על "המורדים", של שאנדור מאראי, הוצאת "כתר" (מהונגרית: דוד טרבאי)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקורא הישראלי התוודע לראשונה ליצירתו של הסופר ההונגרי, שאנדור מאראי, בנובלה "הנרות בערו עד כלות". הנובלה היפה הזו מספרת על ידידות אמיצה בין שני גברים, האחד אציל הונגרי עשיר והאחר ממעמד כלכלי צנוע, אוסטרי למחצה ופולני למחצה, אשר בשלהי ימיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית נפרדו דרכיהם לפתע, בגין בגידה. השניים חוזרים ונפגשים מקץ ארבעים ואחת שנה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, לשיחת בירור הנמשכת לילה תמים, עד כלות הנרות אשר עליהם מדובר בכותרת הנובלה. מאראי, שנולד ב-1900, זכה לתהילה חוזרת שנים ספורות אחרי התאבדותו ב-1989 בארה"ב. מאז שגלה מהונגריה ב-1948, והוא כבר סופר ידוע שם, דעכה והלכה הקריירה שלו וסמוך למותו רבים בהונגריה לא הכירוהו כלל. אולם עם נפילת הגוש הקומוניסטי ונפילת המשטר הקומוניסטי בהונגריה, חודשים ספורים אחרי מותו, חזר מאראי – מייצג בולט של ספרות המעמד הבורגני, האנטי פאשיסטי אך גם אנטי קומוניסטי, בהונגריה – ונהיה ידוע במולדתו כמו גם בעולם הגדול, כאשר אותה נובלה נתפסת כיצירת מופת בכל שפה שתורגם אליה (לשון הכריכה האחורית של הנובלה; אם כי לא הייתי מפליג בהערכתה של הנובלה היפה הזו).

גם "המורדים" מתמקד בידידות בין גברית בדומה ל"הנרות בערו עד כלות": "אין לדעת מה גורם לאנשים, שרגע אחד קודם לכן לא ידעו דבר זה על זה, להתקבץ יחד, ומה יוצר ביניהם קשר כה אמיץ, קשר מטריד יותר מייסורי מצפון, חזק יותר מקשרי הורים אל ילדיהם, או מקשרי האוהבים". וגם "המורדים", כמו "הנרות", מתאר בגידה בידידות הבין גברית על רקע של הבדלים מעמדיים מעוררי טינה. במרכזה של הנובלה חבורת נערים שסיימו זה עתה את חוק לימודיהם. המקום הוא עיר שדה הונגרית והשנה היא 1918, המלחמה באירופה נמשכת, אחר שאבד קסמה אף בעיני תומכיה והולכים ומתבררים ממדי החורבן שזרעה. חמישה נמנים בחבורת הנערים: אַבֶּל האמנותי; טיבּור היפה, המיוחס והאצילי בן איש הצבא; אליו מצטרף אחיו, לָאיוש, שחזר מהמלחמה קטוע יד; בּלָה בן החנווני; ואֶרנו, הפרולטר היחיד ביניהם, שנתבלעה דעתו של אביו הסנדלר במלחמה והוא נואם נאומי נבואה נוצריים סתומים ומפחידים. לנערים נלווה איש ססגוני ובוהימייני ומעט מפוקפק, המכונה "השחקן". הנערים עומדים בפני גיוס ואת חודשי ההמתנה שבין תום לימודיהם לרתימתם למאמץ המלחמתי הם מנצלים למעשי קונדס סוריאליסטיים-דאדאיסטיים, חסרי היגיון וטעם כביכול. כלומר, ממש כאותה חבורה שהתכנסה באותה עת בשווייץ הניטראלית וייסדה את ה"דאדא" – השתטות מכוונת כתגובה לאיוולת וזוועת המלחמה וכמחאה עליהן. הם מזמינים להם תלבושות מופרכות אצל חייטי העיר ולובשים אותן במקום מיוחד ששכרו להם, למשל, או שהם גונבים מהוריהם חפצים מחפצים שונים ומאכסנים אותם באותו מקום מחבוא ("העיקרון המנחה היה כי הגנבה עצמה חייבת להיות מסוכנת ככל האפשר, ואילו ערכם הכספי של החפצים הגנובים הוא עניין משני").

אבל למרות הקרבה בין הנובלה הזו ל"נרות בערו עד כלות" (בנוסף למה שהוזכר: שתי הנובלות משהות עד שלב מאוחר יחסית את המידע על מה בעצם מדובר בהן; ויש כאן אפילו נר שבוער "עד כלות", בעמוד 198), ולמרות אפיון מעניין של כמה מהדמויות, ובראש ובראשונה "השחקן", התוצאה בכללה אינה כובשת. ראשית, אמנם סוגיית הידידות הבין-גברית מקבלת כאן פיתוח נוסף, בהשוואה ל"הנרות", אבל הפיתוח הזה תורם לניכור שלנו מהטקסט ולתחושת האנכרוניזם. זאת מכיוון שהפיתוח הזה נוגע להומוסקסואליות שמתגלה בתוך החבורה ולאימה של בני החבורה מפניה. בנוסף, יש כאן איזו בוסריות בסגנון, גישוש של הסופר, שמתבטא במעברים חדים מדי בין סגנונות כתיבה שונים (מזרם תודעה לריאליזם מסורתי, למשל), בניגוד למרקם המלנכולי האחיד של "הנרות".

אבל העיקר הוא זה: לקרוא על מרד נעורים בספר שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים ומספר על אותה מחצית הינה חוויה אנכרוניסטית בבסיסה לקורא בראשית המאה העשרים ואחת. אנחנו כבר שבעי נערים מורדים, הגיע לנו עד לפה, כמו שאומרים; כבר התוודענו דיינו ויותר מדיינו לגילומים אותנטיים וממוסחרים של התופעה, משנות הששים ואילך (ועוד קודם לכן, משנות החמישים: על הג'יימס דינים והאלביס פרסלים שלהם). למעשה, "מרד הנעורים" ותרבות הנעורים, הוא אחד מהבדלי המפתח בין מחציתה השנייה של המאה העשרים לזו הראשונה. מה שהיה בשביל מאראי תמה חדשה הפך בשבילנו לקלישאה חבוטה.

ראו לדוגמה את מעשי המחאה התמימים, ואולי יותר מכך התמוהים, של הנערים ב"המורדים". אלה אינם מעלים ואינם מורידים, ובעברית פשוטה: אינם מזיזים לנו. יש במשחקים הללו משהו שכלתני מדי וכאמור תמים מאד. מה הם הגניבות חסרות התכלית והאידאליסטיות הללו של הנערים לעומת המרד של הנערים ב"התפוז המכאני", למשל?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גימפל  On דצמבר 2, 2013 at 10:56 PM

    תודה על הביקורת המדוייקת, אני ממליץ לך לקרא את "זיכרונות מהונגריה 1948-1944" של מאראי, הספר תורגם לפני כמה שנים ולדעתי הוא ספר חשוב מאוד.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 2, 2013 at 11:09 PM

    תודה על ההמלצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: