על "עיר המלאכים, או המעיל של דוקטור פרויד", של כריסטה וולף, הוצאת "ספריית פועלים" (מגרמנית: רוני לוביאניקר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה טוקוויל, את יצירת המופת שלו, שלא נס ליחה עד עצם ימינו אלה: "הדמוקרטיה באמריקה". היצירה הגאונית הזו – שמנתחת את החברה האמריקאית הצעירה לימים, מתוך תפיסה שזוהי חברת העתיד, בעקבותיה תפסע אירופה באופן בלתי נמנע – הפכה למודל לז'אנר מובחן של ספרים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה (למרות שכנראה אף ספר בז'אנר אינו עולה על הישגו של דה טוקוויל מייסד הסוגה): חוות דעת על החברה האמריקאית מפרספקטיבה של אינטלקטואל אירופאי. לז'אנר הזה שייך, למשל, "אמריקה" של בודריאר משנות השמונים (ספר מוערך יתר על המידה), ולאחרונה יותר "American Vertigo: Traveling America in the Footsteps of Tocqueville ", של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי. מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, הציע פעם לקרוא את ביקורתה המפורסמת של "אסכולת פרנקפורט" על תרבות ההמונים האמריקאית בשנות הארבעים, כמי שלמעשה נכתבה בז'אנר הספרותי המוזכר: אינטלקטואלים אירופאיים שנמלאים השתאות – או פלצוּת במקרה של הפרנקפורטים – לנוכח התופעה הגדולה ששמה אמריקה.
טוב יעשה לדעתי קורא הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנית הידועה, כריסטה וולף (1929-2011), אם יקרא אותו כחלק מהמסורת או הז'אנר המוזכר לעיל. וולף מוסיפה למסורת הזו של האינטלקטואל האירופאי המבקר בארצות הברית ומבקר אותה נדבך בעל ניואנסים וחריפות מיוחדים. ב-1992, שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין, שוולף תרמה לנפילתה בנאום מפורסם שנשאה לפני מאות אלפי אנשים באלכנסדרפלאץ כמה ימים קודם לכן, הוזמנה וולף לשהות במרכז אמריקאי בלוס אנג'לס, מרכז המאפשר לאמנים ולאינטלקטואלים להקדיש את עצמם לעבודתם. וולף מודעת לכך שהיא נצר מאוחר למהגרים גרמניים מפורסמים שהגיעו ללוס אנג'לס בזמן שלטון הנאצים, ביניהם תומס מאן, ברטולט ברכט, תיאודור אדורנו (מאסכולת פרנקפורט המוזכרת), מרלן דיטריך וארנולד שנברג. הצימוד הזה של האליטה של התרבות הגבוהה הגרמנית עם העיר שמסמלת את התרבות הפופולרית האמריקאית יותר מכול אתר אחר – הוא אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה במאה העשרים. אולם מה שהופך את המפגש של וולף עם לוס אנג'לס לחריף אף יותר, הנו, ראשית כל, אמונתה של וולף בסוציאליזם, שלא התערערה לחלוטין למרות תמיכתה בהפלת המשטר המזרח גרמני. כך יוצא שוולף ערה ביותר לצדדים המכוערים של השיטה האמריקאית, שהזוהר של לוס אנג'לס מבקש לסמא את עינינו מלראותם. היא, למשל, בוחנת בתשומת לב את מצבם של חסרי הבית הרבים שהיא פוגשת ברחובות העיר. היא מתעניינת בטיב חייהם של אנשי הניקיון והתחזוקה במלון המהודר בו שיכנו אותה ואת האינטלקטואלים הנוספים. היא מסיירת בשכונות עוני של שחורים ואמריקאים ממוצא לטיני. אולם מה שמחדד אף יותר את התמה הגדולה של הספר – התנגשות בין שורדת של המשטר הקומוניסטי, אך כזו שלא נטשה את אמונותיה החברתיות – הינה העובדה שבזמן שהותה בלוס אנג'לס התפוצצה במולדתה, גרמניה, סנסציה גדולה הקשורה בשמה. הסתבר, כך גילו תיקים חסויים-לשעבר של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שוולף דיווחה לפני כמה עשורים לאנשי השטאזי את דעתה על כמה ממכריה האינטלקטואלים. וולף נבוכה מאד מהגילוי, אירוע שהיא טוענת בכנות שאתה נוטה להאמין לה ששכחה לחלוטין, ומנסה להבין מה הניע אותה לעשות מעשה כזה. חשוב לומר שההלשנה של וולף לא הייתה עניין של חיים ומוות, אלא עניין פעוט בתוצאותיו. אולם וולף מנסה להבין את עצמה, את מי שהייתה, את מי שהנה. האם עשתה את המעשה מתוך אמונתה התמימה בקומוניזם? או האם עשתה את המעשה מתוך נטייה של מי שתמיד הייתה ילדה טובה לרצות את בעלי המסכות? ההידיינות העצמית הזו מאלפת ומשמעויותיה חורגות מהמקרה הפרטי של וולף. היא נוגעת בתשתית החלום הקומוניסטי ושברו.
זהו ספר מעניין ביותר אבל הוא כתוב בצורה נסערת, בפשטות: מבולגנת, צורה שאינה מקלה על הקורא. הבלגן נובע מכמה מקורות: ראשית, סיטואציית הסיפּר, כלומר המקום בזמן שממנו מספרת וולף את סיפורה, אינה יציבה. היא מספרת את סיפורה מנקדות המבט של 1992 ואז, לסירוגין וללא התראה, מנקודת המבט של שנות האלפיים, כאשר ניגשה לכתוב את הרומן שלפנינו. היא גם עוברת מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים, המופנה אליה עצמה וכנראה אל עמיתיה, באופן לא שיטתי. בנוסף, היא שרבבה אל הטקסט קטעים מן הרומן עליו עבדה במרכז האמריקאי המארח – מחשבות וקטעים מרומן או ספר תיעודי המבוסס על תכתובת בין מהגרת גרמניה לארה"ב וחברתה של וולף – שרק מעמיסים על הטקסט. וולף גם מערפלת ומשהה את המידע על הליבה של הרומן, הדרמה העיקרית שבו: קרי, הגילויים על שיתוף הפעולה שלה עם השלטונות המזרח גרמניים. גם התרגום לעברית מוטב היה לו לוּ היה עובר ליטוש נוסף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: