הערה על זוכת הנובל אליס מונרו

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

בספרהּ, "המראֶה מקאסל רוק", שראה אור ב-2006, כללה אליס מונרו פרקים הלקוחים מתולדות משפחתה. משפחתה הייתה משפחה סקוטית שהיגרה לקנדה בתחילת המאה ה-19. בניגוד לשאר המשפחה, בן אחד שלה, בשם ויל, היגר לארצות הברית. הדעה הרווחת במשפחה הייתה כי ויל בחר בארצות הברית ולא בקנדה בגין "הצורך לא להחמיץ שום הזדמנות". בניגוד לויל האמביציוזי, שפנה לארצות הברית, היו שאר בני המשפחה שבחרו בקנדה, כך מספרת מונרו, "עצורים או מהורהרים יותר" (הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגומה של אורטל אריכה). נוכחותה הספרותית של אליס מונרו הינה בעצמה סמל לאיזו איכות "קנדית" "עצורה או מהורהרת" כזו, העומדת בניגוד לדימוי של השכנה האמביציוזית והלא מאופקת מדרום, ארצות הברית. לא רק שספריה של מונרו כתובים באיפוק ועוסקים בדמויות שאמנם אינן בדיוק אפרוריות אבל הן בהחלט לא זוהרות, הרי שגם בחירתה בצורת סיפור לא ראוותנית, סיפור שנע באורכו בין הסיפור הקצר לנובלה המעט ארוכה יותר, תואמת איזה דימוי "קנדי" צנוע שיצרה נוכחותה בשדה הספרות.
גיבורותיה של מונרו הן פעמים רבות נשים קנדיות, מהמעמד הבינוני-הנמוך, כפי שהייתה היא עצמה. אלו, פעמים רבות, נשים שגדלו בבתים בעלי רקע שמרני ופרובינציאלי למדי והן נאבקות להיחלץ ממנו. ברבות השנים עסקה מונרו לא רק בבנות להורים שמרניים המבקשות להיחלץ מהשפעתם, אלא גם בבנות להורים ליברליים המבקשות להיחלץ דווקא מהם, ופונות לכַתות רוחניות למשל, כריאקציה להוריהם.
הכתיבה של מונרו ריאליסטית, אבל היא יוצרת את מה שקשה כל כך להשיג בכתיבה מהסוג הזה: הצגה בכלים ריאליסטיים בלבד של המסתורין והפלא והאימה שהנם, למעמיקים להתבונן, חיינו אנו. לצורך המחשת הדרמה החבויה בחיים היומיומיים מתמקדת מונרו פעמים רבות ברגעים הרי גורל. למשל, בקובץ הסיפורים "בריחה" (ראה אף הוא ב"מחברות לספרות"), שהוא הטוב מבין ספריה המוכרים לי, פוגשת אישה צעירה גבר זר ברכבת ודבקותה העקשנית בו, על אף שכל הסימנים מראים שזו טעות מבחינתה, חורצת את גורלה. ולאו דווקא לטוב או לרע – מונרו המאופקת איננה מלודרמטית לעולם – אבל היא מראה כיצד רגעים מסוימים בחיינו הינם רוויי משמעות ועתירי השלכות.
הסופר האמריקאי, ג'ונתן פראנזן, אוהד גדול של מונרו, העיר לפני כמה שנים בסרקזם שהאקדמיה השבדית כנראה סבורה שיותר מדי קנדים הכותבים סיפורים קצרים זכו כבר בנובל ולכן היא מונעת ממונרו את קבלת הפרס. לכך אולי יש לצרף את האמירה האומללה של נציג האקדמיה השבדית מ-2008 על כך שהספרות האמריקאית (אבל יש להניח שהוא התכוון לספרות הקנדית גם כן) היא פרובינציאלית ביחס לספרות האירופאית. והנה הפרס הגיע. והגיע למי שמגיע לו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליה  On אוקטובר 11, 2013 at 8:44 PM

    סופרת מדהימה. בהזדמנות הזאת, יש איזה מצב שתתחיל לסקר יותר סופרות והוגות? יש מלא והביקורת פה די פוסחת עליהן. אולי זה קשור שיש רק 12 זוכות נובל לעומת 100 גברים? אולי לא ואולי כן. אבל אתה המבקר הכי משפיע היום בארץ ויעזור אם תיקח לתשומת הלב.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 12, 2013 at 1:05 AM

    כסיפתח, ליה, אזכיר שוב את דעתו של מרטין איימיס – שאני, בידע המצומצם הרבה יותר שלי בספרות האנגלית, מסכים עמו – ש"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס) הוא הרומן האנגלי הטוב ביותר שנכתב – רומן גדול.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: