על "האיצחקיה", של יצחק בן-נר, הוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת"

פורסם במדור לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יצחק בן-נר (נולד ב-1937) הוא מחשובי הסופרים הישראליים, בזכות ספרים כמו "שקיעה כפרית", "ארץ רחוקה" ו"אחרי הגשם". המבקר המנוח, גרשון שקד, ממפה גדול של הספרות העברית, שייך את יצירתו לאותו אגף בקבוצת הסופרים ילידי שנות השלושים, אחד העשורים הפוריים ביותר מבחינתה של הספרות העברית, שהחלו לפרסם (או להתקבל) מאוחר יחסית כגון יעקב שבתאי. סופרים אלה כתבו "ניאו-ריאליזם", לפי שקד, כלומר יצירתם קרובה מאד למציאות החוץ ספרותית, שאותה הם מנסים לעצב בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך לא בהפשטה או בסימבוליות יתירה (כדוגמת עמוס עוז או א.ב. יהושע המוקדם). המקרה של בן-נר מעניין במיוחד בהקשרו ה"ניאו-ריאליסטי" בגלל הקרבה ההדוקה של חלקים ביצירתו לז'אנר העיתונאי; כלומר ניסיונו המעניין ולפרקים מאלף להעניק טיפול ספרותי לאירועים אקטואליים.
האופי המעודכן והאקטואלי של יצירת בן-נר קיבל כעת גם ביטוי במדיום. את "האיצחקיה" קראתי באייפד – ניתן לקרוא בו רק באופן דיגיטלי. כיוון שהביקורת הזו הופכת מיניה וביה להיות בחלקה גם ביקורת מוצר, אעיר על חוויית הקריאה שהיא הייתה נעימה למדי, אם כי יש לקוות שיתוקנו שני באגים בתוכנת הקריאה בעברית: א. ש"הדפדוף" ייעשה מימין לשמאל ולא משמאל לימין, כפי שהוא כעת. ב. שניתן יהיה לקרוא בספר בכל צלע מארבע צלעות האייפד, כפי שניתן לעשות בקריאת ספרים באנגלית, ולא רק ב"מאונך", כפי שניתן לעשות כעת. הבנתי מבית ההוצאה שהם עובדים על שיפור חוויית הקריאה.
עד כאן המדיום. כעת למסר. "האיצחקיה" הינה אוטוביוגרפיה רחבת יריעה שמתמקדת בעיקרה בחצי הראשון של חייו של המחבר: ילדותו בכפר יהושע שבעמק יזרעאל; סיפור אהבתו הראשונה והוא בן שבע עשרה למורה שגרה זמן מה בכפר; תיאור השירות הצבאי; זכרונות מרים ממלחמת ששת הימים; הבוהמה התל אביבית של שנות הששים והשבעים; התקפי חרדה שנמשכו על פני תקופה ארוכה סביב מלחמת יום הכיפורים. בן-נר מצהיר שהאוטוביוגרפיה אינה כולה אמת וחלקה בדיה, למעשה הוא מכנה אותה "רומן אנטיביוגרפי". בהתאם להצהרה זו ישנן כאן כמה דמויות שהן פנטזיות מובהקות. כזוהי הדמות המכנה "הלָזה", תמהוני מכפר יהושע שחי, כך הוא טוען ואף מוכיח כמדומה, מאות בשנים. כזהו, למשל, וכנראה, ג'ורג' האריסון מה"ביטלס", שפוגש את "איציק" – האוטוביוגרפיה מסופרת בגוף שלישי – בהתחקותו אחר "הלזה" האמור, בתקווה שהלה ירפאו ממחלת סרטן חשוכת-מרפא. הסגנון של הכתיבה כאן אינו חמור אלא נינוח ושיחתי, לעתים עד כדי "בזבזנות" ו"עיתונאות"(כלומר, יותר מדי משחקי מילים, תחדישים והלחמים "אבידניים"; מעבר חד מדי לעתים בין משלבי שפה; סגנון הקשוב יותר לאפקט המקומי על חשבון המבנה הכולל; שימוש, לעתים, בצירופים כבולים כדוגמת "לא יבלבלו אותו עם עובדות"). בכלל, הגהה לשונית ועריכה ספרותית הייתה מועילה כאן, והעובדה שאנחנו באינטרנט – בו השגיאות בעברית (כאן מדובר בטעויות הגהה) חשות בבית – אינה תירוץ בטיפול בספר, קל וחומר בספר של סופר ברמתו של בן-נר.
אבל האוטוביוגרפיה, או האנטיביוגרפיה, הזו מהנה ומעניינת מאד. ראשית, מצד תוכנה. החלק הגדול שעוסק בכפר יהושע מאלף. תיאור הכפר המפא"יניקי – וזו אוטוביוגרפיה שבאופן מובהק היא של בן ישראל הראשונה – שבו ניסו ואף הצליחו יהודים גלותיים להפוך לעובדי אדמה ואף הצליחו לשמור על איזו ספקנות ומיושבות דעת בריאות – זהו תיאור מעניין ומאוזן של הציונות הלא מנשלת (אדמות הכפר נקנו בכסף מלא מבעליו והאריסים לשעבר הורשו לשבת בו), תזכורת לאירועים ההיסטוריים הכבירים, הדרמטיים והנוראיים שחרצו את הגורל היהודי במפנה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הפרק הכפרי מעניין גם בהיותו רקע לתשוקה מרכזית של "איציק" שחרצה את גורלו המקצועי: הרצון להיחלץ מהפרובינציאליות – למרות שהוא מלא אהבה לכפרו ולמשפחתו – תאוות המרחקים שפיעמה בו ומתוארת כאן באופן יפיפה. הצפייה האדוקה בסרטי הקולנוע שהוקרנו בכפר מדי שבוע היא סמל נהדר לתשוקת הדאייה מהמרחב המוגבל לעבר העולם הגדול. תיאורה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שלא רבים תיאורי הזוועה שלה כזו של אחותה הבכירה ממנה, מלחמת יום הכיפורים, הוא תיאור עז רושם. גם אהבת הנעורים של איציק בן השבע עשרה לאוצי בת העשרים ושלוש המתוסבכת טוב-טוב, מעניינת וכן מאלפים/מלמדים תיאורי תקופת החרדה. מצאתי את עצמי קורא בעניין רב במיוחד את החלקים העוסקים בבוהמה התל אביבית; תוהה האם יש דמיון, ואם לא אז מדוע לא, בין אותה בוהמה להתרחשויות תל אביביות מקבילות בהווה.
אבל מלבד התוכן ישנם כאן כמה וכמה רגעים של חיוניות בלתי רגילה, שמזכירים את בן-נר הסופר בגבורתו. אלה רגעים ספרותיים נדירים שממחישים לך כי אותו דבר מה ערטילאי המכונה "כישרון" הוא דבר מה קיים בעולם. רגע כזה, למשל, הנמשך כמה עשרות עמודים, הוא תיאור "אפטר" שקיבל איציק החייל בעת שרתו בצריפין, תיאור הנסיעה הארוכה הביתה בטרמפים והמפגשים המוזרים שהיא זימנה. אלה רגעים בהם אתה שוכח כביכול מעצמך ונשאב לתוך הדפים המתהפכים תחת ידיך ביעף, כאילו תנועת האצבע הידועה על גבי מסך המגע, הממחישה קוצר רוח, מצאה כאן את ייעודה האמתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: