קצרים

1. על הקטגוריה האסתטית של הסנסציוני/הטלנובלי –

הביקורת שמתחו מבקרי תרבות במאות השנים האחרונות על היצירות הסנסציוניות נבעה, כמדומה, משני מקורות:
א. הסנסציה מושכת אליה את קולט היצירה האמנותית באופן לא הוגן, ובאופן שמלבה את יצריו הנחותים (סנסציות מיניות, סנסציות הקשורות בקבלת סכומי כסף גדולים באופן נסי, שמחה לאיד וכדומה).
ב. הסנסציה אינה ראליסטית. הקהל נמשך אל היצירות הסנסציוניות כיוון שאלה מעודדות את החלימה-בהקיץ, את הפנטזיה של הקהל לשינוי דרמטי בגורלו – שינוי שכמותו לא יארע בימי חייו של הקהל הנ"ל.

הנימוק השני נגד הסנסציוניות נובע מאתוס של מעמד בינוני: אתוס של עבודה קשה, פירות שמבשילים לאחר עמל מפרך. אין בחיים האלה, בחזון החיים הזה של המעמד הבינוני, ארוחות חינם, זכיות פתאומיות בגורל, תפניות חדות. הכל מושכל והגיוני ומדוד.

אנחנו חיים בחברה שמכרסמת באתוס הזה של המעמד הבינוני. סנסציות הפכו להיות חלק מהמציאות סביבנו. מהו "אקזיט" אם לא סנסציה, אירוע סנסציוני? ובמה, אם כן, חוטא סופר או יוצר אחר שמתאר "אקזיט", הלא זהו, לכאורה, הראליזם של ימינו? בכלל, חיינו שטופי המדיה הם סנסציה אחת גדולה, מאבל כבד להצלחה מסחררת, אבל זוהי לכאורה המציאות כבר, לא רק ייצוג כוזב שלה – המציאות בחברה שחיה סביב אירועי המדיה שלה.
והרי חיינו עצמם, לא רק ייצוגם המדיאלי, הפכו לסנסציה אחת גדולה: אנחנו חיים במתח גבוה, מוקפים במראות משלהבי יצרים באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא נחים לרגע, מתנודדים כשיכורים מסקנדל לפסטיבל.

האם "הסנסציוני" סיים את תפקידו כמונח שלילי בביקורת?

ראשית, העובדה שעדיין מדווחים על "אקזיט" מעידה שזו עדיין מציאות חדשותית, של "אדם נשך כלב", כלומר זו לא הנורמה.
שנית, ברור התפקיד האידאולוגי (במובן המרקסיסטי, כלומר של התודעה הכוזבת) של הסנסציה במקרה של ה"אקזיט" – הניסיון לשכנע אותנו שהחריגים הכלכליים הם הנורמה, שמי שמעז מצליח, שכולם בדרך לגאולה השלמה – אם עדיין לא הגיעו אליה.

ועדיין – מבקר התרבות היום לא יכול להשתמש בקטגוריה של "הסנסציוני" באותו אופן בו השתמשו בו קודמיו. לא מחאה נגד אי הראליזם של הסנסציה צריכה להיות מחאתו. לא רק מחאה כזו, בכל אופן. אלא תביעתו שאם החיים הפכו לסנסציה לחלק מהאנשים – מן הצדק שהסנסציה תחלחל מטה ליותר ויותר אנשים.

2. השיטה חזקה מאיתנו כי היא משתמשת בשני כוחות חזקים מהסובייקט התבוני – מין ונרקיסיזם.
פייסבוק, למשל, ממכר חלק מהאנשים באופן שהם אינם מסוגלים לעמוד מולו – באופן שאינו שונה מהתמכרות לפורנוגרפיה.

אם ניתן לנצח את השיטה, חוששני, הרי שהדבר ייעשה רק בכלים הכבדים של הדת (איני מדבר על חזרה בתשובה): כלומר, לעצום עיניים בעוברך ליד פייסבוק כמו שחרדים עוצמים עיניהם בקרבה לנשים שלבושן אינו צנוע לשיטתם.

כלומר שני: אולי יפתחו בעתיד "דיני צניעות" ביחס לנרקיסיזם כשם שפיתחה הדת ביחס למין (ולא בלי צדק)?

3. היזהרו מקלישאות, גם אם הן קלישאות של אינטלקטואלים:

"הצבת שאלה טובה הינה כבר חצי תשובה" – לא נכון. לא מדויק. ישנם כאלה שיש להם כוח לחתור עד התהום בשאלותיהם הנבונות, לערער הכל – אבל, מותשים משאלותיהם הנוקבות, לא נותר בהם כוח לחזור ולטפס ממעמקי הבורות שהם כרו לעצמם במו-שאלותיהם אל אור השמש של התשובות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת שרון  On דצמבר 10, 2013 at 3:10 PM

    מעניין מאד.במיוחד החלק שעוסק בפייסבוק.
    בעיני תהליך חברתי סוחף של חזרה לחיים דתיים -במובן של מוסכמות בעינין איפוק בנושא היצרים,עם סייגים ברורים.ולאו דוקא חיים דתיים במובן של שולחן ערוך,הוא ממש מעבר לסיבוב.
    אני מנחשת שעוד 20 שנה נסתכל לאחור על היום ולא נאמין שהורים נתנו לילדים בני 10 לפתוח חשבון בפייסבוק במחשב הפרטי שבחדרם.זה ישמע הזוי כמו שנישמע לנו היום שפעם קשרו תינוקות בעריסה כדי שלא יזיקו לעצמם…
    בתור אחת שהיתה מכורה לפייסבוק לפרק זמן קצר יחסית-4 חודשים.
    מצאתי שהנרקיסיזם שהפייבוק מעורר הוא סם חזק מאד.ומטפש מאד.משאיר עם הנגאובר חזק של תחושת ריקנות

  • מרית בן ישראל  On דצמבר 11, 2013 at 9:05 PM

    אוהבת איך שאתה מודד את החיים על הספרות ולהפך כל הזמן.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 12, 2013 at 9:14 AM

    תודה על הערותיכן!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: