואה לרֵע, היציב על גבול המשעמם. השניים עקרו ללונדון שם מנהל רע עסקי נדל"ן משגשגים והולכים, קונה בזול, משפץ ומוכר ביוקר, במפנה המילניום. מרסל, בפתח הרומן, היא אשת ספרות שאינה עושה דבר בחייה מלבד התאהבות בבריטי מסובב על כל הראש בשם אנדי. רע, הבטוח בעצמו, מקבל בסטואיות את התאהבותה של אשתו ומצפה שתדעך עד מהרה. בחלק השני של הרומן מתהפכות היוצרות. מרסל זיהתה בכתב יד של ידיד יהודי-אנגלי שפגשה בלונדון פוטנציאל גדול וערכה לו את הרומן כך ש"האם אתם חוגגים את כריסטמס?", רומן הביכורים של צ'אז וולף, הפך להיות סנסציה בינלאומית. נישאת על גלי ההצלחה, כמו שאומרים בקלישאִית, חזרה מרסל ארצה על מנת להקים בית ספר לכתיבה בארץ. בינתיים מתערערים עסקיו של רע, בעקבות המשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-2008 והוא בורח ארצה פושט רגל. הולכת הבטל לשעבר הפכה לאישה עסוקה ונמרצת ואילו איש העסקים הסמכותי לשעבר הפך לסמרטוט. לא רק עסקיו של רע הולכים ומתערערים, אלא גם בריאותו הנפשית, בעוד בעולמה של מרסל מפציע דורי, צעיר מוכשר ומצודד, בן למשפחת אצולה ישראלית שלומד אצלה כתיבה ומחזר אחריה.
בהערכת "חובות אבודים" יש, לטעמי, להבחין בין רמת המכלול לרמת הפרטים, בין המאקרו למיקרו. ברמת המכלול הרומן בעייתי. ראשית, המבנה שלו לא מהוקצע. כלומר, המבנה שכיוונה אליו ככל הנראה הסופרת, אותו שינוי מוזכר והדרגתי ביחסי הכוחות בתוך זוג, חשוף מדי מצד אחד, ומצד שני הסופרת חורגת לסיפורי משנה שפוגמים במיקוד של המבנה הזה עצמו. גם מאבק על הבכורה התמטית נטוש כאן ללא הכרעה: האם התמה המרכזית היא הכסף ומה שהוא מעולל לבני האדם או הזוגיות ומה שהיא מעוללת להם מצדה? וגם לב המבנה המוזכר, הקשר בין מרסל לרע, אינו מנומק מספיק ולא ברור לקורא עד הסוף מה השניים האלה עושים בעצם ביחד. גם הרמה המופשטת והאינטלקטואלית של הטקסט חשופה מדי ולא מספיק מחדש הדיון של לעאל בסוגיות הכלכליות שקיבלו דחיפות גדולה בשנים האחרונות. עלייתו ונפילתו של רע הן סימפטומטיות לעידן שלנו אבל הן לא מקבלות כאן הארה חדשה.
אבל מה שמציל את הרומן והופך אותו לרומן טוב ואולי אפילו ליותר מכך למרות כל זאת היא רמת המיקרו. ברמת המשפט הבודד ואחריו המשפט הבא ואחריו המשפט שבא אחריו וכו' – לעאל יוצרת מרקם טקסטואלי נושם ולפרקים אף עוצר נשימה. הקורא דרוך לשלל ההמצאות והניסוחים השנונים והתיאורים המדויקים, חלקם נוטפי ארס כאמור, שנחבאים בכל משפט ומשפט כמעט. הקורא דבוק לטקסט כי הוא יודע שאין בו עור מת של פיל. הכל דוקר כמו כסות קיפוד או שהמילים בטקסט רוטטות כמו יצורי גווה של אנטילופה מתנשמת מבעד לעורה הדק. הארציות שעליה דיברתי לעיל מוצאת מקבילה הולמת לעושר שטח הפנים של המציאות בעושר הלשוני שמבקש לכסות את אותה מציאות. כמו מפה שגודלה שקול לגודל הטריטוריה הממוּפָּה במשל הידוע של בורחס.
הנה דוגמה אחת ממאות לחמיצות-חריפות המעוררת של הטקסט: "הייתה בינינו הבנה שבערבי שבת אנחנו ממשים את ההוויה היהודית שלנו, הבנה שנולדה מאי-הבנה: רֵע הניח שמי שבאה ממשפחה מסורתית תרצה למחוק את השנים חסרות הבית ולינוק ישר מהשורשים, ואילו אני הנחתי שמי שבאה ממשפחה שעבדה רק את אלוהי הממון והבידור הקל ייהנה מהפולקלור. צדקתי: הוא נאחז בקבלות השבת הקטנות שלנו כאילו הן שוט להצליף בו בהוריו".

על "התופת", של דן בראון, הוצאת "מודן" (מאנגלית: נורית לוינסון)

פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן החדש של דן בראון מתפנה מחבר רב המכר הגדול של העשור הקודם לעקוץ את מחברת רבי המכר הגדולה של העשור הנוכחי. רוברט לנגדון, "חוקר סמלים" ופרופסור בהרווארד, שאינו מודע כנראה לכך שהוא גיבורו של ספר בשם "צופן דה וינצ'י" שמכר עשרות מיליוני עותקים, המנסה לחמוק מרודפיו, פונה למו"ל האמריקאי שלו ומבקש שיארגן לו מטוס פרטי. "רוברט, אנחנו בענייני מו"לות, אין לנו גישה למטוסים פרטיים". לנגדון טוען בתגובה שהמו"ל מתחמק מסיוע לסופר שלו. המו"ל נאנח ומודה באי דיוק: "בסדר, תרשה לי לנסח את זה מחדש. אין לנו גישה למטוסים פרטיים בשביל סופרים שכותבים על היסטוריה דתית. אם אתה רוצה לכתוב 'חמישים גוונים של איקונוגרפיה' יש על מה לדבר". בראון מתנשא קלות (ובחינניות), באמירה המרומזת שהוא סופר רציני יותר מאי.אל.ג'יימס ופנטזיות המין הבורגניות שלה. הוא עוסק בדת – לא בסקס! מה שהופך את האמירה הזו למעניינת שבעתיים היא הקשר ההדוק והמפתיע בין "התופת" של בראון ליצירה אמריקאית מרכזית אחרת של תקופתנו, הפעם יצירה של "תרבות גבוהה": הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן. שני הרומנים מציבים במרכזם את הדאגה לעתיד כדור הארץ בגין התפוצצות האוכלוסין. כך אפשר בקלות ליצור היררכיה ספרותית של תחילת העשור השני לאלף השלישי: בתחתית הרשימה – סקס וכל הגועל נפש של אי.אל.ג'יימס. מעליה – בראון, שעוסק בנושאים "רציניים", אך באופן לא רציני, כלומר מותחני ולא אמין. ובראש הפירמידה – סופר שעוסק בנושאים "רציניים" באופן ריאליסטי, קרי פראנזן. למען הסר ספק: אני מעדיף את פראנזן על פני השניים האחרים. אבל לא בגלל "רצינות" "המסר" שלו. וסקס, אגב, הוא נושא רציני לא פחות מהתפוצצות האוכלוסין, אם כי הוא אכן אינו בלתי קשור אליה.
אז ככה. לנגדון מוצא את עצמו בבית חולים בפירנצה, כשהוא לא יודע כיצד הגיע אליו ולא זוכר בכלל מה הוא עושה באיטליה. לאט לאט – כלומר, מהר מהר, בעקבות ניסיון התנקשות בו במיטת בית החולים – הוא מבין שחייו בסכנה, ובסיועה של רופאה אנגליה בשם סיינה, הוא נמלט על נפשו. הוא גם מבין לאט לאט, הפעם לאט באמת, שרודפים אחריו משום שהוא היחיד שיכול לסכל את תכניתו של מדען גאון ומטורף להפיץ מגפה כלל עולמית שתמנע את קצב הגידול המואץ של האוכלוסייה בעולם ואת תוצאותיו הרות האסון. המדען המטורף הוא מעריץ של דנטה, המשורר הפלורנטיני הגאוני בן המאה ה-14 ויצירתו "הקומדיה האלוהית" המתארת, בין השאר, מסע בגיהינום, ב"תופת". כך שהמרדף של לנגדון ושל הרודפים אחריו אחרי המבחנה המסוכנת שעתידה לזרוע חורבן בעולם רווי בפיענוח רמזים מתוך יצירתו וחייו של דנטה, רמזים שמפזר המדען השרוט. זו, כמובן, האי-ריאליסטיות הבולטת הראשונה של הטקסט: לו הייתם מדען הנחוש להציל את המין האנושי מעצמו, גם במחיר של מגפה כלל עולמית שתדלל את האוכלוסייה, הרי לא הייתם משאירים רמזים מתוחכמים שיסייעו לסופרים כמו דן בראון לגמור את החודש ואת הרומן, ליצור יצירה "תרבותית" ו"מותחת". אבל למה המירכאות בעצם? כל מי שיקרא בספר ירכוש ידע לא מועט על דנטה ובכלל והספר אכן מותח מאד ונקרא בשטף. אבל אני, כבד שכמותי, מתקשה ליהנות באמת מיצירה שביסודה היא לא רצינית. לא רצינית בגלל שהיא, אהה, אכן לא ריאליסטית, מלאה טריקים מלוכלכים של תהפוכות עלילתיות "מסמרות שיער".
כתופעה ספרותית בראון הוא שולי. כלומר הוא כותב מותחנים מיומן שמעניק קצת ידע היסטורי-תרבותי וחוויית תיירות לקוראיו (בספר הזה: פירנצה, ונציה ואיסטנבול). מין ג'יימס בונד לחנוּנים. אבל כתופעה תרבותית ספריו מעניינים מאד. הם מבטאים ניסיון להכניס מסתורין דתי לעולם המחולן שלנו; מבטאים געגועים לדת בעולם מדעי וקר. כך היה ב"צופן דה וינצ'י" וכך גם כאן. בראון מנסה ללכד בספריו את ההווה המדעי והמתוחכם טכנולוגית שלנו, עם הלך רוח, סמלים ופולחנים דתיים מהעבר. הרי גם עצם המחשבה הקונספירטיבית שעומדת בלב הספר, לפיה יש מישהו אחד שזומם להמיט שואה על העולם, היא דתית באופייה. בראון בספריו גם מייצג את הקסמותה של ארה"ב מאירופה. ב"צופן דה וינצ'י" היה גוון מיני להיקסמות (והרתיעה) הזו: הגבר האמריקאי הפרוטסטנטי, הפוריטני והפמיניסטי מוקסם ונרתע מיחסם של הקונטיננטליים לנשים. ואילו ב"התופת", כמו בקודמו, נתפסת אירופה כמקום מופרע אך מסקרן, ספוג עבר היסטורי, בניגוד לאמריקה חסרת השורשים, האופטימית, הבריאה, המעודכנת טכנולוגית אך המשעממת (לנגדון, למשל, עונד שעון מיקי מאוס, לסמל את אמריקאיותו, כלומר את ילדיותו הנאיבית; כשהוא בוחן פסל עירום איטלקי המתאר היאבקות שכוללת 'אחיזת פין' הוא, כאמריקאי פוריטני, "מתכווץ בכל פעם"; איסטנבול, מנקודת מבט אמריקאית, היא "הגשר מהעולם הישן [אירופה] לעולם ישן עוד יותר [אסיה]". ויש עוד דוגמאות רבות). כלומר ישנה חפיפה בין הניסיון של בראון לאחד בין העבר ההיסטורי-הדתי להווה הטכנולוגי-מדעי לבין ניסיונו לגשר על הפער בין אירופה לארה"ב. המבט של בראון האמריקאי על אירופה הוא – כמה מפתיע – מבט "אוריינטליסטי", שכפי שטען אדוארד סעיד מאפיין את "המזרח" כלא רציונלי, חושני ונחשק. במובן הזה, "התופת", כמו "צופן דה וינצ'י", הוא מסמך תרבותי מרתק.

כאן כתבתי על "צופן דה וינצ'י"