קצר על ביקורת תרבות מוראליסטית

כאשר אתה מבקר את החברה העכשווית, או אנשים בתוכה, כ"נרקיסיסטיים" (גם אם אתה מבקר אגב כך גם את עצמך במחשבתך) – כאשר אתה מלא זעם או בחילה מהקיום העכשווי, הפייסבוקי, שכולו הוא "קיום-לעיני-האחר" (גם אם, כמעין אליבי, אתה כולל את עצמך בקיום הזה) – צריך אתה להיזהר משנה-זהירות מלעשות תוך כדי כך משנה-עוול.

האם לא די בכך שיש אנשים שנאלצים להתמודד עם תחושת עצמי רעועה, עם צורך בלתי נמלא להכרה, עם כאבי תחושת בדידות או נידחות, עם קור פנימי פושה-זוחל כמו ערפל-עשן בחלל הבטן והאיברים הפנימיים – האם לאלה נחוצים אנשים בעלי ארשת של חשיבות עצמית ועליונות מוסרית כביכול, המצליפים בהם על כך שהם "מרוכזים בעצמם"?

בכלל: חלק מהעיוותים המוראליים של התקופה שלנו אינם בשליטתו של האינדיבידואל והוא, לפיכך, אינו אחראי להם. הם מבניים – קשורים בהתפתחויות כלכליות וטכנולוגיות ופילוסופיות – או שהם קשורים בטבע האדם, שההתפתחויות הללו נתנו לו להרים את ראשו המיוסר.

והנה אגדה תלמודית גדולה שקשורה לכך:

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז…
מעשה שבא רבי שמעון בן רבי אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".
היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין 'רבי'?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי שמעון בן רבי אלעזר ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. (תענית כ' ע"א)

להטיח באנשים היום שהם נרקיסיסטיים (גם אם המבקר לא מוציא את עצמו מכללם) – משול לאמירה של רבי שמעון בן אלעזר על אותו מכוער שמכוער הוא. "לך ואמור לאומן שעשני", יכולים להשיב האנשים המבוקרים – לך אמור זאת לתקופה שיצרה אותנו כך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי ד.  On דצמבר 18, 2013 at 3:18 PM

    האמירה "אנו נרקיסיסיטיים כי התקופה היא שיצרה אותנו כך, ולכן הנרקיסיזם אינו בשליטתנו", שומטת את הקרקע תחת האמונה ביכולתו של האדם והחברה להשתנות. נרקיסיזם הוא תכונה נפשית, וכמו כל תכונה נפשית אחרת – מי שניחן בה יכול לעבוד עליה, להשתנות ולהיות אדם טוב יותר.
    אין בכך כדי לתמוך במצליפים הפומביים. טענתי היא רק שהאדם יכול וגם שואף להשתנות. כיעור, לעומת זאת, הוא תכונה חיצונית ולא (או: הרבה פחות) ניתנת לשינוי.

    דבר נוסף: אני חושב שהטחת העילבון של רשב"א לאותו מכוער היא השגויה – "כמה מכוער". רשב"א היה יכול, למשל, להציע לו ללבוש בגדים מחמיאים יותר, שיחפו על כיעורו. להציע לו אפשרות לשינוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: