קצר על רגשנות

1. מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.

2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.

3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Ran Ehud  On ינואר 6, 2014 at 7:09 PM

    הי מרן שלום אריק

    מה אכתוב ולא כתב אל? ובכל זאת סיימתי את הנובלה איש יושב לבד שיצאה בהוצאה עצמית באינדיבוק ובקרוב בבוקסילה ואני מתכבד לצרף לך אותה תודה

    רן

  • מרית בן ישראל  On ינואר 7, 2014 at 8:14 AM

    גם אני לא מסתדרת עם רגשנות, משתעממת ומשתוממת כשהכל נשפך החוצה בלי מורכבות, בלי שכבות נוספות, בלי מתח בין הכאוס הרגשי לצורה הקרירה והגבישית, שזה בסופו של דבר ובכל מיני גלגולים, תמצית האמנות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: