על "האמת על פרשת הארי קֶבֶּרט", של ז'ואל דיקֶר, הוצאת "מודן" (מצרפתית: רמה איילון)

פורסם במדור לספרות ב "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

עם הצלחה מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח קרויה ביקורת ספרות. הספר הזה, של סופר שוויצרי צעיר, ראה אור ב – 2012 וזכה להצלחה גדולה בצרפת ובשווייץ. הוא תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה גם בתרגום (והוא גם מתורגם היטב לעברית). מתוארת בו פרשיית רצח בעיירה אמריקאית קטנה בניו המפשייר בשנות השבעים. בהווה של הרומן, ב-2008, המספר, סופר יהודי אמריקאי בשם מרקוס גולדמן, נוכח לפתע לגלות כי המנטור הספרותי שלו, הסופר האמריקאי המפורסם והנחשב מאד, הארי קֶבֶּרט, שחי בעיירה המוזכרת, מואשם ברצח של נערה בת חמש עשרה בשם נוֹלה, אתה ניהל רומן ב-1975. אותו הארי קברט כתב באותה שנה גורלית את הספר שעשה לו שם גדול בספרות האמריקאית, "שורשי הרע" שמו. האם קברט אשם? מרקוס, למרות עדויות חותכות לכאורה לאשמתו של קברט, משוכנע בחפותו והוא יוצא לנהל חקירה מקבילה לחקירת המשטרה על מנת להוכיח זאת. הוא גם מקווה שסיפור החקירה ותוצאותיה יניבו יצירה ספרותית דוקומנטרית שתחלץ אותו ממשבר הכתיבה בו הוא מצוי.

הבעיה הראשונה והזועקת של הרומן הזה נובעת בדיוק ממה שציינו סוקרי ומשווקי הספר בהשתאות: היותו רומן אמריקאי כביכול שנכתב בצרפתית על ידי סופר אירופאי. האמירה המתפעלת הזו מכסה על רומן שכולו קלישאות וציטוטים מכל הבא ליד (כלומר, מהספרות, הטלוויזיה והקולנוע, מקומדיות, מותחנים ודרמות) על החיים במחוז האגדי המכונה "אמריקה". וחשוב להדגיש: אין מדובר כאן ביצירה פוסטמודרנית מתוחכמת, המשתמשת ב"ציטוטים" וחיקויים של ייצוגים תרבותיים קיימים, יצירה שיוצרת "פסטיש" מורכב, שהוא אחד מתווי ההיכר של הפוסטמודרניזם בספרות, כפי שציין המבקר פרדריק ג'יימסון במסתו הקלאסית על הפוסטמודרניזם. לא, יש פוסטמודרניזם ויש פוסטמודרניזם, מסתבר. יש "פוסטמודרניזם חכם" ויש "פוסטמודרניזם טיפש". ה"פוסטמודרניזם הטיפש" לא מלהטט בווירטואוזיות בין סגנונות ותמות קיימות. הוא בפשטות קלישאה. רבות-רבות מהן מצויות כאן: קלישאת העיירה האמריקאית התמימה כביכול שבתוכה מתבצע פשע מחריד; קלישאת יחסי אב-בן פומפוזיים; קלישאת הסופר היהודי הנוירוטי ואמו השתלטנית; קלישאת מחסום הכתיבה של הסופרים. ישנו שיח ביקורתי בשנים האחרונות על "ספרות גלובלית", כלומר על הינתקותה של חלק מהספרות הנכתבת היום מהמקום שממנה היא נכתבת אל המרחבים הקוסמופוליטיים, המצודדים כמובן מבחינה שיווקית. הספר הזה מדגיש את כל מה שרע ב"ספרות גלובלית" כזו.

הגריעות של הרומן אינה מסתכמת בקלישאיותו. זהו רומן סנסציוני עד מח העצם. סקס, רצח והצלחה פנומנלית (של הארי קברט כסופר וגם של מרקוס כסופר). הרומן רצוף עליות ונפילות ותפניות חדות. הוא משתמש תדיר ב"אקטינג אאוט", ממש כמו תסריט: כל המחשבות והקונפליקטים מקבלים ביטוי חיצוני "דרמטי". הוא מאיץ תהליכים נפשיים שמתוארים כך באופן סכמטי ופשטני, כמו, למשל, אהבתם הגדולה של הארי ונולה, שבן קיץ פרצה, הבשילה והגיעה לסופה הטראגי. האהבה הזו מתוארת בסנטימנטליות קשה מנשוא. לעתים, כשאתה נתקל בסנטימנטליות כזו, אתה נזכר בהערתו הצינית של שופנהאואר על האהבה הרומנטית והיוצרים שמתמכרים לה. שופנהאואר מעיר שלו הייתה האהובה נולדת במקרה עשר שנים מוקדם יותר, הרי שהאהבה השמיימית לא הייתה נולדת בתורה היא והיו נחסכים מאתנו תיאוריה המתפעמים. הרומן גם חושף את תשוקתו הנאיבית והילדותית של הסופר להפוך את מקצועו שלו לדבר מה זוהר וגברי. לא רק שהסופרים הגיבורים שלו מקבלים מיליוני דולרים לכתיבת ספריהם, הם גם הופכים את הכתיבה עצמה לחקירה בלשית. כלומר, הסופר ממזג, בצורה ילדותית חשופה, בין דמות הבלש לדמות הסופר. אגב, ישנה כאן התפתחות מעניינת (מבחינה ביקורתית) בטרנד הבלשי בספרות של השנים האחרונות. טרנד הבלש פלש כל כך לתוך הספרות הכללית עד שהספר הזה מזהה ממש בין חקירה בלשית לכתיבת ספר.

למעשה, הרומן הזה מציג פריצת דרך גדולה בתחום הפרסום. הוא מחדיר את הפרסומת לרומן לתוך הרומן עצמו בציינו אינספור פעמים כמה מופתית יצירתו של הארי קברט שעסקה בתיאור אהבתו לנולה – וזה הרי גם נושאו של מרקוס! משמע – לפנינו יצירת מופת. צריך גם לשים לב להקבלה המעניינת בין גורלם של הסופרים המופיעים כדמויות בספר, שבן לילה הפכו לסיפורי הצלחה מופלאים, לגורלו של הספר עצמו, כלומר הספר שאנו קוראים וסיפור הסינדרלה שמספרת הכריכה האחורית אודותיו ("בן-לילה התייצב בצמרת טבלאות רבי-המכר"). לטעמי, הסופר יצר את הבאזז לספרו-הוא דרך תיאור כוכבי השביט הספרותיים ברומן שלו. וזו פריצת דרך נוספת בתחום השיווק הספרותי. אבל בתחום הספרות עצמה הספר אינו פורץ דרך, הוא צועד בדרכים שחוקות.

הרומן הזה סנסציוני וקלישאי וסנטימנטלי. אבל יש להודות שהוא גם מושך לקריאה לפעמים. מדוע? מדוע?! כי סנסציה זה כל כך כל כך מרתק, וקלישאה זה כל כך כל כך קל לעיכול, וסנטימנטליות זה כל כך כל כך מרגש. וברצינות: הצד המוצלח היחיד כמעט של הרומן הוא המתח שהוא יוצר באשר לפתרון התעלומה. כאן ניכר כישרון לא רע בכלל של כותב מותחנים פופולריים. הרומן, לפיכך, מספק את הסחת הדעת מחיינו שמספק מותחן יעיל. ואין לזלזל בזה. אבל גם אין לייחס לזה חשיבות מרובה.

ומדוע עוד הפך הרומן לרב מכר? אני חושד שבעידן הדמוקרטי שלנו יש לקוראים חשק לחוש שהסופר אינו חכם יותר מהם. חלק מהנאת הקריאה כאן היא הבוז הקל שרוחש הקורא לסופר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On דצמבר 28, 2013 at 7:52 PM

    אריק, באתי להתווכח. עם זאת, אתייחס קודם כל למה שאין לגביו כנראה בינינו ויכוח:
    א. זה אינו ספר הכתוב באופן יוצא מן הכלל. הוא מתוחכם יותר בפיתוליו ובנראטיבים המתחלפים בו יותר מרוב המותחנים הקיימים בשוּק, אבל הוא אינו כתוב הרבה יותר טוב מהם.
    ב. אחד הצדדים ששיעשעו אותי בעת הקריאה הם המובאות מתוך יצירת המופת של קברט (נשאיר את זה כך) "שורשי הרע". ובכן, אין בקטעים המצוטטים כל דבר שראוי לזהות אותו כספרות מופת. גם העצות שמעניק קברט לגולדמן רחוקות מלהיות מבריקות, ובכלל לא ברור מה הופך אותו לכזה מנטור מגנטי גם בצעירותו וגם 30 שנה אחר כך.
    ג. יש כמה קטעים נמלצים עד מגוחכים, כמו איזה קטע בשלהי הספר, שבו הארי קברט שם את ידיו על ליבו ומבקש את גולדמן לספר לו במלותיו היפות מה באמת אירע בליל ה-30 באוגוסט ביער. אני חייב לומר שבקטע הזה העורך נרדם בשמירה, וזה כל כך מגוחך ובלתי סביר, שפרצתי בצחוק, דווקא ברגע שבו הסיפור נכנס למקום החמוּר של ההתרה הסופית.
    עתה הצד האחר:
    א. המחבר מצליח להחזיק סיפור בן 600 עמודים. הקריאה מצליחה לעניין את הקורא. אישית, חיבבתי את זה שהסיפור מחזיק לפחות שלשה סופים של חקירה, כאשר כל סוף הוא ראשיתה של ההתפתחות הבאה אחריה.
    ב. על אף כל הסנסציות, וכמה גרעונות אחרים, הכותב מצליח לשמור על זרימה. הסיפור קולח. ונכון, שהדמויות שטוחות למדיי, ולפעמים ניתן לאפיין אותן כאילו יצאו מסרט אנימציה של דיסני, ובכל זאת
    קורא שנניח שאי התאהב/ה בגיל 15 צפוי לחוות איזה כאב-לב קל עד בינוני, בהיזכרו בעוצמות הבלתי אפשריות, שבהן חווים דברים בכאלו גילאים. כך אירע לי.
    ג. כמו הרבה מאוד להיטים ורבי-מכר, לפנינו טֶלֶנוֹבֶלָה על עיירה קטנה שכולם בה מתגלים כמושחתים/מלאי שקרים/נפגעי נפש בדרך זו או אחרת. נכון, המחבר צפה בטווין פיקס וב-Blue Velvet, וקרא את "בדם קר" של טרומן קפוטה, צפה ב"פסיכו" וב- "סיפור אהבה", וכנראה שגם קרא את "השבועה" מאת פרידריך דירנמאט (או למצער צפה בעיבוד הקולנועי שביים שוון פן בכיכוב ג'ק ניקולסון). כזכור, גם "טווין פיקס" היתה טלנובלה, וגם "הסופרנוס" היתה כזאת. בשניהם היו לעתים אלמנטים מגוחכים וגרוטסקיים להפליא (במיוחד בסיפורי המשנה, מה שנמצא כאן בשפע). ובכל זאת, כפי שמהן היה קשה להתיק עין, גם הספר הזה למרות כל מגרעותיו מציע חוויית קריאה המדביקה אותך אל דפיו. אני חושב שהתעלומה, והקושי להתיר אותה, גורמים לכך, ועל כן, אין כאן חוויית ספרות עלית, אבל יש כאן מותחן שהוא טוב הרבה יותר ומגוון הרבה יותר (גם אם לפרקים מגוחך), מן ההיצע המצוי-הקיים. לא ספרות עלית, אבל מותחן מוצלח (גם אם סנסציוני, ומז'ורי). וככזה, אזכור אותו, אני חושב.

  • שוֹעִי  On דצמבר 28, 2013 at 8:08 PM

    וכמעט שכחתי את "לוליטה" של נבוקוב שכל ה- נ-ו-ל-ה לכל אורך העלילה מרפרר אליו.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 28, 2013 at 9:47 PM

    שועי, תודה על הערותיך.
    מה שמפריע לי הוא הטשטוש בין ספרות ז'אנרית לספרות קאנונית שמתבטא בהתקבלות ובהצגה של הספר הזה. לו הוא היה מוצג כהרלן קובן השוויצרי – היה סבבה לגמרי, כמאמר העם. אבל לא כך הוא.

    שנית, נכון שהוא מותח וזורם – ואף ציינתי את זה – אבל הקטעים הסנסציוניים והסנטימנטליים משעממים אותי, פשוט כך. הם לא רק "בעייתיים" מבחינה ספרותית או "מוסרית" – הם פשוט לא מזיזים לי, כמאמר אותו עם.

    ואגב, אני גם לא מתפעל מהסופרנוס ומדיוויד לינץ', כלומר מה שאני מכיר מהסדרה ומהבימאי בהתאמה (ואני הולך להסתתר מפחד הלינץ 🙂 ).

  • עידית  On מרץ 12, 2014 at 9:59 AM

    אומנם במרחק זמן מאז נכתבה הביקורת הזאת, אבל אני קוראת את הספר רק עכשיו; מלבד שאני מסכימה מאוד עם אריק גלסנר, חשבתי על אפשרות שז'ואל דיקר ניסה לכתוב פרודיה על טלנובלה. כי סיפור האהבה הוא לא רק קלישאה: הוא פשוט מטופש, ומשעמם, ואין אפשרות לנחש איזה ספר מין חשוב היה "שורשי הרע", שהארי כתב בהשפעתו. כל הדמויות נראות כבובות על חוט. אולי בצרפתית היה מובן לקוראים שזוהי פרודיה. בעברית קשה להחליט אם אלה שטויות בנפח אדיר או יומרה כושלת. כמותחן – הקצב איטי מדי. למה אני ממשיכה? שאלה טובה. אולי מחכה לראות אם יש הסבר לתהייתי.

  • עידית  On מרץ 16, 2014 at 12:32 PM

    טוב, גמרתי את כל ה-600 עמודי הספר הזה – עם קצת דילוגים. וזו האמת שלי על האמת על פרשת הארי קברט: הושקעה הרבה עבודה והתוצאה דלה. אף אחד מהספרים שחוברו כביכול על ידי כל מיני סופרים במהלך הספר הזה ("שורשי הרע," "השחפים של אורורה," "האמת על..") לא שווה את הנייר שעליו נכתב; לפי האחרון אני מסיקה על השניים הקודמים. האמיתות שמהוות מוטו לפרקים שחוקות ולא חשובות. העצות של ה"סופר הגדול" הארי קברט עלובות. פתרון התעלומה פתטי. מגיע לי צל"ש שהתמדתי, כשלפני כמה ספרים שמנסים לפתות אותי: ס. יזהר (ניצה בן-ארי), אדית וורטון, ג'ון גרישם… אולי הסיבה היא לנסות ולמצוא את סוד ההצלחה שלו בעולם. ניסיתי – לא מצאתי.

  • ענת  On מאי 19, 2014 at 8:27 AM

    שמחה לתרום את שני הסנט שלי כאן, אם כי הם בעיקר מהדהדים את מה שנכתב עד כה. התחלתי לקרוא את הספר לפני כמה ימים ונדהמתי מהשטחיות הפלקטית, הקלישאות המגוחכות וחוסר התחכום הפאתטי (נדהמתי, כי "מכרו" לי אותו כספר מצוין ואני עדיין מתקשה להאמין שמיליוני קוראים התענגו עליו). כמו עידית גם אני שבויה בצורך לקרוא עד הסוף כדי לדעת מה קורה, אבל כבר מזמן התחלתי לפסוח על סצינות שלמות ופסקאות ארוכות ומיותרות. לפחות שמחתי לגלות שיש עוד אנשים שחושבים אותו הדבר עליו. גם זה משהו.

  • יאיר  On יוני 5, 2014 at 2:35 PM

    דבר אחד חיובי יצא מקריאה של הספר. גיליתי כמה מבקרים שיש להם טעם וניתן לסמוך עליהם.

    לאחר מספר פעמים בהם עצרתי את הקריאה בתדהמה, כי לפני ספר שזכה בביקורות חיוביות ועם זאת אני שוב מרגיש כמו הפעם הראשונה שהמליצו לי על הרלן קובן, החלטתי לבדוק האם אני לבד בדעתי כי הכתיבה בספר מגוכחת ולעיתים מביכה.
    אני שמח לגלות שאני לא לבד.

    וכן, גם אני אמשיך בקריאה, כדי לתת לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להשתפר.

  • עמירם  On יולי 19, 2014 at 5:57 AM

    הספר מרתק אבל מזכיר בצורה חשודה את פייטון פלייס של גריס מטאליוס. היא הוחרמה ומתה בודדה וחסרת כול ואילו דיקר נישא על גלי ההערצה. אולי בגלל שהוא לא כתב על העיירה שלו.

  • liebermanorna  On אוקטובר 26, 2015 at 10:04 PM

    עם הצלחה לא מתווכחים מתכוון אולי לשטרות הנופלים בקופת המו"ל ובכיס הסופר. דיקר מכר שני מיליון וחצי עותקים מהספר הזה וזה עתה, דרך אגב, הוציא ספר חדש. עוד לא קראתי כלום ממנו אבל התופעה בהחלט מסקרנת. טוב שיש ספריות.ׁׁ

  • מורן  On יוני 16, 2016 at 10:50 PM

    הו כן! תודה! סוף סוף ביקורת מתאימה לטרחנון הקלישאתי והזול הזה שמשום מה, אני באמת, באמת לא מבינה למה, נהנה מביקורות מהללות. רק שלי ממש לא היתה סבלנות לסחוב עד הסוף. אולי תגלה לי את הסוף? בכל זאת אשמח לשמוע אם זה מה שאני משערת. חן חן!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: