Monthly Archives: אוקטובר 2013

לימודי שואה לילדים

אין לי משהו חכם במיוחד לומר בנושא – אני רק חש מחויב לומר שההצעות שנשמעות ללמד "לימודי שואה" ילדים קטנים או אף ילדי גן (!) נשמעות לי מופרעות לגמרי.
בכיתה דל"ת או גימ"ל, אני זוכר, ברחתי בבעתה מבית הורי אל מגרש המשחקים בכפר כששודר ב"עמוד האש" הפרק המזעזע על השואה. "יום השואה" היה יום מפחיד – מפחיד ולא מובן – גם בכיתות ה"א וא"ו ואף יותר.
המחשבה לנעוץ במוחם של ילדים קטנים אימות שגדולים לעולם לא יעכלו היא באמת מטורפת.

על "זמן חיות", של הווארד ג'ייקובסון, הוצאת "כתר" (מאנגלית: יותם בנשלום)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי שעסק בזהות היהודית בבריטניה ברומן הסאטירי הקודם והמוצלח שלו, "מה זה פינקלר?", רומן שגם זכה בפרס ה"בוקר", פנה הסופר היהודי בריטי לשני נושאים גדולים נוספים, המקבלים גם הם טיפול סאטירי. שני הנושאים הגדולים של "זמן חיות" הינם מעמדה המדולדל של הספרות הרצינית בתרבות העכשווית – ובהקשר הזה כדאי מאד להשוות אותו לרומן המעולה של מרטין איימיס, מ-95', "המידע", שעסק באותו נושא בדיוק ובאותה תרבות בריטית ובאופן סאטירי אף הוא (וגם ל"הרוצחים" הסאטירי והמצוין של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית) – ומעמדו המדולדל של הגבר באותה תרבות. אי לכך הגיבור הוא סופר שמתגעגע לסופרים הרציניים אך הפרועים בגבריותם של העבר: הנרי מילר, הסופרים היהודים אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי-קנדי הפרוע המשובח, מרדכי ריצ'לר שמעט עליו להלן).
הגיבור הוא גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, החש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד ואילו הסוכן שלו בורח מפניו. אנשים אינם קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם-ילד, וישנם לפתע יותר כותבים מקוראים. גיא נשוי לונסה היפהיפיה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אך הוא מאוהב באמה של ונסה, פּוֹפי, אמה המצודדת בת הששים פלוס. רעיון מבריק/מטומטם-באופן-מצחיק עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם פופי ואז יכתוב על זה וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו?
הבה נפנה ראשית את השולחן מההסתייגויות. קודם כל, שני הנושאים הגדולים של הרומן – מצב הספרות, מצב הגבריות – שכמו מתחרים ביניהם תורמים לחוסר מיקוד מסוים בו. שנית, ג'ייקובסון מתאמץ מדי לעתים להצחיק. שלישית, והבעייתי (והמעניין) מכל: הרומן הזה בנוי כביכול על טרנסגרסיה, על חציית-גבולות: אהבה של גבר בן ארבעים לאשה מבוגרת ממנו בהרבה שהנה גם חותנתו. הרומן הזה הוא, כביכול, ההשלמה הנגדית של "לוליטה". אבל, יש לשים לב, לא פחות משיש כאן הפרת טאבו מיני ונועזות יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים. כלומר, הגבר-הסופר המבקש להיות פרוע עושה זאת באמצעות ההדגשה שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזקנה. עכשיו, ברור שזה יכול לקרות וקורה. אבל בכל זאת יש לשים לב שה"נועזות" כאן בהחלט מחמיאה לנשים. והדבר בולט שבעתיים בטקסט שמבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות. כלומר, ג'ייקובסון מסגיר את מה שגיבורו מתלונן עליו דווקא באמצעות הדרך שמצא כביכול הגיבור הזה למרוד במציאות הזו.
אבל אחרי שנאמרו ההסתייגויות יש לומר את העיקר: זהו ספר מהנה מאד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה, סימן מובהק כמו גם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של גאי וג'ייקובסון, כמו שגם תיאור מצבה של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומשעשעים מאד. כך, למשל, הוא כבר בפתיחה כשגאי מגיע למפגש עם קוראים שמתגלים כעוינים מאד: "'למה אתה שונא נשים כל כך?' ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?' שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף 'הוא'. 'מה רע ב'הוא לוכסן היא?'". וכך מהרהר גאי: "האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?". חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון". ודוגמה נוספת להידרדרות לפי אייבלמן (ולהומור משובח לפי ג'ייקובסון): הסוכן שלו מציע לאייבלמן להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי". כשגאי מציין בפניו שאף פעם לא היה בשוודיה לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון?". ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החדשה שכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים – אך לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכותב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש – הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד – וכך "מאווררת" אותם.
פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר ומכובד בבריטניה של הקהילה היהודית שם. כאשר שאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי-הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שהלה הנו "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. המחמאה הגדולה ביותר שניתן, כמדומה, לתת לג'ייקובסון, שצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.

על "מפלה", של פיליפ רות, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

את הקריירה הארוכה והפורה של פיליפ רות אפשר לחלק די בנוחות לארבעה חלקים. החלק הראשון נפתח בקובץ הביכורים המעולה שלו מ-1959, "שלום לך, קולומבוס", שזכה מיד בהכרה משמעותית (הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי) ונמשך עד, עשור בדיוק לאחר מכן, "מה מעיק על פורטנוי". "פורטנוי" פתח בתרועה רמה את התקופה השנייה, הפרועה והסמי-אוטוביוגרפית, תקופה שאט אט, כמדומה, הרחיקה את רות מקוראים רציניים, אם כי לא תמיד בצדק, לטעמי, כמובן, בהנחה מובלעת שאני קורא רציני (המבקר ג'יימס ווד הוא אחד מהקוראים הרציניים האלה, שכתב שבניגוד ל"פורטנוי", שם העיסוק בסקס היה מתריס ורציני, הפרובוקטיביות של הרומנים שרות כתב בשנות השבעים והשמונים הייתה זולה לטעמו). אלא שאז, בשנות התשעים, כשהוא בשנות הששים לחייו, חזר רות להפציץ ברומנים קנוניים גדולים, "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פאסטורלה אמריקאית" בראשם, וחזר וביסס את מקומו בחזית הספרות האמריקאית. התקופה הרביעית, של רות "המאוחר" (ו"הסופי", ככל הנראה, כי רות בן השמונים הודיע שמספיק לו ודי), נפתחה אולי ב"הכתם האנושי" מ-2000, אך כוללת באופן מובהק יותר את הספרים משבע השנים האחרונות: "הרוח יוצא", "זעם", "כל אדם" וכעת "המפלה" (נותר עוד ספר אחרון שטרם תורגם, "Nemesis"). אלה ספרים שאווירה סיכומית מובהקת מרחפת על פניהם, רובם עוסקים ישירות בזקנה ("הזקנה היא טבח", כותב רות ב"הכתם האנושי", כמדומני), ולמעט "כל אדם" הם אינם מגיעים לפסגות של רות בשיאו (ואלה הן הפסגות לטעמי: "שלום לך, קולומבוס", "מה מעיק על פורטנוי", "חיי כגבר", "החצי השני", "נחלת אבות", "התיאטרון של מיקי שבת", "פאסטורלה אמריקאית"). יש בהם איזה טעם לוואי של "I did it my way", השיר של פרנק סינטרה שאהוב על מנכ"לים פורשים ופונקציונרים תאגידיים, כלומר מין גבריות מרה וגאה, עתירת הישגים ומלאת פאתוס כבד ורוטט, שבמקרה של רות מוצנע באמצעות תיאור המפלות של הגברים הזקנים האלה. הזקנה ומוראותיה כך מומתקת מעט באופן לימוני אך בעל אפקט סכריני. אבל רות הוא סופר גדול, ואפילו כשהוא אינו בשיאו, הוא מענג לקריאה. כך שמי שיקרא את "מפלה" לא ירקיע לשחקים, אמנם, אבל גם לא יינגף בדרכו.
הגיבור הוא סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון וקולנוע מוכשר מאד ומפורסם, שבאמצע שנות הששים לחייו נתקף שיתוק במה ובעקבותיו התמוטטות עצבים ואשפוז בבית חולים לחולי נפש. רות משתמש במקצועו של הגיבור להבהרת מצבו החדש: "הוא לא הצליח לשכנע את עצמו שהוא מטורף ממש כפי שלא הצליח לשכנע את עצמו או כל אחד אחר שהוא פרוספרו או מקבת". בבית החולים לחולי נפש מתיידד אקסלר עם מטופלת שיצאה מדעתה כשגילתה שבעלה פוגע מינית בבתה. היא מספרת לו על כוונתה להרוג את בעלה כשתשתחרר מבית החולים. לנחישותה של סיביל, זה שמה של האישה, יהיה בהמשך תפקיד גורלי בחייו של אקסלר. אקסלר משתחרר מבית החולים, מתאושש מעט ופותח בפרשת אהבים מפתיעה עם אישה בת ארבעים, פג'ין, לסבית או לסבית-לשעבר, שהיא גם בתם של זוג חברים שחקנים של אקסלר מנעוריהם, זוג שנותר הרחק מאחוריו מבחינת התפתחות הקריירה שלהם. רות נהנה כאן לזעזע מעט בתיאורי המין של אקסלר ופג'ין, הכוללים דילדו וצירוף אישה נוספת, לשם סיבור האוזן. עם זאת, סיפור האהבה הזה רצוף מכשולים: הוריה של פג'ין אינם מרוצים ממנו, כך גם מאהבתה לשעבר האובססיבית, ואקסלר אף תוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו בגילו ובמצבו את הסיכון הרגשי שבהתאהבות באישה שאולי היא הפכפכה ופתיינית מטיבה.
הסיפור מותח: מה יעלה בגורל אהבתם של אקסלר ופג'ין? אך רק לרגעים ישנה כאן נבירה מכאיבה-מענגת בבשר ובבשר-הרגשות, שמזכירה את רות בגבורתו. רגע כזה למשל הוא התהייה של אקסלר, בינו לבינו, מי מסתכן יותר ביחסים ביניהם, הוא או פג'ין. כשפג'ין אומרת לו ששניהם כבר לקחו את הסיכון בהיקשרות ההדדית ("כבר לקחנו את הסיכון"), מהרהר אקסלר כך – וההתפלפלות התלמודית הזו של הגיבור באשר לחיי הרגש שלו, בריאליזם מפוכח ומר, היא דוגמה לרות במיטבו – : "ארבע מילים, ופירושן: שאם יזרוק אותה עכשיו, יהיה זה מבחינתה זמן שאין גרוע ממנו. היא תאמר כל מה שצריך לומר כדי שזה יימשך, הוא חשב, גם אם חילופי הדברים ביניהם יישמעו כמעט כאילו נלקחו מתוך אופרת סבון, כי היא עדיין מלקקת את הפצעים […] הבחירה שלה אינה הולכת שולל – זה רק האופן שבו דוחק בנו האינסטינקט אל האסטרטגיה. אבל בסופו של דבר, חשב אקסלר, יבוא יום שבו יציבו אותה הנסיבות בעמדה חזקה הרבה יותר לסיים את זה, ואז אמצא את עצמי בעמדה חלשה יותר פשוט כי היססתי לחתוך את זה עכשיו. וכשהיא תהיה חזקה ואני חלש, המהלומה שאספוג תהיה בלתי נסבלת".

הערה על קריאה חוזרת בניטשה

לאחר (כמעט) עשרים שנה אני חוזר לקריאה בניטשה. איזה תענוג! קראתי בשבועות האחרונים בשנית את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" ואת "המדע העליז", וכן את "שקיעת האלילים", "פרשת ואגנר" ו"הנה האיש". ניטשה הזה – ידע לכתוב.
השינוי הגדול ביותר והמוחש ביותר לי בקריאה החוזרת הזו, הנה שאני קורא את ניטשה אחרי שקראתי את שופנהאואר – מה שלא עשיתי בקריאה הראשונה. כיתום מוקדם מאב אני, איך לומר, מבין את הקטע הזה של ניטשה היתום (הוא התייתם בגיל חמש) עם אבות, לחפש לו אחד כזה או אחר (שופנהאואר או ואגנר), לדבוק בו בכל חום הלב של הבן היתום – ואו אז למרוד בו בכל קור הלב של הבן הנטוש הזועם.
ניטשה מסחרר, מרומם, מאושש, מקדש. אבל יש משהו מצועף יותר אבל חשוב יותר שאני חש בקריאה השנייה הזו: עד כמה ניטשה בעייתי לנו, הקוראים בראשית המאה העשרים ואחת. בעייתי לא מפני שהוא שערורייתי – בעייתי מפני שמסריו הפכו (כביכול, ועל כך מעט להלן) לבנאליים. ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל, על ביזוי הגוף והיצרים בנצרות ובפילוסופיה הסוקראטית כאחת, האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו – כל זה הרי הפך לקלישאות של העידן הפוסט-אידיאולוגי והנרקיסיסטי שלנו. כל זה הפך לסיסמאות של הפיליסטינים שלנו. בין השאר, אמנם, בזכות ניטשה, שהנו הסנדק של הפוסטמודרניזם (אם כי הפער בינו לבין כמה מההוגים הפוסטמודרניים גדול בהרבה מהפער בין מרלון ברנדו, "הסנדק", לדור ההמשך בדמות פצ'ינו…). כך שהקורא בניטשה האריסטוקרטי, הבז להמונים, הקורא מתוך הזדהות – הקורא בן המאה העשרים ואחת – חש פתאום לא בנוח כשהוא מזהה ברעיונות הניטישאניים את רעיונות האספסוף של ההווה…(דמותו הציבורית של) אייל גולן כניטשיאני (ת)? ואפילו, יודעים מה, להבדיל וסליחה מראש, דיוויד בואי כניטשיאני? גיבורי התרבות שלנו? כאלה שהנרקיסיזם המוגשם שלהם, או שנדמה לנו כמוגשם, מושך אותנו בגלל הגשמתו (המשוערת)? כאלה שאינם משחרריה של הרוח, כפי שרצה ניטשה להיות, אלא מי שכובלים אותה בעבודת אלילים אליהם?
ברנר טבע משפט גדול ביחס לניטשה, כשהאשים את המשורר זלמן שניאור כמי ש"ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה" (ברנר משתמש כאן באופן מבריק בתיאור התנ"כי של משה שראה את "אחוריו" של אלוהים – ואת "פניו" לא ראה). יש רבים רבים בקרבנו, ביודעין או לא ביודעין, שראו רק את אחוריו של ניטשה, שהם, איך לומר, ניטשיאניים מהתחת, במחילה – כלומר נרקיסיסטיים פשוטים, פרוסטע כמו שאומרים ביידיש.
מה שאירע לניטשה הודגם כבר על ידי דוסטוייבסקי, "הפסיכולוג היחידי שהיה לו מה ללמדני", כדבריו של הראשון על השני. דוסטוייבסקי בסמרדיאקוב שלו, מ"האחים קרמזוב", מראה איך התחבטויות מעודנות של אנשים בעלי נפש אצילית (איבן קרמזוב), מקבלים פירוש פשטני בידי הסמרידאקובים של העולם, ההולכים ורוצחים חד וחלק – כלומר מראה את הסכנה בהפיכתם של רעיונות נעלים לוולגריים על ידי הטמעתם באנשים אחרים, וולגריים, ובקונטקסט אחר, המוני.
ועדיין, ובצד כל זה – איזה תענוג לקרוא בניטשה! פילוסוף שאתה קורא בו כמו במותחן, אינך יכול להניחו מהיד, כמאמר הקלישאה. פילוסוף מחזק.

*
נ.ב.
אז, בגיל עשרים, נטלתי את "כה אמר זרתוסטרא" לידי – הספר המפורסם ביותר של ניטשה ושניטשה עצמו החשיבו יותר מכל – ולא אהבתי את הספר. כך שהתעכבתי בכמה שנים בהכרת הכתבים האחרים, הפרוזה האלוהית בניגוד לשירה הפחות אלוהית, לטעמי, זו של זרתוסטרא. כך אני סבור גם כיום. ולשמחתי, הבנתי מהקדמתה של אילנה המרמן לתרגום חדש של זרתוסטרא מעשה ידיה – כך סבר גם תומס מאן, אשר העריץ את ניטשה אך לא העריך את זרתוסטרא.

הערה על זוכת הנובל אליס מונרו

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

בספרהּ, "המראֶה מקאסל רוק", שראה אור ב-2006, כללה אליס מונרו פרקים הלקוחים מתולדות משפחתה. משפחתה הייתה משפחה סקוטית שהיגרה לקנדה בתחילת המאה ה-19. בניגוד לשאר המשפחה, בן אחד שלה, בשם ויל, היגר לארצות הברית. הדעה הרווחת במשפחה הייתה כי ויל בחר בארצות הברית ולא בקנדה בגין "הצורך לא להחמיץ שום הזדמנות". בניגוד לויל האמביציוזי, שפנה לארצות הברית, היו שאר בני המשפחה שבחרו בקנדה, כך מספרת מונרו, "עצורים או מהורהרים יותר" (הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגומה של אורטל אריכה). נוכחותה הספרותית של אליס מונרו הינה בעצמה סמל לאיזו איכות "קנדית" "עצורה או מהורהרת" כזו, העומדת בניגוד לדימוי של השכנה האמביציוזית והלא מאופקת מדרום, ארצות הברית. לא רק שספריה של מונרו כתובים באיפוק ועוסקים בדמויות שאמנם אינן בדיוק אפרוריות אבל הן בהחלט לא זוהרות, הרי שגם בחירתה בצורת סיפור לא ראוותנית, סיפור שנע באורכו בין הסיפור הקצר לנובלה המעט ארוכה יותר, תואמת איזה דימוי "קנדי" צנוע שיצרה נוכחותה בשדה הספרות.
גיבורותיה של מונרו הן פעמים רבות נשים קנדיות, מהמעמד הבינוני-הנמוך, כפי שהייתה היא עצמה. אלו, פעמים רבות, נשים שגדלו בבתים בעלי רקע שמרני ופרובינציאלי למדי והן נאבקות להיחלץ ממנו. ברבות השנים עסקה מונרו לא רק בבנות להורים שמרניים המבקשות להיחלץ מהשפעתם, אלא גם בבנות להורים ליברליים המבקשות להיחלץ דווקא מהם, ופונות לכַתות רוחניות למשל, כריאקציה להוריהם.
הכתיבה של מונרו ריאליסטית, אבל היא יוצרת את מה שקשה כל כך להשיג בכתיבה מהסוג הזה: הצגה בכלים ריאליסטיים בלבד של המסתורין והפלא והאימה שהנם, למעמיקים להתבונן, חיינו אנו. לצורך המחשת הדרמה החבויה בחיים היומיומיים מתמקדת מונרו פעמים רבות ברגעים הרי גורל. למשל, בקובץ הסיפורים "בריחה" (ראה אף הוא ב"מחברות לספרות"), שהוא הטוב מבין ספריה המוכרים לי, פוגשת אישה צעירה גבר זר ברכבת ודבקותה העקשנית בו, על אף שכל הסימנים מראים שזו טעות מבחינתה, חורצת את גורלה. ולאו דווקא לטוב או לרע – מונרו המאופקת איננה מלודרמטית לעולם – אבל היא מראה כיצד רגעים מסוימים בחיינו הינם רוויי משמעות ועתירי השלכות.
הסופר האמריקאי, ג'ונתן פראנזן, אוהד גדול של מונרו, העיר לפני כמה שנים בסרקזם שהאקדמיה השבדית כנראה סבורה שיותר מדי קנדים הכותבים סיפורים קצרים זכו כבר בנובל ולכן היא מונעת ממונרו את קבלת הפרס. לכך אולי יש לצרף את האמירה האומללה של נציג האקדמיה השבדית מ-2008 על כך שהספרות האמריקאית (אבל יש להניח שהוא התכוון לספרות הקנדית גם כן) היא פרובינציאלית ביחס לספרות האירופאית. והנה הפרס הגיע. והגיע למי שמגיע לו.

על "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", של דיוויד פוסטר וואלאס, הוצאת "ספריית פועלים" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות הקריאה בקובץ הסיפורים המקורי והחריף הזה מ-1999 אתה מבין יותר מה גדול האבדן התרבותי, על האישי איני מדבר, שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב-2008 והוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בתרבות זמננו (למעט וולבק), איזו תרומה יכול סופר גדול – בעצם נשמה גדולה יהיה תיאור הולם יותר – להביא לתרבות בה הוא פועל, איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהינה החיים העכשוויים, איזה בן לוויה מורה דרך באינפרנו שהוא לעתים התרבות העכשווית יכול סופר גדול להיות. אני מדבר על סוג נדיר של סופרים שקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, הפורטת עליהם כמו על פעמון-רוח, אך מאידך גיסא, ובאופן מטפורי שונה לחלוטין, הם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית שהרוח הזו נשברת עליהם כמו שהיא נשברת לנוכח צוק נישא.
זהו אוסף של סיפורים קצרים המציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית-מתמטית, ברגישות עילאית, אחד מאותם מקרים נדירים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שאנשים המוכשרים למתמטיקה אינם יכולים להיות אמנים גאוניים וההיפך. חלק מהסיפורים אפילו גובלים בהיות-פרגמנטים או בהיות-אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אך הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק; אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות אך לעולם לא הופכים לציניים, כמה מהם אולי מיותרים, אך, מאידך גיסא, כמה מהם בפשטות גאוניים.
הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אותנטיות, היכולת להיות אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (ובמובן זה ובעוד מובנים הוא יורשו של סאלינג'ר). כך הוא למשל הפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן". לפרגמנט, או האנקדוטה הזו, העניק וואלאס את הכותרת "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". בכך הוא הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק צעקה (הנמלטת, כביכול בעל כורחו של המספר, בסיום: "הלא כן וכו'") לביקורת חברתית עקרונית ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות חדל להיות יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע (חקלאות או תעשייה), אלא יחסי גומלין בין בני אדם לבני אדם, כלומר בכלכלה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים", ובחברה שבה את הקהילתיות הקדם-מודרנית ואת הניכור האנונימי המודרני מחליפה והולכת פסידו-קהילתיות, ניכור שאינו מודע לעצמו ומתחזה לביחדנ'ס – החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית, חסרת ממשות ומוצקות, חמימות מנוכרת ומזויפת.
בהתאם לנושא הגדול של הפרוזה שלו שהוא, כאמור, היכולת לקיום אותנטי בעולם העכשווי, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים שבהם האותנטיות הינה שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שיש בפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של "תורת המשחקים" חברו לתיאוריות אבולוציוניות, המדגישות את החשיבות של יצירת סימולציה למוצלחות מבחינה הישרדותית (מפורסם בהקשר הזה הינו ההסבר האבולוציוני של הביולוג הישראלי אמוץ זהבי לזנבו של הטווס, שעל אף שהוא מכביד עליו ופוגע בהישרדותו מצד אחד, הרי שהוא יוצר מראית עין של כוח מצד שני, וכך מושך את נקבת הטווס). וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של החיזור הגברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אולם נושאם הוא רציני ביותר: החובה "הנתעבת" של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור. וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמאן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. אבל וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בבני דורו בסוגיה זו – ותעיד התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שפרסם על אפדייק ובו כינה את בני הדור ההוא כ"גברים נרקיסיסטיים גדולים", בגין יחסם לנשים – אך מצד שני המורכב שבבני דורו, בחושו גם את הטראגיות המובנית במצב הגברי. כך ש"הראיונות הקצרים עם גברים נתעבים" מבטאים בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפטיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה, של הגבריות, ראוי לציון הסיפור הגאוני והקורע מצחוק הקרוי "על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף-ברודווי מתחנן לחסד". זהו מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק עמנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה.
הסיטואציה השנייה בה נבחנת האותנטיות באופן אקוטי היא סוגיית יחסיו של הסופר לקהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת ל"ספרות פוסט-פוסט-מודרנית". הסופר מפעיל הרי מניפולציה על הקורא, הוא מחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה, הוא מפתה אותו. אותם סופרים המכונים "פוסט-מודרניים", חלקם, ומתוך מודעות לכך, נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים והכריזו על המלאכותיות של היצירה, הם חשפו את התחבולות הספרותיות לעיני כל. וואלאס הוא מעריצה של המסורת הזו, מעריץ של ג'ון בארת, למשל, אולם באובססיה שלו לאותנטיות, בעלת הכוח המוסרי האדיר, הוא חושף את התרמית הפוסטמודרנית. הכנות של הסופרים הפוסטמודרניים הינה כנות כביכול. גם הם רוצים למצוא חן, "לעורר חיבה", ולכן הם משתפים לכאורה את קוראיהם במלאכת הסיפור. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה (ביקורת דומה לזו על הספרות האמריקאית מתח כריסטופר לאש בספרו משנות השבעים "התרבות הנרקיסיסטית"). את הביקורת הזו על הספרות הפוסטמודרנית מותח כאן וואלאס בקטע ארוך בשם "אוקטט", שמציג ספרות פוסטמודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.
לשני התחומים הללו כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית, מערכת יחסים שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני אולם מקבלת ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. זוהי מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים. המוסד המרכזי הזה בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה לכאורה האותנטיות היא בת בית, יכולה לסבול גם היא מהטעיות והטעיות-שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.
ויש כאן קטעים גאוניים סתם, בלי קשר ישיר לתמה הגדולה. כמו הסיפור הארוך, קורע הלב וקורע הפה (מצחוק) בו זמנית, "הנפש הדיכאונית". הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אך סביר שוואלאס העניק לה מניסיונו האישי. ישנו כאן מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון ("חשיכה נראית") בנושא הזה בדיוק.
יש לשבח את "ספריית פועלים" ועורכי הסדרה (נגה אלבלך ואברם קנטור) על אזרוחו ההולך ומתקדם של הקורפוס הייחודי הזה בתרבות העברית.

*
כאן הרחבתי על הסיפור "הנפש הדיכאונית" הלקוח מהקובץ

הערה על טוקבקים, מבקרים ומרסל רייך-רניצקי

בעיתונות הרצינית של המאה ה-19 רווח מנהג מעט ביזארי בעינינו: כתיבת ביקורות אנונימיות. המנהג הזה אינו ביזארי בעצם רק בעינינו, וזכה לביקורת נוקבת כבר במאה ה-19. שופנהאואר, למשל, שופך זעמו ומכלה דפים ארוכים בכתביו בגינוי הביקורות האנונימיות שהתפרסמו בכתבי העת התרבותיים של תקופתו. האנונימיות הרשתה למבקרים האלמונים רשעות ובוטות-משולחת וחוסר אחריות. למעשה, הביקורות האנונימיות דאז מזכירות מאד את מוסד הטוקבקים של ההווה, בו ניתן להגיב במיליטנטיות וגסות תחת חסות האנונימיות. המאה ה-19 הייתה בעצם יותר נועזת מהמאה שלנו, כי היא הכניסה את הטוקבקים לטקסט, ולא דחקה אותם לסב-טקסט כמונו.
כמי שמעולם לא כתב טוקבק בעילום שם וכמי שחטף כמה טוקבקים ארסיים בחייו, אני בהחלט לא חסיד של הטוקבקים האנונימיים, כמו שגם ודאי שאיני חסיד של ביקורות ספרות אנונימיות. אבל יש לציין שיתרון אחד גדול היה לביקורות האנונימיות, כלומר החיסרון הגדול שלהן הוא יתרונן, וזו היכולת להיות נחרץ וארסי ובוטה.

בהקשר זה מעניין קטע שנתקלתי בו השבוע. מדובר בביקורת של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19, הנרי סידג'וויק, על מסתו החשובה מאד (חשובה הן כחלק מה"היסטוריה של הרעיונות" והן, אני חש יותר ויותר, חשובה אפילו לתקופתנו) של מבקר הספרות והתרבות הוויקטוריאני והקלאסי, מתיו ארנולד, "תרבות ואנרכיה" (1869).
סידג'וויק, בפתח מסתו (מצורפת כנספח לכרך של "תרבות ואנרכיה" בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד), אומר שעל אף שתמך בכל לב באיסור הפרסום של הביקורות האנונימיות בכתבי העת הבריטיים, הרי שחשש שאיסור הפרסום של ביקורות כאלה יהפוך את הביקורות הנכתבות תחת שם מחבריהן למשעממות וחסרות חיוניות וחוצפה. אלא שהוא לא חזה את הרווח שיכול לקום לשדה הביקורת מהפיכתן לחתומות, הוא לא חזה את מתיו ארנולד. האגואיזם של הכותב שלא בעילום שם, המבקש להתבלט, מפצה על מגן האנונימיות שמאחוריו שילחו המבקרים בעבר את חציהם החדים והרעילים. ארנולד מבקש להיות מעין "נביא", מציין סידג'וויק, אבל, למרבה המזל, הוא גם בעל איכויות של קומיקאי. ארנולד אינו "ירמיהו", כמו שכינוהו בכמה עיתונים, מוסיף סידג'וויק, הוא אמנם מקונן על מצבנו אבל עושה זאת באופן מבודח וקר רוח ולא באופן עגמומי כמחבר הירושלמי של מגילת "איכה". הכתיבה שלו משכילה ומשעשעת. התיאור הזה של המבקר הויקטוריאני הגדול כנביא-קומיקאי הולם מאד את תיאור פועלו של מרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול שנפטר לא מכבר, ועל כך ראו במאמר המעניין הבא מ"הארץ".

כמה הערות על "צל עולם" של ניר ברעם

1. "צל עולם" של ניר ברעם הוא, בעיניי, רומן מרשים ומעניין. זהו רומן שמוּנע משאפתנות גדולה, רצון עז לומר דבר מה גדול על התקופה שלנו. השאפתנות הזו, כבר כשלעצמה, היא מעלה. היא מעלה כיוון שהיא מתייחסת בכובד ראש לאמנות הרומן, מעוניינת שהרומן (כז'אנר) יהיה יותר מאירוע הסחת דעת חולף בחיינו – אלא ייטול בהם חלק ישיר, ולו בציירו פרשנות משמעותית ומפורטת לעידן שאנו חיים בו. בעידנים של נפיחות ורצינות וחומרה כבדות, הרי שהסטיריקן והנונסנסיקן, הוא-הוא החתרן (ה"דאדא", למשל, על רקע הרטוריקה והאידאולוגיה היהירות והנפוחות של "הנאורות", שפשיטת הרגל שלהן התגלתה באופן מרהיב כל כך במלחמת העולם הראשונה). אולם בעידן שהוא לא רציני באופן בסיסי, שהעלה את האי-רצינות לדרגת "הסגולה הטובה", כמו העידן שלנו (או כמו שהיה העידן שלנו אך לפני רגע) – הרי שהרציני הוא-הוא המורד, ומי ש"לוקח את עצמו ברצינות", הוא-הוא המהפכן. איך כתב פעם בביקורת המבקר הבריטי טרי איגלטון? כל מי שרוצה היום לכתוב רומן אוונגרדי על יחסים בין גברים לנשים כדאי לו שיכתוב רומן על אהבת אמת ארוכת ימים ובלתי אנוכית. כי הרי מערכות יחסים רקובות, חוסר היכולת לאהוב – הפכו זה מכבר לקלישאות של זמננו. ברעם רצה לכתוב רומן רציני ומשמעותי – וכבר בכך הוא ראוי להערכה.
2. אבל גם הביצוע, כמובן, חשוב. והביצוע כאן מרשים. התכונה הבולטת ביותר לטובה ברומן הזה היא מה שאני מכנה "הכרת מציאות". התחושה שניטעת בקורא היא של סופר שמבין את המציאות הגלובלית עליה הוא כותב. אין זה דבר של מה בכך. למעשה, איני מעלה בדעתי אף סופר ישראלי בן דורו של ברעם (או צעיר ממנו) שמסוגל לטעת בקוראו תחושה כזו של "הכרת מציאות" בנושאים גדולים כאלה, כְאלה שהרומן עוסק בהם. אמנם לפחות מימי הסופיסטים היווניים נטושה השאלה האם מספיק להיראות כמי שמכיר את המציאות כדי להיחשב כ"חכם" (כדעת הסופיסטים), או יש להיות מי שמכיר אותה בפועל (כדעת אפלטון) – אמנם אחת הדמויות של עגנון טוענת ב"תמול שלשום" שסגולתם של כותבי הרומנים אינה מומחיות בנושא עליו הם כותבים, אלא כישרונם מתמצה בזה שהם מתראים בהצלחה כמבינים בו – אמנם כל זה נכון. אבל, לטעמי, יש ביכולת לטעת בקורא את אותה תחושה של "הכרת מציאות", יכולת שמצויה ברומן של ברעם, ערך בפני עצמו, ערך אסתטי – עוד לפני שחוקרים את נכונות התזה המובעת ברומן. התחושה היא של הינשאות בידיים בטוחות. ולא דבר של מה בכך הוא לסופר לדעת לטעת בקוראו את התחושה שהוא יודע על מה הוא מדבר, בנושא גדול כל כך כמו המציאות הכלכלית-גלובלית שלנו.
3. לגבי הטענה המרכזית עצמה של ברעם אין לי כלים לשפוט אם היא נכונה, אבל היא בהחלט מעניינת. ברעם תולה את נצחונו המוחץ של הקפיטליזם בעשורים האחרונים לאו דווקא בתבוסתו של השמאל, אלא בשיתוף הפעולה הנלהב של חלקים בשמאל עם הניאו-ליברליזם, תוך שימור של מראית עין "נאורה". כלומר, לשם הדוגמה, שיתוף פעולה של הדמוקרטים האמריקאים – כאן, מחברת הייעוץ MSV – עם הניאו ליברליזם תוך שימור חזות של "פרוגרסיביות". האויב של השוויון והרוח הדמוקרטית האמיתית, לפי התזה המעניינת של ברעם, הם השמאלנים-לשעבר שהפכו את עורם והפכו להיות ביזנסמנים, תוך הולכת שולל של אחרים בדבר כוונותיהם ומניעיהם ולעתים גם הולכת שולל של עצמם. זו הסיבה, למשל, שחבורת המהפכנים הצעירים הבריטים שמתכננים שביתה כללית עולמית, המתוארת ברומן, מתחילה את פעולתה דווקא בהתקפה של מוסדות האמנות. האמנות הממסדית, "השמאלית", "הנאורה", נתפסת על ידם של "האנרכיסטים" הבריטיים כמשת"פית של הסדר הקיים.
4. אגב, הבחירה בחברת הייעוץ MSV לגלם את הפגום במציאות העכשווית נוגעת, כמובן, גם בכוחן של התדמיות בתרבות זמננו בניגוד למהות (ע"ע הסופיסטים מול אפלטון, המוזכרים לעיל). התמחותה של החברה ביצירת תדמית נכונה למועמדים לתפקידי מפתח הרוכשים את שירותיה, או הירתמותה לקמפיינים אידאולוגיים ("אידאולוגיים" גם במובן המרקסיסטי) למיניהם באמצעות יצירת "רושם" מבוקש, אנלוגית לתדמית "הנאורה" שהחברה מבקשת ליצור לעצמה-היא, כחברה "נאורה" שנרתמת כביכול רק לטובתם של פרויקטים ראויים.
5. מעלה נוספת בולטת של הרומן היא היכולת לדמיין ואז להמחיש קבוצה של צעירים "אנרכיסטיים" שסוחפים את העולם לשביתה גלובלית של מיליארד איש. ברעם, ראשית, מאתר ומאפיין ומנכיח מעמד שלם של צעירים פיקחים שבזים לסוג העבודה והמוביליזציה שמציעה להם החברה העכשווית, או שפשוט הופכים למיותרים בסדר הכלכלי החדש, ומפנים, לפיכך, את מרצם הלא מבוטל להריסתו (כדאי לחשוב בהקשר זה, ובהקשר הישראלי, על הסרט היפה "השוטר" של נדב לפיד). מכיוון שזה אינו פמפלט פוליטי, אלא רומן, המבחן הוא באמון שרוחש הקורא בהיתכנותה של תנועה כזו ובהיתכנות השפעותיה, כלומר המבחן הוא תוקף וכוח פעולת הדמיון של המחבר. וכאן הקורא רוחש אמון כזה. המחשת הקריאה וההכנות לשביתה העולמית היא הברקה פשוטה, כטבען של ההברקות היפות – היא נמצאה על סף התודעה של רבים (הרי רעיון השביתה העולמית היה פופולרי לפני כמאה שנה) – וברעם נטלה משם, מסף-התודעה הקולקטיבית, והמחיש אותה.
6. מעלה נוספת של הרומן הזה היא מיקוד המבט באחד הנושאים הקריטיים ביותר, להבנתי, לישראליות בכלל, ולתרבות הישראלית ולספרות הישראלית בפרט. נושא זה הנו היחס שלנו לארצות הברית בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט, אותו מיעוט שהמוביליזציה שלו במסגרת הפרויקט האמריקאי היא המדהימה ביותר בהשוואה לכלל המיעוטים (ומעניין מאד לחקור מדוע). ככל שההערצה לאורח החיים האמריקאי גוברת כאן אצלנו כך גם גוברת התהייה האם הבחירה שעשו אחינו מעבר לים אינה טובה יותר משלנו. ברעם מקדיש חלק אחד של הרומן לעלייתו של איש עסקים ישראלי שחובר לאיש עסקים יהודי-אמריקאי, שניהם נציגים "נאורים" של ההון, ותורם בחיבור הזה תרומה משמעותית לדיון המוזכר. הנושא הזה עלה גם בספרה של נציגה חשובה אחרת של דורו של ברעם בספרות, מאיה ערד, הן ב"שבע מידות רעות" המצוין שלה והן ב"חשד לשיטיון" היפה.
7. ברעם אמנם לקח את ספרו צעד נוסף קדימה וכתב ספר גלובלי המתרחש ברחבי הגלובוס כולו (אגב, זו מגמה מעניינת בספרות העכשווית: אזכיר כדוגמה מעניינת, אם כי שונה לחלוטין מ"צל עולם", את ספרו היפה של חברי, ניר רצ'קובסקי, "בת, אהובה", ספר שנכתב בעברית על נושא שאין צרפתי ממנו). אבל למרות שנשמעות דעות נגד כתיבה גלובלית כזו הרי שכאן הנושא מצדיק אותה לחלוטין: הבעיה עם הכלכלה העכשווית הינה הפיגור של המסגרות המדיניות, שנתונות עדיין בחלקן תחת השפעת הפרדיגמה של "מדינות הלאום", אחר התזזיתיות והקוסמופוליטיות של הכסף. עוד לא הוקמו מסגרות מספקות לפיקוח, ל"רגולציה", על ההון הבינלאומי, וזו למשל הסיבה שנשמעות טענות כגון: אם נעלה מסי חברות הן תברחנה למקומות אחרים. בקיצור, הכלכלה היום היא גלובלית ואך טבעי הוא שרומנים שעוסקים בה יהיו גם הם גלובליים.
וצריך לשים לב שאופיו "הגלובלי" והלא-"פרטיקולרי" של הרומן חודר גם לרקמות עדינות יותר מאשר אלו הנוגעות לבחירת אתרי ההתרחשות וזהותם הלאומית של הגיבורים. זהו רומן שהגיבורים שלו הן מערכות ולא פרטים. זו בחירה מעניינת מאד, ולכותב רומנים בפרט, אם כי ברעם משלם מחיר במוחשיות והדקות הפסיכולוגית של הפרטים ברומן שלו. אבל ההתייחסות כאן לקבוצות של בני אדם כאל אורגניזמים – הן אם אלה האנרכיסטיים, שסיפורם מסופר בפשטות בגוף ראשון רבים, והן אם זו חברת הייעוץ, שסיפורה מסופר באמצעות תחלופת מיילים בין אנשיה, תחלופת מיילים שיוצרת תחושה של אורגניזם אחד שחלקיו משוחחים אלה עם אלה – היא אמצעי צורני מעניין שתומך בתמה הגדולה של הרומן שהינה הגלובליזציה של הכלכלה, הפיכת העולם שלנו, מבחינה כלכלית, לאורגניזם אחד גדול.