קצר על זמר

מה ההקשר הרעיוני-חברתי של פרשת הזמר האחרונה?

לטעמי, עיקר ההקשר אינו נוגע ליחסי גברים ונשים (ואפילו לא לסוגיית "גיל ההסכמה"). אף לא ליחסי סלבריטאי ואמצעי תקשורת, בדרך השגורה בה הם מובנים על ידינו (המְלכה והדחה ודו-פרצופיות כללית; חיפוש סנסציות וכו').

ההקשר העיקרי בעיניי הוא שינוי השיח שחל בשנים האחרונות, משיח ליברלי-אינדיבידואליסטי-"ניטשיאני" לשיח סוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי (במובן הדה-טוקווליאני של המילה).

הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה לא כמי שמתייחס לנשים כמו חפץ (גרביים) וכדומה – זהו השיח הפמיניסטי – הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה, הסוציאליסטי וכו', כטייקון; כמי שאינו מסתפק באישה אחת. אישה אחת ואחת בלבד לכל פועל – זו הססמה הלא-מתומללת ואולי לא לגמרי מודעת של השיח החדש. .

בשיח הזה, הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי, גברים מצטרפים לנשים בגינוי הדון ז'ואן התורן. קל להם יותר לעשות זאת. וגם יש להם אליבי נוח יותר – הם לא מונעים מקנאה, אלא מרדיקליות פוליטית!

המעבר בין השיח הליברלי-אינדיבידואליסטי-ניטשיאני לשיח הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי – שכמובן, התרחש רק באגפים ערניים של הישראליות הצעירה, בקרב כמה נותני טון, מעטים במספר – הוא המעבר המשמעותי ביותר בתרבות הישראלית משנות התשעים לשנות האלפיים ובייחוד העשרה.

האוונגרד של שנות התשעים היה ליברלי, וביקש להשתחרר מהמחנק הקולקטיביסטי הישראלי (מבחינה כלכלית ותרבותית כאחת) – האוונגרד של שנות האלפיים, והעשרה במיוחד, הוא "סוציאליסטי" (אני כותב את המילה במירכאות כי אין לו משנה כלכלית סדורה עדיין).

כאמור, זהו השינוי המשמעותי ביותר, בעיניי, בתרבות הישראלית בעשור האחרון. אבל אין זה אומר שזה שינוי שכולו טוב.

יש לזכור, שהאוונגרד הליברלי של שנות התשעים נלחם כמה מלחמות צודקות: בעד היחיד, נגד שטיפות המוח הלאומניות, נגד מי האפסיים של הסוציאליזם המושחת והפרוטקציוניסטי, נגד הבינוניות הכללית. שנית, יש לזכור שריחו של ריסנטמנט, של טינה כלפי מי שמקנאים בהם – גם אם היא מצטרפת למגמה מוצדקת בעיניי מבחינה פוליטית-חברתית – אינו ריח נעים. איין ראנד היא סופרת בעייתית ולעתים מטופשת ומסוכנת – אבל את סכנותיה של הטינה הזו ומיעוט דמות האדם שהיא גורמת לה היא דווקא הבינה היטב. שלישית, רוח האוונגרד החדשה הינה מוסרנית, טהרנית, נוטה להיות מושפעת מדמגוגיה וחסרת הומור – רוח (סוּפה), שבעיניה כותבת פיליטון קליל, אורבני וסאטירי, למשל, נתפסת תוך שנייה פייסבוקית כאויבת העם.

האוונגרד הסוציאליסטי עדיף בעיניי על האוונגרד הליברלי – אבל בנקודות בלבד. ורצוי להוסיף לו כמה איזונים ובלמים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • arsitectura  On נובמבר 19, 2013 at 4:51 PM

    ניתוח מבריק

  • אריק גלסנר  On נובמבר 20, 2013 at 2:08 AM

    תודה רבה

  • avivitmishmari  On נובמבר 20, 2013 at 11:09 AM

    מעניין. אם זה האוונגארד, האם עלינו לצפות למיינסטרים סוציאליסטי (בנוסחו המתון, נניח סוציאליסטי היפר-צרכני מודע לעצמו) בעשור הקרוב?

  • אריק גלסנר  On נובמבר 20, 2013 at 10:09 PM

    שלום אביבית – בעולם התל אביבי "האוונגרדי" (במירכאות, כי זה ביטוי בעייתי ויומרני) יש ניצחון כרגע, כמדומני, להלך הרוח הסוציאליסטי (סוציאליסטי באופן מעט ערטילאי). בעולם המיינסטירימי (התל אביבי והאחר) – אין ניצחון ברור, כרגע, אבל ברור שה"מניות" של הסוציאליזם עלו לאין שיעור בהשוואה למצבן לפני עשר שנים וקל וחומר עשרים שנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: