הערה על קריאה חוזרת בניטשה

לאחר (כמעט) עשרים שנה אני חוזר לקריאה בניטשה. איזה תענוג! קראתי בשבועות האחרונים בשנית את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" ואת "המדע העליז", וכן את "שקיעת האלילים", "פרשת ואגנר" ו"הנה האיש". ניטשה הזה – ידע לכתוב.
השינוי הגדול ביותר והמוחש ביותר לי בקריאה החוזרת הזו, הנה שאני קורא את ניטשה אחרי שקראתי את שופנהאואר – מה שלא עשיתי בקריאה הראשונה. כיתום מוקדם מאב אני, איך לומר, מבין את הקטע הזה של ניטשה היתום (הוא התייתם בגיל חמש) עם אבות, לחפש לו אחד כזה או אחר (שופנהאואר או ואגנר), לדבוק בו בכל חום הלב של הבן היתום – ואו אז למרוד בו בכל קור הלב של הבן הנטוש הזועם.
ניטשה מסחרר, מרומם, מאושש, מקדש. אבל יש משהו מצועף יותר אבל חשוב יותר שאני חש בקריאה השנייה הזו: עד כמה ניטשה בעייתי לנו, הקוראים בראשית המאה העשרים ואחת. בעייתי לא מפני שהוא שערורייתי – בעייתי מפני שמסריו הפכו (כביכול, ועל כך מעט להלן) לבנאליים. ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל, על ביזוי הגוף והיצרים בנצרות ובפילוסופיה הסוקראטית כאחת, האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו – כל זה הרי הפך לקלישאות של העידן הפוסט-אידיאולוגי והנרקיסיסטי שלנו. כל זה הפך לסיסמאות של הפיליסטינים שלנו. בין השאר, אמנם, בזכות ניטשה, שהנו הסנדק של הפוסטמודרניזם (אם כי הפער בינו לבין כמה מההוגים הפוסטמודרניים גדול בהרבה מהפער בין מרלון ברנדו, "הסנדק", לדור ההמשך בדמות פצ'ינו…). כך שהקורא בניטשה האריסטוקרטי, הבז להמונים, הקורא מתוך הזדהות – הקורא בן המאה העשרים ואחת – חש פתאום לא בנוח כשהוא מזהה ברעיונות הניטישאניים את רעיונות האספסוף של ההווה…(דמותו הציבורית של) אייל גולן כניטשיאני (ת)? ואפילו, יודעים מה, להבדיל וסליחה מראש, דיוויד בואי כניטשיאני? גיבורי התרבות שלנו? כאלה שהנרקיסיזם המוגשם שלהם, או שנדמה לנו כמוגשם, מושך אותנו בגלל הגשמתו (המשוערת)? כאלה שאינם משחרריה של הרוח, כפי שרצה ניטשה להיות, אלא מי שכובלים אותה בעבודת אלילים אליהם?
ברנר טבע משפט גדול ביחס לניטשה, כשהאשים את המשורר זלמן שניאור כמי ש"ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה" (ברנר משתמש כאן באופן מבריק בתיאור התנ"כי של משה שראה את "אחוריו" של אלוהים – ואת "פניו" לא ראה). יש רבים רבים בקרבנו, ביודעין או לא ביודעין, שראו רק את אחוריו של ניטשה, שהם, איך לומר, ניטשיאניים מהתחת, במחילה – כלומר נרקיסיסטיים פשוטים, פרוסטע כמו שאומרים ביידיש.
מה שאירע לניטשה הודגם כבר על ידי דוסטוייבסקי, "הפסיכולוג היחידי שהיה לו מה ללמדני", כדבריו של הראשון על השני. דוסטוייבסקי בסמרדיאקוב שלו, מ"האחים קרמזוב", מראה איך התחבטויות מעודנות של אנשים בעלי נפש אצילית (איבן קרמזוב), מקבלים פירוש פשטני בידי הסמרידאקובים של העולם, ההולכים ורוצחים חד וחלק – כלומר מראה את הסכנה בהפיכתם של רעיונות נעלים לוולגריים על ידי הטמעתם באנשים אחרים, וולגריים, ובקונטקסט אחר, המוני.
ועדיין, ובצד כל זה – איזה תענוג לקרוא בניטשה! פילוסוף שאתה קורא בו כמו במותחן, אינך יכול להניחו מהיד, כמאמר הקלישאה. פילוסוף מחזק.

*
נ.ב.
אז, בגיל עשרים, נטלתי את "כה אמר זרתוסטרא" לידי – הספר המפורסם ביותר של ניטשה ושניטשה עצמו החשיבו יותר מכל – ולא אהבתי את הספר. כך שהתעכבתי בכמה שנים בהכרת הכתבים האחרים, הפרוזה האלוהית בניגוד לשירה הפחות אלוהית, לטעמי, זו של זרתוסטרא. כך אני סבור גם כיום. ולשמחתי, הבנתי מהקדמתה של אילנה המרמן לתרגום חדש של זרתוסטרא מעשה ידיה – כך סבר גם תומס מאן, אשר העריץ את ניטשה אך לא העריך את זרתוסטרא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • josef  On אוקטובר 19, 2013 at 8:35 PM

    אהבתי את ההשוואה של הניטשיאניים הוולגריים לסמרדיאקוב. אם כי, למען
    הנוקדנות אך יש בכך גם נקודה מעוררת מחשבה, סמרדיאקוב לא מוצג על ידי
    דוסטוייבסקי ("המספר היודע-כל") כרוצח אביו, אלא רק באמצעות "כלי שני":
    בתוך סיפורו של איוון עצמו, כשסיפור זה עצמו מסוייג כשהוא ניתן לפני
    חוויה ברורה-לא-פחות, שהקורא יודע שלמרות עוצמת ברירותה, הרי היא פרי
    רוחו של איוון עצמו, ומשכך אולי אכן צודקת התביעה וגם הפרק הזה אינו אלא
    הזייה של איוון. כך הוולגריות של הניטשיאניות, אינה, בסופו של דבר, אלא
    פן נוסף והזוי של הניטשיאניים המעודנים…

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2013 at 9:02 PM

    תודה על ההערה המעניינת

  • טוב  On אוקטובר 20, 2013 at 12:02 PM

    קראתי את 'החטא ועונשו' בכוונה באיחור 20 שנה נגיד, כדי להתרשם בלי הטעיות, ואני חושבת שזה ספר לא טוב, להוציא קטע של ארבעה, בסדר, חמישה עמודים נהדרים על השיכור שמספר על קשריו עם אשתו. אני כמובן לא הראשונה שגילתה שהספר לא עובר את מבחן המאה ה 21. זו כיום דעה ידועה לגביו. הבנתי כעת שהמחבר טען שאין ללמוד מספרו לרצוח. האמנם? סופר מתפרנס מכתיבה בינונית ועוד יש לו דרישות. לגבי הספרים הנפלאים והממכרים של ניטשה (באמת לא כולל זרטוסטרא – ניטשה לא משורר ולא סופר, למרות שמאוד רצה), נדמה לי שבסופו של דבר אפשר לשמוע את היהודי הזקן, נניח פרופ' ליבוביץ מגיב עליהם: אם יתנו לאנשים לעשות מה שהם רוצים, הם יעשו מעשי זוועה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: