על "עשרה בדצמבר", מאת ג'ורג' סונדרס, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני מניח שאתם מכירים את זה. את אותם רגעים ראשונים של קריאת סיפור, בו אתם שרויים עדיין בהיעדר אוריינטציה, קוראים משפטים, ומבינים אותם בדרך כלל, אם כי לפעמים בדִי-עמל, אבל אינכם יודעים עדיין במה בעצם מדובר. כמו להתעורר מחלום עמוק אל תוך מציאות חדשה, חדר במלון, למשל – לוקח כמה רגעים עד שאתם מבינים מה בכלל עיניכם רואות. רגעי ההלם האלה, חוסר ההבנה הזה, הם הכרח שלא יגונה בהתחלת קריאה ברומן. הרי אנחנו אכן נכנסים כאן לעולם חדש. הבעיה שלי עם קובצי סיפורים קצרים הינה שרגעי הערפל וחוסר הידיעה האלה מתחדשים תדיר, מדי הכנסנו לסיפור חדש בקובץ. ואני חושד, שאותו הכרח לא יגונה, רגעי היעדר ההתמצאות, נתפס על ידי חלק מהכותבים והקוראים כמעלה ספרותית. כלומר – אתמקד קודם בקוראים – חלקם אוהב את הלם אי ההתמצאות ואת הדריכות שנתבעת מהקורא, על מנת להבין מה בעצם פה קורה.

ניקח לדוגמה את הפתיחה הזו, מהקובץ הנדון כאן: "שלושה ימים לפני שמלאו לה חמש-עשרה עצרה אליסון פּוֹפ בראש המדרגות. נגיד שהמדרגות היו שַיש. נגיד שהיא ירדה וכל הראשים פנו. איפה היה {האחד והמיוחד}? עכשיו הוא ניגש, קד קלות ותוהה, איך נכנס כל-כך הרבה קסם בחבילה קטנה כזאת? אוּפּס. הוא אמר חבילה קטנה? ופשוט עמד שם ככה? בפרצוף נסיכי רחב ותפל הבעה? מסכן כזה! סליחה, אין מצב, ירד מעל הפרק, הוא בהחלט לא {האחד והמיוחד}". ישנם קוראים, אני משער, שאוהבים את המבוכה שקטע כזה משרה עליהם. והכותב כיוון לאותם קוראים (והדבר ניכר גם בפתיחות אחרות של סיפורים בקובץ הזה). אבל אני איני קורא כזה. איני אוהב לא להבין ואי האוריינטציה הזו מזכירה לי מדי את הלם החיים בחברה שלנו, חברה מופצצת מידע, ואני מוכן אמנם להתאזר בסבלנות כשאין ברירה, אבל איני אוהב שימוש מכוון בהלם פתיחה כזה. זו הסיבה שאני מעדיף בהרבה סופרי סיפורים קצרים "קיפודיים" על פני כאלה "שועליים", במונחים של ישעיהו ברלין, כלומר כותבי סיפורים קצרים שעוסקים באובססיביות בנושא אחד מכמה זוויות שונות, כמו דיוויד פוסטר וואלאס, בן דורו של הסופר דנן, ב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" שלו, על פני כותבי קבצים כדוגמת הקובץ הזה. המונומניה, השיגעון לדבר אחד, של וואלאס, הופך את קריאת הסיפורים הקצרים שלו גם למזמינה יותר מבחינה קוגניטיבית, מאשר סופר "שועל" שמדלג מנושא לנושא.

ג'ורג' סונדרס, יליד 1958, הוא סופר של סיפורים קצרים הנחשב מאד מאד בארה"ב. והקובץ הזה בהחלט אינו נטול מעלות. חלק מהסיפורים כאן עוסקים בכאב החיים בחברה תחרותית ונעדרת שוויון באורח קיצוני כל כך, כמו החברה האמריקאית, במאבקי ההישרדות והשגת סטטוס חברתי נכסף בחברה הזו, בחוסר הבנה בין מעמדי, ובשטיפת המוח שמאפשרת את החברה הזו – וחלק מהסיפורים עושים את כל זה במקוריות ובדמיון ובשנינות ובהומור ראויים לציון. סיפור אחד, לדוגמה, הכתוב במתכונת יומן של בן המעמד הבינוני האמריקאי, הכותב בקצרנות ובמעט עילגות, מספר על ניסיונו של הכותב, בעל ואב אוהב, לרצות את בתו ולקנות לה חפץ נוי כמו שיש לחברותיה העשירות. אלא שחפץ הנוי הזה הינו מהגרת עבודה מהעולם השלישי, כמותה, בסיפור הדמיוני והסאטירי המוצלח הזה, נמכרות רבות בחברת השפע האמריקאית, נמכרות כעדי וקישוט.

אגב, הסיפורים העוסקים כאן בוייט-טראש אמריקאים, כדוגמת הסיפור המוזכר זה עתה, על אף ההומור שבהם, יוצרים את אותו דיכאון אופייני ליצירות העוסקות בקבוצת האוכלוסייה הזו. דיכאון שנובע, לטעמי, מכך שאמריקה רואה את עצמה כמריטוקרטיה, ולפיכך הלבנים הנחשלים בתוכה, שאינם יכולים להסביר את מצבם הירוד בגזענות או באפליה דתית/מגדרית, לא רק סובלים מנחשלותם כשלעצמה, אלא גם מתודעה נכלמת שאין להם להאשים אלא את עצמם והיעדר כישרונם. זהו הסיוט של החיים במריטוקרטיה או מריטוקרטיה-כביכול.

סיפור מצוין אחר כאן כתוב במתכונת תזכיר של בוס בתאגיד כלשהו, המשתדל לרומם את רוחם של העובדים ולהלהיב אותם להספק בעבודה. אלא שהעבודה, נרמז לנו, אינה הומנית במיוחד, ולמעשה גם מפקד בכיר באס.אס. יכול היה לכתוב מכתב תאגידי קלישאי כזה על "העבודה החשובה" שעושים פקודיו. הסאטירה כאן דו-ראשית ומופנית הן כלפי הקלישאות התאגידיות והן כלפי טיב העבודה שנעשית בחלק מהתאגידים האמריקאים.

עוד מאפיין המשותף לכמה סיפורים הוא האמתלות המקוריות שמצא הסופר להחדרת אנגלית גבוהה (המתורגמת כאן בהתאם היטב) ללב הדלות הלשונית של האנגלית היומיומית שמדברים גיבוריו. כך, למשל, בסיפור על עובד בפארק שעשועים המדמה חצר אבירית, שמדבר מעין "שייקספירית" כחלק מתפקידו, וגם מחוץ לתפקידו.

סיפור מצוין אחר כאן משתמש גם הוא במוטיבים סמי-מד"ביים, כלומר כאלה שאינם מצויים עדיין במציאות, אבל ייתכן גם ייתכן שיתרחשו בעתיד הלא רחוק (כמו נשות-הנוי שקונים אמריקאים עשירים): הוא מספר על פושע שנשלח במקום לכלא להיות שפן ניסיונות בפרויקט מחקר לגילוי "סם אהבה". הפושע מגלה גבורה גדולה במהלך הסיפור הזה ומציל בחורה אחת, וזהו מוטיב שמשותף לכמה סיפורים כאן: פנטזיות הצלה של גיבורים קטנים ומעוררי אמפטיה, גברים כולם, שחולמים על הפיכתם לגיבורים, ואז פנטזיות ההצלה שלהם מתגשמות לפתע.

אבל המוטיב הזה, פנטזיות והגשמות של הצלה, הוא הרי מוטיב סנטימנטלי. וזו עוד מגרעה של הקובץ היפה-בחלקו הזה. אם הוא אקלקטי מדי בהשוואה לפוסטר וואלאס – הרי שהוא רגשני מדי בהשוואה לסופרת הגדולה באמת של הסיפור הקצר בתרבות דוברת האנגלית: אליס מונרו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמוס  On דצמבר 13, 2013 at 4:21 PM

    שתי המהויות השועלית והקיפודית אינן יכולות להתקיים בנפרד.כשם שאין גבוה ללא נמוך ואין מהיר ללא איטי, כך הן משולבות ותלויות זו בזו.הדור הצעיר קורא הסיפורים הקצרים ,הוא הצד האחר של דור האבות קורא הסיפורים הארוכים .שעון הזמן הדיגטלי  נעדר תיקתוקם של מחוגי הזמן.כך בחרישיות קצבית ויציבה הופכים הצעירים למלקטים הקדמונים .אוספים מידע ובונים מציאות זמנית ,עד לתמונה הבאה שתעלה על המסך,תשתלב או לא תשתלב במטרה הקיפודית להיות קיים. בסיפוריו הקצרים ,מלקולם גולדוול משלב תפיסה קיפודית ושועלית ,יוצר כמיהה ורצון לדעת ולהעמיק בנסתר.שהרי מאחורי כל רעלה ,יש רעלה נוספת וההליכה לאיבוד בין הרעלות מאפשרת קיום בעל משמעות וטעם בחיי היומיום.
    תודה
    על כתיבתך הקצרה ובו בזמן לעיתים בעלת השפעה לטווח ארוך.

  • ורד  On דצמבר 14, 2013 at 5:14 PM

    מניעת מידע לשם הגברת העניין של הקורא ו"הצמדתו" לטקסט הייתה טכניקה כל כך נפוצה בסדנת כתיבה שבה השתתפתי, כאילו שאם יימסר המידע בלי למנוע אותו במכוון, אין ספק שהקורא יעשה כדור נייר מהטקסט וישליכו מיידית לפח… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: