על פנחס שדה

כאן כתבתי מסה על קריאה שנייה ב"החיים כמשל". למסה הזו אני מצרף כעת דברים שנכתבו למדור הספרות של "ידיעות אחרונות".

*

ביומני פנחס שדה, שראו אור כעת, ערוכים ומוערים להלל בידי אילת נגב ויהודה קורן, כותב ביומנו שדה בן ה-26, בשורות קצוצות, כך: "אם אדם שמן חושב את עצמו/ לשמן – זהו שיגעון השמנוּת? לא./ ואם אדם קרח חושב את עצמו/ לקרח – זהו שיגעון הקרחוּת? לא./ ובכן, אם אדם גדול חושב את/ עצמו לגדול – מדוע זה מוקע/ כשיגעון גדלות.".

ובקטע יומן שנה אחר כך, מ-1956, כותב שדה כך: "מה עלי לעשות? לשאת את יעל – או לנסוע, להפקיר את עצמי לבדידות, לסבל, לאי-ביטחון, ולבסוף אולי למות. אני פוחד שאם אתחתן – אשקע מפסגות ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שלֵו, קר, קטן".

שני הקטעים האלה מדגימים מדוע פנחס שדה זר כל כך להווייה שלנו. אך הם מדגימים גם מדוע הזרות הזו אינה לגנותו דווקא, ואולי היא אף מחדדת את הרלוונטיות שלו להווה. במילים אחרות: היותו של שדה "שלא בעיתו" – כפי שכינה בהתרסה ניטשה, גיבור גדול בפנתיאון היוצרים של שדה, אחדים מכתביו המוקדמים – מציבה אותו כאתגר מעורר לעידן שבו אנו חיים.

שדה זר לעידן שלנו כיוון שזהו עידן "טיפולי", עידן בו המונחים ותפיסת העולם של הפסיכולוגיה התרפיסטית חלחלו עמוק-עמוק אל תוך התרבות הכללית. בעידן כזה ההתלבטות של שדה אם להינשא, למשל, לא תתפרש כפי שהוא עצמו פירשהּ בציטוט המובא לעיל: כבחירה קיומית שמצמצמת את הנפש; כוויתור אנטי-רומנטי, כלומר שאינו הולם את ערכי הרומנטיקה, על חשיבות הסבל בחיים, בוודאי לאמן היוצר. ההתלבטות של שדה אם להינשא תפורש, קרוב לוודאי, כ"בעיה" שיש לשדה עם "קשרים". מטפל נבון, קרוב לוודאי, לא יתייחס לקושי הזה של שדה באופן שיפוטי, אבל שדה יתפרש על ידו כמי שחורג מהנורמה שלא בטובתו. ולו היה פנחס שדה מטופל המהרהר באוזני המטפל שלו על גדולתו החד-פעמית, יש להניח שהמטפל לא היה מסכים ל"הפרכה" ש"מפריך" שדה את הטענה כי הוא סובל משיגעון גדלות בציטוט הראשון שהובא לעיל. המטפל אכן היה סבור ששדה לוקה בסוג של שיגעון גדלות או "פגיעה נרקיסיסטית" ששיגעון הגדלות מחפה עליה.

שדה היה נחרץ ועקבי בהתנגדותו לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה (עוד דוגמה מהיומנים: "כל 'ידיעה', שמקורה בלימוד, היא מבחילה, מלבד היותה מוטעית. למשל ה'אמיתות' ההשכלתיות של הפסיכואנליזה"). ועמדה נחרצת ועקבית זו שלו מניבה, לטעמי, ערך מוסף משמעותי מאד לטיפול של חגי לוי בדמותו, בסדרה חדשה שמוקרנת כעת בערוץ שמונה. זאת משום שמפעלו המפורסם ביותר של לוי, הסדרה "בטיפול", הביאה לשיאה וביטאה בכישרון רב את ההיגיון המנחה את תקופתנו הנוכחית, זו "הטיפולית". היותו של לוי יוצר "בטיפול" המחישה לו בחדות, להבנתי, את היותו של שדה יוצר מעידן אחר, יוצר השייך לעידן היוצרים "המקוללים", כשם הסדרה של לוי.

כעת, אני חושב שהרווחנו הרבה מהמעבר לעידן "הטיפולי". ההתבוננות הלא-מאדירה באדם, ההבנה הענווה יותר של האדם, מעודדת מציאת דרכים ריאליות להקלת הסבל של הקיום. וזו, הקלת הסבל, בניגוד לתפיסת שדה, מטרה ראויה מאד. אבל בצד היתרונות, אנחנו גם מפסידים לא מעט מראיית העולם הזו. ראשית, ההבטחה להפחתת הסבל שהבטיחה התרפיה ואחריה המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה עוד רחוקה מאד, כך נדמה, מלהתגשם. הסבל האנושי נמצא כאן עדיין ומציץ מכל עבר. שנית, התפיסה "הטיפולית" של האדם משפילה. פרויד עצמו הבין עד כמה התפיסה שהכוחות הנפשיים המרכזיים המניעים אותנו סמויים מאתנו ("הלא מודע") מעליבה. התיאוריה שלו, לטענתו שלו, הייתה ההשפלה הגדולה השלישית שספג האדם מהמדע, לאחר המהפכה הקופרניקאית, שגילתה לאדם שהוא אינו חי במרכז היקום, ואחר המהפכה הדרוויניסטית, שגילתה לאדם שהוא חלק ממלכת החי. קל וחומר שמשפילים הם הסברים ואטיולוגיות פוסט-פרוידיאניים, נוירו-כימיים, לתופעות נפשיות, הסברים הרווחים היום. העובדה ששדה, שהעמיד את היחיד במרכז – שמבטא ביצירתו נרקיסיזם קיצוני, בשפה הטיפולית של עידננו (אין מדובר בנרקיסיזם בנאלי, עם זאת, חשוב להדגיש, כזה של מתמודדי "האח הגדול", נגיד) – התנגד כל כך לפסיכולוגיה אינה צריכה לפיכך להפתיע אותנו. אם יש מי שהגיוני שיהיה רגיש לעלבון הזה הרי הוא שדה הנרקיסיסט: "המדע הוא מחלת רוח: האדם הוא אחד במערה ובמטוס-סילון. 'מוצא האדם' של דרווין הוא סכלות: לחשוב שה'גזע' (ביטוי אידיוטי) האנושי מוצאו מקוף, או גמל, או אופניים, ולשכוח שהאדם קיים לעצמו, כהתגלות וכניסיון, יחיד לעומת משמעות חייו (אלוהים)". בקטע המצוטט מתבאר, להבנתי, גם המקור הפסיכולוגי "הנמוך" של העמדה האקזיסטנציאליסטית הדתית של שדה. שדה היה זקוק למושג האלוהים – דבר מה שנמצא מעל הטבע, דבר מה גדול מכל גדול, דבר מה שאינו כפוף לאיש – על מנת לאושש את חשיבות היחיד, שאותה הדגיש וחזר והדגיש בכתיבתו. כלומר, גם האמונה שלו באלוהים, ניתן לומר בלשון "הטיפולית" של ימינו, נובעת מ"הנרקיסיזם" שהוא מבטא…

אבל כל ההערות הללו אינן באות להסביר רק מדוע שדה "לא רלוונטי". כאמור, הן באות להסביר גם את ההיפך. הקלישאה גורסת כי "החיים כמשל" הוא מהספרים שמתפעלים מהם בגיל הנעורים וכשקוראים בהם בגיל מבוגר מתאכזבים מהם. לא כך קרה לי. אמנם אף פעם לא הייתי שדה-אי, גם כשקראתיו בעניין רב לראשונה בגיל 20. אולי משום שקראתי לפניו אקזיסטנציאליסט חילוני, מעמיק משדה, לטעמי, בשם י.ח. ברנר, ש"חיסן" אותי מהשפעותיו העודפות של שדה, האקזיסטנציאליסט הדתי. אבל כששבתי וקראתי ב"החיים כמשל" לפני כשנה התפעלתי ממנו מאד. לא רק מאיכותו הספרותית במובן המצומצם של המילה, שאינה מוטלת בספק לטעמי (אם כי קשה יותר להגדירה), אלא גם מ"המסר" של הרומן הזה. יש בקריאת "החיים כמשל" דבר מה מחזק, הקורא רוחש כבוד רב יותר לעצמו בתום הקריאה, שואב השראה מהערך העצום שייחס שדה לקיום החד פעמי המופלא והמסתורי של כל אחד מאתנו. אנחנו שוכחים לעתים עד כמה מדכאת הציוויליזציה בה אנו חיים: גדולה, גדולה מדי, עלינו; עם השקפת העולם המדעית הרדוקציונית שרווחת בה באשר לטבע האדם; עם הרלטיביזם התרבותי המבטל כל ערך השואף לאיזו מוחלטות ומותיר אותנו מרוקנים, ללא השקפת עולם מרוממת מלבד איזו פיליסטיניות-בורגנית פשוטה, שהפכה לַ"מוחלט" בעקבות הוואקום שנוצר. והנה שדה מעורר אותנו להתייחס אל עצמנו בהערכה מקסימלית.

יש איזו תפיסה טיפשית בתודעה-העצמית הישראלית שלנו. אנחנו חושבים ש"פעם", בימים הרחוקים החשוכים, היינו "קולקטיביים", והנה "השתחררנו" ונהיינו "אינדיווידואליסטים". בהקשר לתזה הזו נוהגים לומר כי "החיים כמשל", שראה אור ב-1958, היה מהפכני "לתקופתו". באותה שנה בה יצא "ימי ציקלג" הקולקטיוויסטי ראה אור ספר שהפנה עורף לקיום הציבורי, שבו מתוארת מלחמת העצמאות באדישות, מבחינה אחת, וכהפרעה איומה ליחיד החי את חייו ותוהה עליהם, מבחינה אחרת. התזה הזו כמו אומרת שהיום שדה כבר לא מהפכני, הוא מיותר. איזה שטויות! האם דור הפייסבוק הוא פחות קולקטיביסטי מדור הפלמ"ח? האם חיים בחברה שבה אירועי המדיה (מותו של זמר, מעצרו של אחר, קטיושות, אובדן שליטה באי.די.בי וכולי) הפכו לתחליף שלנו לתרבות, הנם פחות "קולקטיביים" מחייהם של אלה שיצאו לרקוד במעגלים בכיכרות ב-29 בנובמבר 1947? אנחנו חיים היום בחברה רוויה כל כך במה שמכונה "יחסי אנוש", בחברה שמעודדת נרקיסיזם באותו אספקט שלו שחושש ממבטו של "האחר", שכפוף למבט הזה, או ששש להיחשף למבט הזה – בחברה שבה אירועים שאינם קשורים למסלול חייו של היחיד פולשים אליו באלימות – שקריאה בפנחס שדה האינדיבידואליסט והמטיף לאינדיבידואליזם, פנחס שדה שבז בוז עמוק לסדר היום העיתונאי והאקטואלי, היא כטבילה במים צוננים מטהרים.
שדה הוא אכן יוצר מעידן אחר. אך זו הסיבה שכדאי מאד להכירו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On ינואר 11, 2014 at 11:23 AM

    שיצאו לרקוד בכיכר המדינה?

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2014 at 11:25 AM

    אתה כמדומני צודק, נחום. פליטת קולמוס שתתוקן.

  • דודי  On ינואר 12, 2014 at 8:59 AM

    דברים מעניינים. תודה.

  • אריה  On ינואר 12, 2014 at 12:17 PM

    אני קורא עכשיו את "אלוהים העולה על הדעת" של לוינס. גם הוא מתחבט בבעיה של היכן האדם ההבודד והייחודי אחרי מהפכת החשיבה הסוציולוגית-אנטרופולוגית שבה מתברר שהאדם הוא ראי של החברה שבה הוא חי.
    התשובה שלו קצת שונה, האחריות שיש לאדם כלפי הזולת היא זו שמייחדת אותו. אין לאדם תחליף באחריות זו. האדם היחיד הוא אדם שיש לו אחריות על מעשיו שאותה הוא לא יכול להטיל על אף אחד אחר, לא על החברה ולא על הטבע.
    למרות שהיא עלולה להישמע פלצנית, אני חושב שזו תשובה יותר מעניינת משיגעון הגדלות שמאפיין את כתבי ניטשה-ראנד-שדה, ואולי היא גם פותרת את דילמת הנישואין של שדה מתחילת המאמר.

  • אריק גלסנר  On ינואר 31, 2014 at 6:11 PM

    הערות מעניינות, ערן. עם זאת, קשה, לדעתי, לדבר על הפסיכולוגיה בהכללה, כיוון שהטיפול הפסיכולוגי הוא מפגש בין שני אנשים, וכמו כל מפגש בין-אישי – יש מקרים שהמפגש צולח ויש ניצוץ ויש מקרים שאין.

  • אריק גלסנר  On ינואר 31, 2014 at 10:40 PM

    שלום ערן, כאבך מובן לי. לצערי, איני יכול להתייחס ליצירות ישראליות רבות, בין אם הן רואות אור בהוצאות מוכרות ובין אם לא. כתבתי על זה באחד הפוסטים בשבועות האחרונים. אולי בעתיד יתפנה לי זמן – מי יודע? – ואז אוכל לקרוא בהיקף רחב יותר ספרות ישראלית עכשווית וגם את יצירתך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: