Monthly Archives: דצמבר 2013

המלצה חמה על "ילדי הקומדיה"

בעיניי, הסטנד-אפ הוא אחת מצורות האמנות הנעלות ביותר. מבחינתי, הרומן, הרוקנרול והסטנד-אפ נמצאים בטופ (וסליחה על האנינות העברית אשר נחשפת בניסוח).

לקחת את ה— של החיים האלה ולעשות ממנו דבר מה מצחיק – כלומר זהב – מה יותר נעלה מזה?!

בשבוע שעבר נכחתי בערב סטנד אפ קורע שעולה מדי שבוע בתל אביב בשם "ילדי הקומדיה" (כל שבוע המתכונת משתנה, עם זאת).

שורה של סטנד-אפיסטים עלו לבמה והפציצו בהומור אינטליגנטי ביותר, בלי "יש כאן מישהו מבת ים?" (כלומר, דווקא עם, לעתים – אבל כפרודיה על סטנדאפ נחות).

מומלץ מאד!

הנה פרטים נוספים

(ההפניה לעיל היא לבלוג "ילדי הקומדיה" הכולל ראיונות עם קומיקאים ואנשים העוסקים בהומור ומפיק את הערבים האלה).

המלצות על ספרים שראו אור בשנה החולפת

כאן המלצתי על הספרים שהתפעלתי מהם בשנה האחרונה

על "האמת על פרשת הארי קֶבֶּרט", של ז'ואל דיקֶר, הוצאת "מודן" (מצרפתית: רמה איילון)

פורסם במדור לספרות ב "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

עם הצלחה מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח קרויה ביקורת ספרות. הספר הזה, של סופר שוויצרי צעיר, ראה אור ב – 2012 וזכה להצלחה גדולה בצרפת ובשווייץ. הוא תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה גם בתרגום (והוא גם מתורגם היטב לעברית). מתוארת בו פרשיית רצח בעיירה אמריקאית קטנה בניו המפשייר בשנות השבעים. בהווה של הרומן, ב-2008, המספר, סופר יהודי אמריקאי בשם מרקוס גולדמן, נוכח לפתע לגלות כי המנטור הספרותי שלו, הסופר האמריקאי המפורסם והנחשב מאד, הארי קֶבֶּרט, שחי בעיירה המוזכרת, מואשם ברצח של נערה בת חמש עשרה בשם נוֹלה, אתה ניהל רומן ב-1975. אותו הארי קברט כתב באותה שנה גורלית את הספר שעשה לו שם גדול בספרות האמריקאית, "שורשי הרע" שמו. האם קברט אשם? מרקוס, למרות עדויות חותכות לכאורה לאשמתו של קברט, משוכנע בחפותו והוא יוצא לנהל חקירה מקבילה לחקירת המשטרה על מנת להוכיח זאת. הוא גם מקווה שסיפור החקירה ותוצאותיה יניבו יצירה ספרותית דוקומנטרית שתחלץ אותו ממשבר הכתיבה בו הוא מצוי.

הבעיה הראשונה והזועקת של הרומן הזה נובעת בדיוק ממה שציינו סוקרי ומשווקי הספר בהשתאות: היותו רומן אמריקאי כביכול שנכתב בצרפתית על ידי סופר אירופאי. האמירה המתפעלת הזו מכסה על רומן שכולו קלישאות וציטוטים מכל הבא ליד (כלומר, מהספרות, הטלוויזיה והקולנוע, מקומדיות, מותחנים ודרמות) על החיים במחוז האגדי המכונה "אמריקה". וחשוב להדגיש: אין מדובר כאן ביצירה פוסטמודרנית מתוחכמת, המשתמשת ב"ציטוטים" וחיקויים של ייצוגים תרבותיים קיימים, יצירה שיוצרת "פסטיש" מורכב, שהוא אחד מתווי ההיכר של הפוסטמודרניזם בספרות, כפי שציין המבקר פרדריק ג'יימסון במסתו הקלאסית על הפוסטמודרניזם. לא, יש פוסטמודרניזם ויש פוסטמודרניזם, מסתבר. יש "פוסטמודרניזם חכם" ויש "פוסטמודרניזם טיפש". ה"פוסטמודרניזם הטיפש" לא מלהטט בווירטואוזיות בין סגנונות ותמות קיימות. הוא בפשטות קלישאה. רבות-רבות מהן מצויות כאן: קלישאת העיירה האמריקאית התמימה כביכול שבתוכה מתבצע פשע מחריד; קלישאת יחסי אב-בן פומפוזיים; קלישאת הסופר היהודי הנוירוטי ואמו השתלטנית; קלישאת מחסום הכתיבה של הסופרים. ישנו שיח ביקורתי בשנים האחרונות על "ספרות גלובלית", כלומר על הינתקותה של חלק מהספרות הנכתבת היום מהמקום שממנה היא נכתבת אל המרחבים הקוסמופוליטיים, המצודדים כמובן מבחינה שיווקית. הספר הזה מדגיש את כל מה שרע ב"ספרות גלובלית" כזו.

הגריעות של הרומן אינה מסתכמת בקלישאיותו. זהו רומן סנסציוני עד מח העצם. סקס, רצח והצלחה פנומנלית (של הארי קברט כסופר וגם של מרקוס כסופר). הרומן רצוף עליות ונפילות ותפניות חדות. הוא משתמש תדיר ב"אקטינג אאוט", ממש כמו תסריט: כל המחשבות והקונפליקטים מקבלים ביטוי חיצוני "דרמטי". הוא מאיץ תהליכים נפשיים שמתוארים כך באופן סכמטי ופשטני, כמו, למשל, אהבתם הגדולה של הארי ונולה, שבן קיץ פרצה, הבשילה והגיעה לסופה הטראגי. האהבה הזו מתוארת בסנטימנטליות קשה מנשוא. לעתים, כשאתה נתקל בסנטימנטליות כזו, אתה נזכר בהערתו הצינית של שופנהאואר על האהבה הרומנטית והיוצרים שמתמכרים לה. שופנהאואר מעיר שלו הייתה האהובה נולדת במקרה עשר שנים מוקדם יותר, הרי שהאהבה השמיימית לא הייתה נולדת בתורה היא והיו נחסכים מאתנו תיאוריה המתפעמים. הרומן גם חושף את תשוקתו הנאיבית והילדותית של הסופר להפוך את מקצועו שלו לדבר מה זוהר וגברי. לא רק שהסופרים הגיבורים שלו מקבלים מיליוני דולרים לכתיבת ספריהם, הם גם הופכים את הכתיבה עצמה לחקירה בלשית. כלומר, הסופר ממזג, בצורה ילדותית חשופה, בין דמות הבלש לדמות הסופר. אגב, ישנה כאן התפתחות מעניינת (מבחינה ביקורתית) בטרנד הבלשי בספרות של השנים האחרונות. טרנד הבלש פלש כל כך לתוך הספרות הכללית עד שהספר הזה מזהה ממש בין חקירה בלשית לכתיבת ספר.

למעשה, הרומן הזה מציג פריצת דרך גדולה בתחום הפרסום. הוא מחדיר את הפרסומת לרומן לתוך הרומן עצמו בציינו אינספור פעמים כמה מופתית יצירתו של הארי קברט שעסקה בתיאור אהבתו לנולה – וזה הרי גם נושאו של מרקוס! משמע – לפנינו יצירת מופת. צריך גם לשים לב להקבלה המעניינת בין גורלם של הסופרים המופיעים כדמויות בספר, שבן לילה הפכו לסיפורי הצלחה מופלאים, לגורלו של הספר עצמו, כלומר הספר שאנו קוראים וסיפור הסינדרלה שמספרת הכריכה האחורית אודותיו ("בן-לילה התייצב בצמרת טבלאות רבי-המכר"). לטעמי, הסופר יצר את הבאזז לספרו-הוא דרך תיאור כוכבי השביט הספרותיים ברומן שלו. וזו פריצת דרך נוספת בתחום השיווק הספרותי. אבל בתחום הספרות עצמה הספר אינו פורץ דרך, הוא צועד בדרכים שחוקות.

הרומן הזה סנסציוני וקלישאי וסנטימנטלי. אבל יש להודות שהוא גם מושך לקריאה לפעמים. מדוע? מדוע?! כי סנסציה זה כל כך כל כך מרתק, וקלישאה זה כל כך כל כך קל לעיכול, וסנטימנטליות זה כל כך כל כך מרגש. וברצינות: הצד המוצלח היחיד כמעט של הרומן הוא המתח שהוא יוצר באשר לפתרון התעלומה. כאן ניכר כישרון לא רע בכלל של כותב מותחנים פופולריים. הרומן, לפיכך, מספק את הסחת הדעת מחיינו שמספק מותחן יעיל. ואין לזלזל בזה. אבל גם אין לייחס לזה חשיבות מרובה.

ומדוע עוד הפך הרומן לרב מכר? אני חושד שבעידן הדמוקרטי שלנו יש לקוראים חשק לחוש שהסופר אינו חכם יותר מהם. חלק מהנאת הקריאה כאן היא הבוז הקל שרוחש הקורא לסופר.

סקירה מצוינת – ואופטימית! – על ספרות בעולם הדיגיטלי

הנה כאן

על "בית השמחה", של אידית וורטון, הוצאת "כתר" (מאנגלית: עידית שורר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

טוב, מדובר ביצירת מופת.
לא נס ליחה של היצירה הקלאסית הזו מ-1905 המובאת כעת לראשונה בתרגום עברי.
הנה הגדרה אחת מרבות ליצירת מופת: כאשר אתה מרגיש שהדברים שאתה קורא אינם רק חדשים ואחרים מדברים שקראת או כאלה שאתה מכיר מחייך; כאשר אתה חש שהאינטליגנציה המשדרת אותם אליך גבוהה משלך, אופן הסיפור היעיל, ההכרחי, האלגנטי, המחושב – מתוחכם ממך, ובלי קשר לחומרים הספציפיים בהם בחר/ה הסופר/ת לעסוק. כלומר, לא האקראיות והשרירותיות של עיסוק בנושא חשוב או שובה לב הופכת יצירה למופתית – אלא ההכרה שגם לו היית בנקודת תצפית מושלמת על הזירה בה בחרו הסופרים המופתיים לעסוק, לא היית מגיע להישגיהם באופן הטיפול בה.

במרכזו של הרומן, המתרחש בתחילת המאה העשרים ומסופר בגוף שלישי, דמותה של לילי בארט, יפיפייה ניו יורקית. בארט היא צעירה כבר לא כל כך צעירה (בת 29), החיה בעוני יחסי בשולי העולם העשיר של ניו יורק. בארט היא מה שמכנים באמריקאית Gold Digger, היא תרה לה אחר בעל עשיר בחברה של "העידן המוזהב", כפי שמכונה בהיסטוריה של ארה"ב העידן האמיד והאטום, שמסוף מלחמת האזרחים עד תחילת המאה העשרים, העידן שבו מתרחש הרומן. "אני רעה עד היסוד – אני רוצה הערצה, אני רוצה התרגשויות, אני רוצה כסף", מעידה לילי על עצמה. הנואשות הפראית שלה להיחלץ מהעוני היחסי, חוסר יכולתה לדמיין את עצמה חיה חיים אפורים, מתוארים כאן בעוצמה רבה. הניווט כמעט חסר הסיכוי שלה בקרב העשירים מוביל אותה לסיטואציות עגומות, בהן היא מתקשה יותר ויותר לשמור על עצמאותה. אך לילי היא יפיפייה קשוחה ונחושה: "אני לא נמנית עם מסדר הדומעות. כבר בשלב מוקדם גיליתי שהבכי עושה לי אף אדום, והידיעה הזאת עזרה לי לעבור בשלום כמה פרקים כואבים בחיי".

אבל מה שהופך את בארט לדמות טראגית גדולה, מה שהנו ה"פגם" הטראגי שלה, הנה העובדה שהיא אינה מסוגלת בלב שלם להתמסר לחיפוש הזהב/הבעל שלה. משהו בה עוצר אותה, והוא לאו דווקא גילוי של רוחניות או מוסריות עמוקה. אלא יותר מכך הנו מה שניתן לכנות תביעות נפשיות אסתטיות-אנינות ומודעות עצמית – היא בפשטות לא יכולה להתמסר למציאת הבעל העשיר תוך התעלמות מאי הימשכותה אליו או מאי התאהבותה בו, ולהיעדרן של הימשכות ואהבה כאלו היא מודעת מדי – והיא, לפיכך, מחמיצה או דוחה שידוכים מוצלחים מבחינה פיננסית, כמעט בזה אחר זה, כל זה בעוד היא עסוקה ברדיפה אחריהם! מאידך גיסא, הימצאותה על הגדר, לא פה ולא שם, גורמת לה לדחות את האופציה להינשא ללורנס סֶלדֶן, הגבר המרשים היחיד שנמצא בסביבתה, אך שאמצעיו צנועים יחסית ("עוד לפני שסלדן סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא כבר למד שיש דרכים רבות ושונות להסתדר בלי כסף, לא פחות מאשר לבזבז אותו"). יחסיהם רוויי החמצות הדדיות, אם כי ההחמצה אינה הנושא העיקרי כאן כפי שהינה ברומן הגדול האחר של וורטון, "עידן התמימות" – הנושא הגדול כאן הוא האמביוולנטיות הטראגית המוזכרת של לילי ביחס לשאיפות חייה.

אך בדיוק כמו באותו רומן מאוחר יותר שלה, שעם זאת עוסק בניו יורק קדומה יותר, של שנות השבעים למאה ה-19, "עידן התמימות", מבטאת וורטון בכתיבתה סלידה מהעולם של ניו יורק העשירה, עולם שהכירה היטב, עולם שהיא גדלה בתוכו. כפי שמציינת המביאה לבית ההוצאה, יערה שחורי, בהקדמתה, שמו של הרומן לקוח מהתרגום לאנגלית של הפסוק מקוהלת: "לב חכמים בבית אֵבל, ולב כסילים בבית שמחה" – וורטון נטלה על עצמה לתאר את בית השמחה של הכסילים, שהייתה ניו יורק. בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היו מעט מקומות בעולם, כנראה, שראויים לתואר "פיליסטיניות" (בורגנות אטומה ליופי ולרגש) יותר מאשר ניו יורק. זו החברה והתקופה הראוותנית והחומרנית באופן קיצוני, שעליה כתב הכלכלן והסוציולוג האמריקאי, תורסטיין ובלן, את יצירת המופת המחקרית שלו, בעצמה מלאת סלידה מהחברה הזו: "התיאוריה של מעמד הפנאי" (ספר קלאסי בסוציולוגיה שראה אור רק שש שנים לפני "בית השמחה").

אמנם לעתים רחוקות גולשת וורטון לפיתוליות תחבירית ולמעורפלות סמנטית נוסח הנרי ג'יימס (החונך הספרותי וידידהּ של וורטון), אך על אלה מחפים תובנות פסיכולוגיות מרהיבות, משפטים מחוטבים לתפארת כמו פסלים יווניים, דרמה גדולה המסופרת בקצביות נעדרת שומנים ובמסקניות הכרחית של טרגדיה יוונית, דיון מעמיק – לא צדקני מחד גיסא אך לא נובורישי-מתפעל מאידך גיסא – בהשלכותיו של הכסף, תיאור פנורמי של חברה אטומה ומסואבת תוך גיחות לעולמות מקבילים (עולמם של העניים, או "הטפסנים החברתיים" הנמרצים, כדוגמת היהודי, רוזדייל) ועיון מעמיק במצבה העגום של אישה הנעדרת עצמאות כלכלית.

קצר על ביקורת תרבות מוראליסטית

כאשר אתה מבקר את החברה העכשווית, או אנשים בתוכה, כ"נרקיסיסטיים" (גם אם אתה מבקר אגב כך גם את עצמך במחשבתך) – כאשר אתה מלא זעם או בחילה מהקיום העכשווי, הפייסבוקי, שכולו הוא "קיום-לעיני-האחר" (גם אם, כמעין אליבי, אתה כולל את עצמך בקיום הזה) – צריך אתה להיזהר משנה-זהירות מלעשות תוך כדי כך משנה-עוול.

האם לא די בכך שיש אנשים שנאלצים להתמודד עם תחושת עצמי רעועה, עם צורך בלתי נמלא להכרה, עם כאבי תחושת בדידות או נידחות, עם קור פנימי פושה-זוחל כמו ערפל-עשן בחלל הבטן והאיברים הפנימיים – האם לאלה נחוצים אנשים בעלי ארשת של חשיבות עצמית ועליונות מוסרית כביכול, המצליפים בהם על כך שהם "מרוכזים בעצמם"?

בכלל: חלק מהעיוותים המוראליים של התקופה שלנו אינם בשליטתו של האינדיבידואל והוא, לפיכך, אינו אחראי להם. הם מבניים – קשורים בהתפתחויות כלכליות וטכנולוגיות ופילוסופיות – או שהם קשורים בטבע האדם, שההתפתחויות הללו נתנו לו להרים את ראשו המיוסר.

והנה אגדה תלמודית גדולה שקשורה לכך:

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז…
מעשה שבא רבי שמעון בן רבי אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".
היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין 'רבי'?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי שמעון בן רבי אלעזר ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. (תענית כ' ע"א)

להטיח באנשים היום שהם נרקיסיסטיים (גם אם המבקר לא מוציא את עצמו מכללם) – משול לאמירה של רבי שמעון בן אלעזר על אותו מכוער שמכוער הוא. "לך ואמור לאומן שעשני", יכולים להשיב האנשים המבוקרים – לך אמור זאת לתקופה שיצרה אותנו כך.

קצר

אנחנו, לטעמי, חיים בעידן שאין לו שם עדיין.

הרי "פוסט-פוסט-מודרניזם" גרוע בסדר גודל אחד יותר מה"פוסטמודרניזם" העמום שקדם לו.

משהו על טבעו של העידן הנוכחי: אם ה"פוסטמודרניזם" התאפיין בהפרזה בערכה של "התרבות", כך שהכל הפך ל"תרבות" וקיבל את האופי הנזיל והרלטיביסטי של המוצר האנושי הייחודי הזה – הרי שכעת אנו חיים בתקופה שמבחינה רעיונית מדגישה את מקומו של "הטבע" או מפריזה בערכו. האדם הוא חיה הכפופה לחוקי הביולוגיה בכלל והאבולוציה בפרט. כולל ה"תרבות" (שמוסברת במושגים אבולוציוניים; ע"ע תאוריית הממים).

דבר אחד משותף לשתי העמדות, הפוסטמודרנית של אתמול והמדענית של היום: החלשת התפיסה "האקזיסטנציאליסטית" של היחיד האנושי, הסובייקט, כיצור מודע לעצמו ואוטונומי – יצור שיכול, לכל הפחות, לפעור, באמצעות תודעתו, פער קטן, אך משמעותי ועקרוני, בינו לבין הנסיבות בהן הוא מצא את עצמו לכוד, ויהיו אלה נסיבות ביולוגיות או תרבותיות .

על "עשרה בדצמבר", מאת ג'ורג' סונדרס, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני מניח שאתם מכירים את זה. את אותם רגעים ראשונים של קריאת סיפור, בו אתם שרויים עדיין בהיעדר אוריינטציה, קוראים משפטים, ומבינים אותם בדרך כלל, אם כי לפעמים בדִי-עמל, אבל אינכם יודעים עדיין במה בעצם מדובר. כמו להתעורר מחלום עמוק אל תוך מציאות חדשה, חדר במלון, למשל – לוקח כמה רגעים עד שאתם מבינים מה בכלל עיניכם רואות. רגעי ההלם האלה, חוסר ההבנה הזה, הם הכרח שלא יגונה בהתחלת קריאה ברומן. הרי אנחנו אכן נכנסים כאן לעולם חדש. הבעיה שלי עם קובצי סיפורים קצרים הינה שרגעי הערפל וחוסר הידיעה האלה מתחדשים תדיר, מדי הכנסנו לסיפור חדש בקובץ. ואני חושד, שאותו הכרח לא יגונה, רגעי היעדר ההתמצאות, נתפס על ידי חלק מהכותבים והקוראים כמעלה ספרותית. כלומר – אתמקד קודם בקוראים – חלקם אוהב את הלם אי ההתמצאות ואת הדריכות שנתבעת מהקורא, על מנת להבין מה בעצם פה קורה.

ניקח לדוגמה את הפתיחה הזו, מהקובץ הנדון כאן: "שלושה ימים לפני שמלאו לה חמש-עשרה עצרה אליסון פּוֹפ בראש המדרגות. נגיד שהמדרגות היו שַיש. נגיד שהיא ירדה וכל הראשים פנו. איפה היה {האחד והמיוחד}? עכשיו הוא ניגש, קד קלות ותוהה, איך נכנס כל-כך הרבה קסם בחבילה קטנה כזאת? אוּפּס. הוא אמר חבילה קטנה? ופשוט עמד שם ככה? בפרצוף נסיכי רחב ותפל הבעה? מסכן כזה! סליחה, אין מצב, ירד מעל הפרק, הוא בהחלט לא {האחד והמיוחד}". ישנם קוראים, אני משער, שאוהבים את המבוכה שקטע כזה משרה עליהם. והכותב כיוון לאותם קוראים (והדבר ניכר גם בפתיחות אחרות של סיפורים בקובץ הזה). אבל אני איני קורא כזה. איני אוהב לא להבין ואי האוריינטציה הזו מזכירה לי מדי את הלם החיים בחברה שלנו, חברה מופצצת מידע, ואני מוכן אמנם להתאזר בסבלנות כשאין ברירה, אבל איני אוהב שימוש מכוון בהלם פתיחה כזה. זו הסיבה שאני מעדיף בהרבה סופרי סיפורים קצרים "קיפודיים" על פני כאלה "שועליים", במונחים של ישעיהו ברלין, כלומר כותבי סיפורים קצרים שעוסקים באובססיביות בנושא אחד מכמה זוויות שונות, כמו דיוויד פוסטר וואלאס, בן דורו של הסופר דנן, ב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" שלו, על פני כותבי קבצים כדוגמת הקובץ הזה. המונומניה, השיגעון לדבר אחד, של וואלאס, הופך את קריאת הסיפורים הקצרים שלו גם למזמינה יותר מבחינה קוגניטיבית, מאשר סופר "שועל" שמדלג מנושא לנושא.

ג'ורג' סונדרס, יליד 1958, הוא סופר של סיפורים קצרים הנחשב מאד מאד בארה"ב. והקובץ הזה בהחלט אינו נטול מעלות. חלק מהסיפורים כאן עוסקים בכאב החיים בחברה תחרותית ונעדרת שוויון באורח קיצוני כל כך, כמו החברה האמריקאית, במאבקי ההישרדות והשגת סטטוס חברתי נכסף בחברה הזו, בחוסר הבנה בין מעמדי, ובשטיפת המוח שמאפשרת את החברה הזו – וחלק מהסיפורים עושים את כל זה במקוריות ובדמיון ובשנינות ובהומור ראויים לציון. סיפור אחד, לדוגמה, הכתוב במתכונת יומן של בן המעמד הבינוני האמריקאי, הכותב בקצרנות ובמעט עילגות, מספר על ניסיונו של הכותב, בעל ואב אוהב, לרצות את בתו ולקנות לה חפץ נוי כמו שיש לחברותיה העשירות. אלא שחפץ הנוי הזה הינו מהגרת עבודה מהעולם השלישי, כמותה, בסיפור הדמיוני והסאטירי המוצלח הזה, נמכרות רבות בחברת השפע האמריקאית, נמכרות כעדי וקישוט.

אגב, הסיפורים העוסקים כאן בוייט-טראש אמריקאים, כדוגמת הסיפור המוזכר זה עתה, על אף ההומור שבהם, יוצרים את אותו דיכאון אופייני ליצירות העוסקות בקבוצת האוכלוסייה הזו. דיכאון שנובע, לטעמי, מכך שאמריקה רואה את עצמה כמריטוקרטיה, ולפיכך הלבנים הנחשלים בתוכה, שאינם יכולים להסביר את מצבם הירוד בגזענות או באפליה דתית/מגדרית, לא רק סובלים מנחשלותם כשלעצמה, אלא גם מתודעה נכלמת שאין להם להאשים אלא את עצמם והיעדר כישרונם. זהו הסיוט של החיים במריטוקרטיה או מריטוקרטיה-כביכול.

סיפור מצוין אחר כאן כתוב במתכונת תזכיר של בוס בתאגיד כלשהו, המשתדל לרומם את רוחם של העובדים ולהלהיב אותם להספק בעבודה. אלא שהעבודה, נרמז לנו, אינה הומנית במיוחד, ולמעשה גם מפקד בכיר באס.אס. יכול היה לכתוב מכתב תאגידי קלישאי כזה על "העבודה החשובה" שעושים פקודיו. הסאטירה כאן דו-ראשית ומופנית הן כלפי הקלישאות התאגידיות והן כלפי טיב העבודה שנעשית בחלק מהתאגידים האמריקאים.

עוד מאפיין המשותף לכמה סיפורים הוא האמתלות המקוריות שמצא הסופר להחדרת אנגלית גבוהה (המתורגמת כאן בהתאם היטב) ללב הדלות הלשונית של האנגלית היומיומית שמדברים גיבוריו. כך, למשל, בסיפור על עובד בפארק שעשועים המדמה חצר אבירית, שמדבר מעין "שייקספירית" כחלק מתפקידו, וגם מחוץ לתפקידו.

סיפור מצוין אחר כאן משתמש גם הוא במוטיבים סמי-מד"ביים, כלומר כאלה שאינם מצויים עדיין במציאות, אבל ייתכן גם ייתכן שיתרחשו בעתיד הלא רחוק (כמו נשות-הנוי שקונים אמריקאים עשירים): הוא מספר על פושע שנשלח במקום לכלא להיות שפן ניסיונות בפרויקט מחקר לגילוי "סם אהבה". הפושע מגלה גבורה גדולה במהלך הסיפור הזה ומציל בחורה אחת, וזהו מוטיב שמשותף לכמה סיפורים כאן: פנטזיות הצלה של גיבורים קטנים ומעוררי אמפטיה, גברים כולם, שחולמים על הפיכתם לגיבורים, ואז פנטזיות ההצלה שלהם מתגשמות לפתע.

אבל המוטיב הזה, פנטזיות והגשמות של הצלה, הוא הרי מוטיב סנטימנטלי. וזו עוד מגרעה של הקובץ היפה-בחלקו הזה. אם הוא אקלקטי מדי בהשוואה לפוסטר וואלאס – הרי שהוא רגשני מדי בהשוואה לסופרת הגדולה באמת של הסיפור הקצר בתרבות דוברת האנגלית: אליס מונרו.

קצרים

1. על הקטגוריה האסתטית של הסנסציוני/הטלנובלי –

הביקורת שמתחו מבקרי תרבות במאות השנים האחרונות על היצירות הסנסציוניות נבעה, כמדומה, משני מקורות:
א. הסנסציה מושכת אליה את קולט היצירה האמנותית באופן לא הוגן, ובאופן שמלבה את יצריו הנחותים (סנסציות מיניות, סנסציות הקשורות בקבלת סכומי כסף גדולים באופן נסי, שמחה לאיד וכדומה).
ב. הסנסציה אינה ראליסטית. הקהל נמשך אל היצירות הסנסציוניות כיוון שאלה מעודדות את החלימה-בהקיץ, את הפנטזיה של הקהל לשינוי דרמטי בגורלו – שינוי שכמותו לא יארע בימי חייו של הקהל הנ"ל.

הנימוק השני נגד הסנסציוניות נובע מאתוס של מעמד בינוני: אתוס של עבודה קשה, פירות שמבשילים לאחר עמל מפרך. אין בחיים האלה, בחזון החיים הזה של המעמד הבינוני, ארוחות חינם, זכיות פתאומיות בגורל, תפניות חדות. הכל מושכל והגיוני ומדוד.

אנחנו חיים בחברה שמכרסמת באתוס הזה של המעמד הבינוני. סנסציות הפכו להיות חלק מהמציאות סביבנו. מהו "אקזיט" אם לא סנסציה, אירוע סנסציוני? ובמה, אם כן, חוטא סופר או יוצר אחר שמתאר "אקזיט", הלא זהו, לכאורה, הראליזם של ימינו? בכלל, חיינו שטופי המדיה הם סנסציה אחת גדולה, מאבל כבד להצלחה מסחררת, אבל זוהי לכאורה המציאות כבר, לא רק ייצוג כוזב שלה – המציאות בחברה שחיה סביב אירועי המדיה שלה.
והרי חיינו עצמם, לא רק ייצוגם המדיאלי, הפכו לסנסציה אחת גדולה: אנחנו חיים במתח גבוה, מוקפים במראות משלהבי יצרים באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא נחים לרגע, מתנודדים כשיכורים מסקנדל לפסטיבל.

האם "הסנסציוני" סיים את תפקידו כמונח שלילי בביקורת?

ראשית, העובדה שעדיין מדווחים על "אקזיט" מעידה שזו עדיין מציאות חדשותית, של "אדם נשך כלב", כלומר זו לא הנורמה.
שנית, ברור התפקיד האידאולוגי (במובן המרקסיסטי, כלומר של התודעה הכוזבת) של הסנסציה במקרה של ה"אקזיט" – הניסיון לשכנע אותנו שהחריגים הכלכליים הם הנורמה, שמי שמעז מצליח, שכולם בדרך לגאולה השלמה – אם עדיין לא הגיעו אליה.

ועדיין – מבקר התרבות היום לא יכול להשתמש בקטגוריה של "הסנסציוני" באותו אופן בו השתמשו בו קודמיו. לא מחאה נגד אי הראליזם של הסנסציה צריכה להיות מחאתו. לא רק מחאה כזו, בכל אופן. אלא תביעתו שאם החיים הפכו לסנסציה לחלק מהאנשים – מן הצדק שהסנסציה תחלחל מטה ליותר ויותר אנשים.

2. השיטה חזקה מאיתנו כי היא משתמשת בשני כוחות חזקים מהסובייקט התבוני – מין ונרקיסיזם.
פייסבוק, למשל, ממכר חלק מהאנשים באופן שהם אינם מסוגלים לעמוד מולו – באופן שאינו שונה מהתמכרות לפורנוגרפיה.

אם ניתן לנצח את השיטה, חוששני, הרי שהדבר ייעשה רק בכלים הכבדים של הדת (איני מדבר על חזרה בתשובה): כלומר, לעצום עיניים בעוברך ליד פייסבוק כמו שחרדים עוצמים עיניהם בקרבה לנשים שלבושן אינו צנוע לשיטתם.

כלומר שני: אולי יפתחו בעתיד "דיני צניעות" ביחס לנרקיסיזם כשם שפיתחה הדת ביחס למין (ולא בלי צדק)?

3. היזהרו מקלישאות, גם אם הן קלישאות של אינטלקטואלים:

"הצבת שאלה טובה הינה כבר חצי תשובה" – לא נכון. לא מדויק. ישנם כאלה שיש להם כוח לחתור עד התהום בשאלותיהם הנבונות, לערער הכל – אבל, מותשים משאלותיהם הנוקבות, לא נותר בהם כוח לחזור ולטפס ממעמקי הבורות שהם כרו לעצמם במו-שאלותיהם אל אור השמש של התשובות.

על "חזיונות שווא", של ברנלף, הוצאת "עם עובד" (מהולנדית: רן הכהן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בֶּרנלֶף הוא שם העט של הסופר ההולנדי יאן מַרסמָן (1937-2012) ו"חזיונות שווא" מ-1984 הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר. הרומן המצוין הזה (המתורגם גם היטב בידי רן הכהן) מתאר את תהליך פריצת השיטיון והתקדמותו המהירה אצל מארטן קלֶיין, הולנדי בן שבעים ואחת החי כבר שנים רבות באזור בוסטון בארה"ב. אט אט – ואז מהר יותר ויותר – שוכח מארטן אירועים מכוננים בצד פרטים יומיומיים מחייו, מילים בצד פרצופים, או מחליף בין זמני התרחשותם של אירועים ובין פרטים ופרצופים שונים – והרומן מלווה את התהליך העצוב הזה. לשם הדגמת תהליך ההידרדרות המתואר כאן: אם בעמוד 27 מבקר מארטן את אשתו ורה על בחירתה בגרדרובה האמריקאית: "בארץ הזאת מצופה מאדם מבוגר שייראה כמו בן עשרים, לפחות מבחינת הלבוש", ואנו תופסים את ההקנטה של האירופאי, שחי בארצות הברית ומבקר את הערצת הנעורים שלה, כתקפה ומשעשעת – הרי שבעמוד 70, כאשר מארטן מבקר את הנימה המתנשאת כביכול שבה פונה אליו הרופא: "נראה שהוא חושב שאני משוגע. הנימה הרווחת כאן כשמדברים אל מישהו שעבר את גיל שישים. התנשאות חביבה מעורבת בסלידה" – אנחנו כבר יודעים שמארטן חולה וביקורתו על היחס של האמריקאים לזקנים אינה מוצדקת במקרה שלו-עצמו.

ההברקה הבסיסית של הרומן הזה הינה תיאור של השיטיון מבפנים; כלומר, ההחלטה של הסופר לכתוב את סיפורו של מארטן בגוף ראשון שלו-עצמו. כך אנו מקבלים הצצה מפתיעה לתהליך השיטיון, שלרוב – אם לא תמיד – העדות התבונית היחידה שניתן לתת עליו היא מבחוץ. זאת כיון שהלוקה בשיטיון, הנו, איך לומר, שוטה – ולכן לא נאמן לעדות.

אבל ההברקה הזו לא רק מאפשרת לנו לחזות בתיאור ריאליסטי מהימן של תהליך פריצת והתגברות השיטיון בראשו של אדם. כלומר, העונג שהספר הזה מסב לנו אינו רק עונג מימטי-חיקויי, או תיאור קליני מדויק מאד בגלל שהוא ניתן, כאמור, "מבפנים". הבחירה בסיפור בגוף ראשון הופכת את הקריאה למשחקית ולמענגת. למה הכוונה? הגם שהנושא של הרומן חמור וקודר, הרי שחלק נכבד מהנאת הקריאה כאן הינה איתור הרגעים בהם הסיפור של מארטן כוזב, הגם שלא באשמתו. זאת משום שבעוד שברגעים מסוימים חוזר מארטן בראשו לילדותו בהולנד, או לבחרותו בזמן מלחמת העולם השנייה, או לסצנות מעבודתו ב"ארגון הבין-ממשלתי לייעוץ ימי" – כל אלה רגעים שבהם ברור לנו מיד שהשיטיון דובר אלינו מפיו ולא האמת, כי מארטן כבר פנסיונר זה כמה שנים, וחי כאמור בארה"ב – הרי ישנם רגעים אחרים בסיפורו של מארטן שרק הקורא הדרוך והקשוב יזהה את אי נכונותם, את היותם חזיונות שמעלה בתוכו השיטיון. כך נוצרת חוויית קריאה משחקית, כמו יושב הקורא רכון על זמזם דמיוני ומצפה לרגע בו "יתפוס" את מארטן באי דיוק ואז ילחץ על הזמזם בקול תרועה.

למעשה, הרומן הזה הוא מצד אחד יצירה חמורה ועצובה מאד על מחלה נוראה ואיומה ומצד שני תרגיל ספרותי מבריק וייחודי בבנייה של מה שמכונה בתורת הספרות "מספר בלתי מהימן". "מספר בלתי מהימן" הינו בדרך כלל דמות מספרת שמשקרת במצח נחושה או מתוך תשוקה או פתולוגיה שמעוותת את ראייתה הנכוחה. במקרים כאלה על הקורא להיות פעיל ולנסות להבין מהי האמת "מתחת" לסיפור שמספר לנו אותו מספר בלתי מהימן. ברנלף יצר כאן "מספר בלתי מהימן" מסוג מיוחד במינו: כי הוא אינו מהימן אמנם – אבל הוא כזה בעל כורחו וללא מודעותו – ובגין המחלה.

הבחירה בשיטיון כנושא לרומן נעשתה גם ברומן האחרון והיפה של מאיה ערד, "חשד לשיטיון" שמו המפורש. וגם שם השתמשה ערד במספרת שאולי אינה מהימנה ובשיטיון כמשחק ספרותי. זאת משום שבשלב כלשהו ברומן של ערד אנו חושדים שהמספרת, החושדת בבעלה בשיטיון, לוקה בשיטיון בעצמה – כך שתיאוריה את בעלה אינם אמינים, אלא מעידים דווקא על אבדן בוחן המציאות שלה-עצמה. נדמה לי שאין זה מקרי שסופרים בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת בוחרים בשיטיון כנושא לרומן, אם מותר להכליל מעט בפראות משני הרומנים הללו (אבל ישנן עוד דוגמאות, כמדומני). ניתן לומר שלכל עידן ישנן את מחלות ומצוקות הנפש המאפיינות את תפיסות הנפש והמציאות שלו. אם העידנים העתיקים תיארו שיגעונות ככניסתם של שדים על-טבעיים לנפש האדם, אם בעידנים הרומנטיים נתפס השיגעון כעדות ליוצאוּת הדופן החיובית של המשוגע, אם בתקופה שמלכו בכיפה ההשפעות של התיאוריה הפרוידיאנית נתפסו מחלות הנפש כעתירות משמעות, כלומר כמי שמספרות סיפור, אומרות משהו, מבטאות את "הלא מודע" באופן כזה או אחר – הרי שלעידן שלנו, שמתייחס למוח כמו מכונה משוכללת או מחשב, נוח להתמקד בשיטיון. זאת משום שלשיטיון אין משמעות ואין עומק והוא לא מעיד ומספר על דבר – הוא אינו אלא "קלקול" אווילי של המנגנון המוחי.