אובלומוב – מקורותיה של פסיביות

(כאן כתבתי ביקורת קצרה על "אובלומוב" שמספרת גם מעט על תוכנו של הספר. מי שאינו מכיר את הרומן כלל, ומעוניין לקרוא את הפוסט שדלקמן – מוטב אולי שיקרא בה קודם לכן)

*

ליבת הרומן הגאוני הזה, של איבן גונצ'ארוב מ-1859 (שתורגם לאחרונה לעברית והיטב בידי דינה מרקון וראה אור ב"מחברות לספרות"), הינה המענה לשאלה מה הפך את אובלומוב למי שהנו? כלומר, מהי האטיולוגיה של ה"אובלומוביות", כפי שמכנה שטולץ ידידו של אובלומוב את אורח חייו של ידידו?

אובלומוב, מי שבוחל בחיי המעשה (וחיי האהבה בכללם) ומבכר לחיות שכוב על מיטתו או מעוטף בחלוקו ( חלוקו "המזרחי", מדגיש גונצ'ארוב, בפתיחה המעט אוריינטליסטית של הרומן; הפתיחה היא גם, איך לומר, פרה-פמיניסטית, כי היא מרמזת על "נשיותו" של אובלומוב – "גופו […] נראה ענוג מדי לגבר" – ועל כך להלן), כשהוא לא יוצא כמעט מתחומי ביתו.

ד.ס. מירסקי, בספרו על הספרות הרוסית במאה ה-19, טוען שהגדולה של אובלומוב הינה יצירתו של סמל בכלים ראליסטיים בלבד. דמותו של אובלומוב היא סימבול להווייה הרוסית אבל הוא גם דמות "ראליסטית" לגמרי. לטעמי, הגדולה של הרומן קשורה גם בהצגה של – ובתהייה על – המקורות לאובלומוביות שמצויות בו.

מה שהופך את המענה לשאלת האטיולוגיה למעניין במיוחד הינו שהוא נחלק לשלושה סוגים: אטיולוגיה פסיכולוגיתאטיולוגיה תרבותיתאטיולוגיה פילוסופית. גונצ'ארוב כמו חג סביב הפיתרון לחידת אובלומוב ומנסה לעוט עליה פעם מזווית כזו ופעם מאחרת. הוא עצמו אינו בטוח בפתרון החידה – וספקותיו הופכים את היצירה למעניינת יותר, ולא פחות.

האטיולוגיה הפילוסופית היא זה שהופכת את אובלומוב לביקורת עקרונית על עולם העשייה והעבודה כולו, ולכן לספר רלוונטי במיוחד לתקופתנו העמלנית.

אטיולוגיה תרבותית

אולי החלק ההסברי הפחות מרעיש מבחינתנו, קוראים לא רוסיים בני המאה ה-21, הוא ההסברים התרבותיים שנותן גונצ'ארוב לאורך הרומן לרפיון ולאימפוטנציה האובלומוביים. אם כי להיסטוריונים הדיון הזה ודאי מעניין יותר, קרוב לעניין הסוער שגילו בהסברים הללו הקוראים הרוסיים בני המאה ה-19, שראו ב"אובלומוביות" תיאור נאמן של האופי הרוסי, או של יסוד מרכזי בו, לטוב ולרע.

למעשה, גונצ'ארוב ממחיש דרך דמותו של אובלומוב את האיחור וההתמהמהות והסרבנות בקבלתן ברוסיה של נורמות קפיטליסטיות-בורגניות, שמגולמות ברומן בדמותו של שטולץ, החצי-גרמני (!). אבותיו של אובלומוב לא מצאו טעם בהכנסת חידושים באחוזותיהם, כמו שלא מצאו טעם בגידול הכנסותיהם. הם ביקשו לחיות כאבות אבותיהם. כך לא מילאו את שני הצווים הקפיטליסטיים הראשיים של החדשנות המהפכנית (הרסנות יצירתית) ושל צבירת ההון (עיינו, למשל, עמ' 73-74 בתרגום החדש). האובלומוביים הרוסיים עוברים גם על צו נוסף של הקפיטליזם המודרני – הם חותרים למשק אוטרקי ומספיק לעצמו וסולדים מעמידה בקשרי מסחר עם "החוץ" (עמ' 144). הצרה הגדולה ביותר שיכולה להתרגש על יושבי אובלומובקה השלווה היא קבלתו של מכתב מן "החוץ". תושבי האחוזה, באחד מהרגעים הקומיים המרובים שהרומן הגדול הזה מצטיין בהם, משהים את פתיחתו של מכתב כזה ימים על גבי ימים (עמ' 153-155). כך מושמת לחוכא ואיטלולא המודרניות שמצטיינת, בראש ובראשונה אולי, בקיצורי הזמן והמרחב – תושבי אובלומובקה אינם רואים שום ברכה במודרניות הזו.

גונצ'ארוב גם מעמיק יותר בהקשר התרבותי וטוען שהרוסים האובלומוביים עוד לא השתחררו מראיית הטבע כמקום מסתורי ורב-סכנות ואנתרופומורפי שיש להירתע ממנו, ולא כאמצעי וכחומר מת שיש ללמוד לשלוט בו ולנצל אותו (עיינו, למשל, עמ' 134). במובן זה, האובלומוביות היא הפיגור הרוסי אחר מערב אירופה (בעיקר הפרוטסטנטית) העמלנית מחד גיסא והמחולנת מאידך גיסא.

לאטיולוגיה התרבותית של האובלומוביות שייך גם הפינוק והשחיתות במנהגי האצולה הרוסית, העובדה, למשל, שאובלומוב לא נצרך לנעול את נעליו בעצמו, אלא משרתים הנעילוהו את מנעליו אלה (עמ' 160).

אלה הם המקורות התרבותיים לאובלומוביות – בתמצות: היותה של רוסיה כלכלה פיאודלית ופרה-קפיטליסטית; היותה חברה דתית הוזה ומנומנמת.

אטיולוגיה פסיכולוגית

וכעת לאטיולוגיה הפסיכולוגית של האובלומוביות, שהיא מעניינת יותר לקורא בן זמננו שאינו בעל אינסטינקטים וסקרנות היסטוריים גרידא.

הסיבה שאובלומוב נהיה אובלומוב, רומז או אומר גונצ'ארוב באופנים שונים ברומן, היא מכיוון שאובלומוב לא הצליח להתאושש מילדותו העוטפת. הוא נותר תינוק, תינוק מגודל. וכשם שכל העולם בא אל התינוק על מנת להזינו ולגונן עליו – חולם אובלומוב על חיים כאלה גם בבגרותו, בהם כל העולם בא עדיו והוא אינו נאלץ לנקוף אצבע שלא לומר להושיט רגל.

התמצות הזה של "ההפרעה" האובלומובית מתפרש ומתפרט ברומן בכמה וואריאציות. מיד אציג כמה מהן. אולם קודם לכן יש לומר שמעניין מאד לקרוא את אובלומוב כיצירה גאונית פרה-פרוידיאנית של סופר שמתאר סוג של הפרעה נפשית וחוקר בכלים העומדים לרשותו את ההפרעה הזו, ואלה דומים מאד, בסופו של דבר, לאלה שחיפש ומצא פרויד כארבעים שנה אחר כך. אובלומוב (וגונצ'ארוב עמו) תוהה מדוע הפך למי שהנו – "הרי גם אני הייתי יכול לעשות כל זאת", כלומר לחיות חיים אקטיביים, "לאן, אם כן, נעלם כל זה?", אובלומוב מגשש ומגשש אחר הצומת בו נעשתה הפנייה המוטעית. "מדוע אני כזה?" הוא תוהה ותוהה. "דבר מה לא הניח לו להסתער על שדה החיים ולנוע בו במלוא קיטור התבונה וכוח הרצון. אויב נסתר כלשהו הניח עליו יד כבדה בראשית הדרך והשליכו הרחק מייעוד אנושי" (עיינו עמ' 109-111). אך מי הוא "האויב" הזה שהונח "בראשית הדרך"? מדוע הפך אובלומוב להיות אובלומוב? ו"הפתרון" – ממש בדומה לפרויד! – נגלה לו בחלום!

"חלומו של אובלומוב", הנחלם מייד אחר התהייה העצמית המוזכרת על מקורות אי כשירותו, תופס עשרות רבות של עמודים ביצירה ובה מתוארת ילדותו של אובלומוב. הפעילויות המרכזיות באובלומובקה, אחוזת הוריו של אובלומוב, הינן האכילה והשינה (למשל, עמ' 126-127, עמ' 127-130). אלה הן פעולות תינוקיות לעילא. אובלומוב העטוף והמסוּכך והמגוּנן בילדות כזו נחתם כל חייו בחותמה של הילדות המוקדמת: בפסיביות של התינוק, וכפי שנראה מייד: בצייתנות חד משמעית לעקרון העונג התינוקי מחד גיסא, ומאידך גיסא בסרבנות לכל מערכת יחסים עם אישה שאינה מערכת יחסי בן-אם.

אי ההתאוששות מהילדות, כפי שאני מכנה זאת, באה לידי ביטוי בפנטזיה של אובלומוב על כך שיחסי העבודה במשרד יהיו יחסים רכים ומשפחתיים. "הוא, אשר חונך במעמקי המחוזות הקרתניים, בין אורחותיה ומנהגיה הרכים וחמי הלב של המולדת, ושבמשך עשרים שנה העבירו אותו קרוביו, ידידיו ומיודעיו זה אל זרועותיו של זה, היה חדור עד כדי כך ביסוד המשפחתי, עד שגם שירות המדינה העתידי הצטייר לו כעין עיסוק משפחתי […] הוא הניח שפקידים באותו משרד יוצרים משפחה מאוחדת והדוקה" (עמ' 64). המנהל, חשב אובלומוב, "כמוהו כאב" (עמ' 65). אולם המציאות לא כך היא, כמובן.

אובלומוב שואף לאוטרקיה המדומה של המצב התינוקי: בו הכל מסופק כמו-מאליו ואין צורך לפעול על מנת להגיע לסיפוק. כשם שבאחוזת אובלומובקה "גילו קמצנות רבה לבלי די כל אימת שנזקקו למוצר שלא יוצר במשקם, אלא נקנה בכסף. בששון ובשמחה ישחטו תרנגול הודו משובח או תריסר אפרוחים לקראת בואו של אורח, אך לא יוסיפו צימוק מיותר למאכל [משום שענבים לא גודלו באובלומובקה והיה צורך לצאת ולהביאם מבחוץ]" (עמ' 144).

כישלון אהבתם של אובלומוב ואולגה, המתואר בדקות נפלאה ובהרחבה גדולה ברומן, הוא חלק אינטגרלי מהאובלומוביות. אבל מה בדיוק פשרו? צדם הגלוי (והקומי) יותר של הדברים הנו זה: אובלומוב מתנער מהאהבה הרומנטית כי היא פעילות ככל פעילות. אובלומוב שונא פעילות, כחלק ממבנה נפשו "התינוקי", כפי שביארנו. "האם אהבה אינה עבודה?" (עמ' 279) רוטן אובלומוב (וכן: "ולו רק מפני שיצירת קרבה עם אישה כרוכה בטרחה רבה" – עמ' 67; וכן: "שמע, אני אסביר לך מה זה. 'חתונה, חתונה', ידברו בטלנים, כל מיני נשים וילדים בחדרי משרתים, בחנויות ובשווקים. מפסיקים לקרוא לבן אדם איליה איליץ' או פיוטר פטרוביץ', והוא נקרא עתה 'חתן'. עוד אתמול אף אחד לא רצה להביט לכיוונו, ומחר כולם לוטשים בו עיניים כמו באיזה נוכל. לא נותנים לו מנוחה לא בתיאטרון, ולא ברחוב. 'הנה, הנה חתן!' לוחשים כולם. וכמה אנשים ניגשים אליו במשך יום אחד, כל אחד עושה פרצוף יותר מטופש מחברו […] הנה, כך נראית ההתחלה! ואתה מתבקש לנסוע כל יום מוקדם בבוקר, כמו מקולל, אל הכלה, וכל הזמן בכפפות צהבהבות, ושתהיה לבוש טיפ-טופ, ושלא תהיה לך הבעה משועממת, ושלא תאכל ולא תשתה כראוי, ביסודיות, אלא תחיה על הרוח לבדה ועל זרי פרחים! וככה זה נמשך שלושה, ארבעה חודשים! אתה מבין? זה משהו שאני מסוגל בכלל לעשות?" – עמ' 375). פעילות החיזור גם תובעת פעלתנות נכלולית שאובלומוב מסרב לה לא רק משום האקטיביות שבה, אלא גם מטעמים מוסריים; מדוע יפציר באולגה שתשיר והוא אינו יודע אם שירתה תערב בעיניו? הוא מוחה בישרנות גברית שלא תוביל אותו רחוק… (עמ' 228).

בכל מקרה, אם לפי פרויד האושר – וליתר דיוק: אי-אושר נסבל – כרוך במציאת אהבה ועבודה, הרי שאובלומוב מסרב לעבודה ולאהבה כאחת, כי שתיהן הינן פעילויות, שתיהן נוגדות את עיקרון העונג הפסיבי של התינוק.

אבל ישנו צד נוסף, נסתר ואפל יותר, לסירובו של אובלומוב לאהבה, לאי-התאוששותו מהילדות שלו. אובלומוב שנותר תינוק מייחל למערכת יחסים עם אישה שהיא מערכת יחסים עם אם. זו הסיבה בגינה הוא מתפעל מבעלת הבית שלו, שלה הוא לבסוף אף נישא חלף אולגה, למרות שהיא נופלת מאולגה מכל בחינה שניתן לתאר (גם בעיני אובלומוב). בעלת הבית הפשוטה מציעה לו מודל אהבה אמהי. "הפירוג שלה לא פחות טוב מאלה שאפו אצלנו באובלומובקה" (עמ' 355), מציין זכאר, צמיתו של אובלומוב, ואובלומוב נכבש בגינו (בגין הפירוג) בקסמיה של בעלת הבית. "בעלת הבית בעצמה, כל הזמן היא במטבח", ממשיך זכאר, כלומר היא אמהית וספקית אוכל כמו אם.

ואילו עם אולגה הדברים מורכבים בהרבה. ראשית, אולגה תובעת ממנו פעילות. היא, בקטע מעניין, טוענת שגבריות=פעילות: "'אני קצת עצלן…' אמר, 'אבל…' […] 'עצלן!' חלקה עליו בערמומיות מורגשת אך בקושי. 'האם זה ייתכן? גבר עצלן – אינני מבינה זאת'" (עמ' 226).

סיפור עלייתם ונפילתם של היחסים עם אולגה נובע בחלקו מכך שלרגע מוצא חן בעיניה של אולגה התפקיד הדומיננטי ביחסים. זה מה שמוסיף על התעתוע והטראגיות שלהם ("היא אפילו הבינה שלמרות שנותיה הצעירות, לה שייך התפקיד הראשי והמוביל […] ומצא חן בעיניה התפקיד של עמוד האש" – עמ' 269).

אבל התינוקיות של אובלומוב לא רק מביאה אותו לזנוח את תפקיד הגבר האקטיבי ביחסים. לא רק משום כך הוא נמלט מאולגה. התינוקיות הזו מביאה לכך שאובלומוב ירא ממש מהאהבה החושנית ובורח ממנה כל עוד רוחו בו. זו נתפסת בעיניו, ככל הנראה, כגילוי עריות. ממש כמו טענתו של פרויד על הפיצול בין האהבה לתשוקה אצל בני אדם רבים, אשר באשר יאהבו לא יחשקו ובאשר יחשקו לא יאהבו. את הפיצול הזה הסביר פרויד ביראת גילוי העריות שנלווית לזיכרון האהבה. ואכן, אובלומוב הכמה לאם – מתקשה להעלות בדעתו, מפחד בעצם, מהתשוקה המינית!

אובלומוב, בקטע טראגי-קומי, מיירא את אולגה על הזוהמה שיש בתשוקה: "את צעירה ואינך יודעת את כל הסכנות, אולגה. לפעמים בן אדם אינו אדון לעצמו: כוח שטני משתלט עליו, עלטה מעיבה על לבו ועיניו יורות ברקים. צלילות דעתו מתעמעמת: את הכבוד לטוהרה, לתומתה של אישה – הכל נושאת הסופה […]תהום נפערת לרגליו" (עמ' 325). אולגה אינה מתרשמת מאזהרותיו: "'ומה בכך? שתיפער!'"… – אבל אובלומוב ירא גם ירא את פעירת התהום המינית.

מעט קודם לכן, תוהה אובלומוב שוב על עצמו מדוע, כאשר "שמע את הלחשושים הלא צנועים של לבה [של אולגה]", לא עשה מעשה – מעשה שהיא כמעט והזמינה אותו לעשות – ו"מה היה אחר עושה במקומו?" (עמ' 315). אבל פירוש היראה מובן כעת: אובלומוב מלא אימה מהפרת איסור העריות בקשר היחיד המוכר לו שיכול להיות קיים בין גבר לאישה: יחסו של בן, ורצוי תינוק, לאם. זוהי אם כן סיבה נוספת לפסיביות העמוקה שלו: לא רק ההיסמכות על האם ורצון להמשכת מערכת היחסים המשפחתית והחסות האמהית עד אין סוף, אלא גם הפחד מפריצת גבולות המשפחה בהפעלה מוטורית של השרירים על מנת להגיע לסיפוק מיני, כפי שאפיין פעם פרויד בקומיות לא מתוכננת ומודעת את יישום הסיפוק המיני.

מקורות פילוסופיים

אבל אובלומוב הוא יותר מדוגמה לרוסיות או למעמד רוסי נצלני-אימפוטנטי ויותר מאדם שלקה בסוג מסוים של תסביך נפשי. זאת משום שלאובולומוב יש גם נימוקים פילוסופיים, נימוקים הגותיים כבדי משקל, ל"אובלומוביות" שלו. החלק הפילוסופי כאן מדגים נקודה בעלת חשיבות עקרונית, זאת משום שלא ניתן לערוך רדוקציה להסברים הפילוסופיים של אובלומוב באמצעות ההסברים הסוציו-פסיכולוגיים. פשוט, גונצ'ארוב משכנע אותנו שזהו פלג אחר ושונה של ביאור להתנהגות האובלומובית; אובלומוב אינו מנסה לייפות את אוזלת ידו בפילוסופיה מתחכמת, אלא בצד ההכרה שלו עצמו באוזלת ידו, בצד הביקורת של היצירה על גיבורה והגיבור על עצמו, מעניק לנו אובלומוב כמה טיעונים כבדי משקל כנגד הפעלתנות בכלל ועולם העבודה בפרט. הנקודה הזו משיקה לבעיה פילוסופית בעצמה שנהיית דוחקת מאד בימינו אנו: האם האדם יכול להיות מוסבר לחלוטין לאור דחפים פסיכולוגיים וחברתיים – שהיום נוטים לערוך להם עצמם רדוקציה לביולוגיה ומשם לכימיה – או שיש באדם חלק ששופט את המציאות, בנפרד ממי שהנו ומכפי שהוא מוכרח לנהוג בגלל מה שהנו. כלומר, האם בצד המניעים הדטרמיניסטיים יש לאדם יכולת לצעוד צעד אחורה מהמציאות, ובאופן לא הכרחי – לשפוט אותה. איני יודע לתת תשובה ברורה על הסוגיה הפילוסופית הוותיקה והעמוקה הזו (אני עוד מגשש את דרכי בהצבה נכונה של השאלה, למעשה). אולם אני כן יכול לומר שב"אובלומוב" ישנה קטגוריה נפרדת לחלוטין של הסבר להתנהגותו של הגיבור, שגונצ'ארוב טרח להביאה ולפתחה כחלק אינטרגלי וחשוב במארג הסיפור.

הסיפור נפתח בביקורם של חמשת רעי אובלומוב (על משקל רעי איוב) בדירתו בבוקר אחד. ארבעה מתוך חמשת הרֵעים מייצגים כל אחד סוג אחד של פעילות, שאת כולם פוסל אובלומוב ונימוקיו (הפילוסופיים) עמו. המבקר הראשון מציג את הפעילות הרומנטית. הוא אינו מוצא טעם בעבודתו, אבל כן מוצא טעם בטרזנות פטרבורגית, בקופצנות ממסיבה למסיבה ובחיזור אחד נשים. גונצ'ארוב מדגיש בסובטיליות (זה אוקסימורון – נכון) את הריקנות של פעלתנות זו (ראו עמודים 20-24). המבקר השני מציג את הפעלתנות הקרייריסטית. בניגוד לקודמו, נישואיו הקרבים הם נישואי תועלת מובהקים. פעלתנותו הביורוקרטית מוצגת כמגוחכת (עמ' 25-29). המבקר השלישי הוא איש ספרות. הוא מובא בדיוק אחרי שאובלומוב טוען כלפי השני שעבודתו המשרדית מייבשת את הרוח, ואינו דומה לעשייה אמנותית. והנה – איש הספרות, המקפיד להופיע בלבוש מרושל, הוא פעלתן בדיוק כמו קודמו והעובדה שהוא כותב אינה מעלה ואינה מורידה. תפיסת הספרות שלו היא תועלתנית גרידא – והוא "כותב כמו מכונה", טוען אובלומוב – שיפור החברה – וגם היא נחווית כנוקדנית וחסרת השראה בעיני אובלומוב. המבקר החמישי בחר בדרך הפעלתנות הנוספת הקיימת בחברה והיא הפשע; הוא מפלרטט עם העולם התחתון הפטרבורגי, פעלתנות שאינה מצודדת בעיני אובלומוב אף היא, כמובן (עמ' 43-47). המבקר הרביעי (עמ' 34-36) אינו מציג דוגמה לפעלתנות חסרת שחר כמו יתר הארבעה. ההיפך הוא הנכון: הוא מטושטש דמות ומעש עד שאיש אינו יודע אל נכון מה שמו. הוא בעצם סוג של כפיל לאובלומוב חסר המעש. אבל תבונתו העילאית של גונצ'ארוב שתלה את המבקר הזה על מנת להמחיש שאין דינה של בינוניות ואישיות ממוסמסת אחת – זו של אלכסייב, זה שמו בסוף (רק אובלומוב, אגב, זוכר את שמו!) – לאישיות לא פעילה אחרת – זו של אובלומוב. אובלומוב הוא בטלן תזזיתי, אם אפשר להשתמש באוקסימורון כזה, הוא מפוהק ונרפה מְלא להט, הוא מי שבז לעולם העשייה לא כי הלה גדול עליו – אלא כי הלה קטן עליו.

וכאן מתחיל להצטייר ולהתגבש הנימוק הפילוסופי לאובלומוביות. אובלומוב בז לפעלתנות ולעולם העבודה מכיוון שאלה מפעילים רק חלק מזערי מהטוטאליות האנושית, ולאו דווקא את החלק המובחר, ומאידך גיסא הם מוצצים את כל כוחות האדם. עולם העבודה הוא עולם מנוכר, עולם שלא מציע לנפש פעילות שתערוך לה או שתנצל את כולה. אובלומוב מטיח בעולם העבודה שזהו עולם שאינו חיים, אלא מוות. "מתי אחיה?" קורא אובלומוב כמה פעמים ברומן (למשל, עמ' 71), לנוכח הפעלתנות חסרת העניין שמפילים החיים לרגליו בקצב ומסירות גרוטסקיים. "החיים מציקים" (עמ' 19), קורא אובלומוב ומתכוון בכך לכך שעולם הפעילות תובע, במקרה הטוב, חלק מזערי מכישורי האדם, אך מצד שני תובע – מבחינת הזמן והאנרגיה – את כל כולו. על וולקוב, המבקר הראשון, הגנדרני, אומר אובלומוב: "ואיפה כאן האדם? למה הוא נפרט, לאילו פרודות הוא מתחלק?" (עמ' 24) – ומתכוון לכך שוולקוב "מפזר" את עצמו בחייו החברתיים – כלומר, לכך שעצם החיים החברתיים הפעילים תובעים את ניכורו של האדם מעצמו. ואילו על סודבינסקי הקרייריסט אומר אובלומוב: "והרי אתה עושה עבודה למען אחרים, לא למען עצמך" (עמ' 27) – הפעם הניכור נובע הן ממסירת פרי העבודה לאחרים (זהו ממש המובן המרקסיסטי של הניכור, כמדומני) והן מעיסוק בעיסוק שאינו מרווה את הנשמה או נובע ממנה. "במקומותינו זה מכונה בשם קריירה! אבל כמה מעט מהבן אדם נדרש כאן: שכלו, רצונו, רגשותיו – לשם מה אלה? מותרות! הוא יחיה את הזמן הקצוב לו, ודברים רבים, רבים לא יתעוררו בו…והרי הוא עובד משתים עשרה עד חמש במשרד, משמונה עד שתים עשרה בבית – אומלל שכמותו! [על סודבינסקי]" (עמ' 29).

אובלומוב הוא אם כך פילוסוף טוטאלי, מי שנרפותו נובעת, כאמור, מלהט: עולם העבודה והפעילות אינו פתרון הולם, אינו מגדל בנפש את שלל הפרות שביכולתה להניב! לעולם כזה אומר אובלומוב – לאו!

עד כאן ביקורתו של אובלומוב משתלבת היטב במסורת המרקסיסטית וביקורתה על עולם העבודה (וכמובן, גונצ'ארוב מבוגר ממארקס וב-1859 ספק אם שמע עליו כלל ועיקר, בטח שלא על כתבי השחרות של מרקס שבהם הביקורת על הניכור דומיננטית יותר, כמדומני).

אבל לאובלומוב יש ביקורת רדיקלית אף יותר על עולם העבודה. וכאן הוא נפרד מהמסורת המרקסיסטית, שתפיסתה האנתרופולוגית ראתה בעבודה חלק אורגני מהגדרת האדם, האדם הוא "הומו פאבר" (אגב, לביקורת תפיסת העבודה המרקסיסטית ייחד בודריאר ספר שנקרא "מראת הייצור" מ-1973).

אם הביקורת על עולם העבודה שראינו עד כה ב"אובלומוב" נוגעת לאופי העבודה המוצעת לאובלומוב – אבל לא לעצם העבודה – הרי שבחלקים אחרים ברומן הביקורת – ושוב, ביקורת הגותית – על עולם העבודה היא גורפת וטוטאלית. האדם אינו ייצור שמוגדר על ידי העבודה. העבודה היא קללה נוראה. האדם הוא ייצור מתענג והעבודה היא רק תולדה של כורח. אובלומוב מעוניין להשיב את האדם אל מקורו וייעודו – ייעודו הוא העונג והבטלה המוחלטת.

הטענה האנתרופולוגית הבסיסית הזו באה כאן לידי ביטוי בוויכוח בין אובלומוב לשטולץ רעו (מעין "אליהוא בן ברכאל" מאיוב, ביחס לרעי אובלומוב האחרים). הוויכוח מתנהל בעמודים 206-213. בעמודים אלה טוען אובלומוב בתוקף כי העמל הוא קללה והבטלה היא העונג והייעוד האנושי. "החיים הם שירה", טוען אובלומוב, ו"אנשים נוטלים חירות לעצמם לעוות אותם" (עמ' 207) – משפט המהדהד כמדומה את הפתיחה המפורסמת של רוסו ל"על האמנה החברתית": "האדם נולד חופשי – ובכל מקום אסור הוא בכבלים".

אובלומוב מציג את האוטופיה הרדיקלית שלו – ומולו שטולץ את שלו. גם כשיתעשר כל צורכו, מדגיש שטולץ, לא יפסיק לעמול: "עמל הוא אורח חיים ותוכנם, הסטיכיה והמטרה" (עמ' 212-213).

הוויכוח האנתרופולוגי-פילוסופי העקרוני הזה על תכלית האדם – האם לעמל ויצירה יולד? או לבטלה ועונג? – ואי ההכרעה של היוצר בסוגיה הזו, היותו בספק בעצמו לגביה – הישענותו על מה שקיטס כינה "יכולת שלילית" (Negative Capability"), המאפיינת לדבריו את האמנים הגדולים, כלומר יכולתם לשהות בתוך אמביוולנטיות – הופכים, בצד סגולות אחרות, את אובלומוב ליצירת מופת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Ophir Nachum  On נובמבר 10, 2013 at 11:39 PM

    תודה אריק,ניתוח עמוק ומאיר נפש ….. ואם תעלה לך/ או לאחד המגיבים אסוציאציה על טיפוס ספרותי נרציסטי חסר מודעות עצמית, יותר מאשמח לקרוא …

  • מרית בן ישראל  On נובמבר 11, 2013 at 7:18 AM

    יפה מאד כתבת. ושלושה דברים.
    "לחזור לעונג ולבטלה המוחלטת" זה לחזור לגן עדן, לא? זאת גם מהפכה תיאולוגית, רוורס מהחטא הקדמון.
    קראתי את אובלומוב בזמן טיול לחו"ל, קשה לתאר את האפקט המשונה, לטייל כשהתודעה נשאבת למי שאינו רוצה לצאת מהמיטה. זה היה אוקסימרון חי, לא ספרותי.
    ופעם כתבתי על הציירת (והאישה המרתקת והנוגעת ללב והמיוחדת לא במובן השטחי של המילה) ברת מוריסו. זה ציטוט ממחברות הנסיעה לאיטליה שלה, מ1882
    "היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת." http://wp.me/pSKif-j2r

  • אריק גלסנר  On נובמבר 11, 2013 at 10:03 AM

    תודה, מרית, על הערותייך.
    תודה אופיר. אני זוכר כרגע רק נרקיסיסטיים מודעים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: