על קייט אטקינסון (מהארכיון)

אני מעלה כאן רשימה ישנה (מ-2005! איזה פחד!) שכתבתי בעיתון "מקור ראשון", בעיקר על קייט אטקינסון וספרה "מאחורי התמונות במוזיאון". בהמשך, אפרסם את הביקורת שכתבתי לעיתון "ידיעות אחרונות" על ספרה החדש "חיים ועוד חיים".

הזמנה להשתקעות

לאחרונה התחילו הוצאות הספרים הישראליות להדפיס בכריכות היצירות המתורגמות את שבחי הביקורות שניתנו לספרים המתורגמים מעבר לים. לא אחת יצא לי להשתאות על הפערים בין השבחים המופלגים של עמיתיי הפרובינציאליים – ב"ניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט", ב"טיימס" וב"גרדיאן" – לבין היצירות עצמן. יש, כנראה, נביאים בעירם שהופכים לשוטים מזי-ריר בקונטקסט תרבותי אחר; יש גם, כנראה, ערים שצריכות לעשות בדק בית במנגנון הסינון של אלה המתקבלים אצלן לנביאוּת (וקשה לי להתאפק מלהשמיץ שוב את "הכל מואר", של הסופר היהודי-אמריקאי הצעיר ג'ונתן ספרן-פויר, שזכה לביקורות נלהבות בארצות הברית והפך להיות התקווה הלבנה והנימוֹלה של הספרות האמריקאית, ושבספרו, לצד הבלחות של כשרון, קטעים מביכים למדי).

בכל אופן, אל השבחים המופלגים שקיבצה הוצאת "ינשוף" לספר הביכורים של קייט אטקינסון, "מאחורי התמונות במוזיאון" (תרגמה: יעל אכמון), אני מצטרף בחום לב. הספר, שיצא באנגליה ב – 1995, הוא יצירת ספרות מרשימה ומזמין השתקעות מתגמלת ביותר שכמותה רק המדיום הספרותי יכול לספק.

שני צירים נמתחים ברומן: הראשון הוא קורות ילדותה של המספרת, רובי לנוקס, שנולדה ביוֹרק ב – 1951. השני, קורות משפחתה משלהי המאה ה – 19. היצירה הזו מתייחסת במודע ליצירה הגאונית והבלתי ניתנת לגמירה של הסופר האנגלי בן המאה ה – 18, לורנס סטרן, "טריסטרם שנדי" (יש ז'אנר ספרותי שלם של יצירות גאוניות שקשה עד בלתי אפשרי לגמור אותן. ביניהן: "אדם בן כלב" של יורם קניוק ו"האיש בלא תכונות" של רוברט מוסיל. אני לא כולל בתוכן את "יוליסס" של ג'ויס – כי אותו גם קשה להתחיל). כמו סטרן, רוקמת אטקינסון את היצירה סביב סיפור חייה של דמות אחת – המספרת, רובי לנוקס – ומפליגה לאחור בזמן לנסיבות הולדתה ועוד יותר רחוק לסיפור חייהן של אמה, סבתה והסבתא-רבא שלה. כך יוצר הרומן שורה של דמויות נשיות שבמובן מסוים משכפלות את חייהן הקשים ואת אופיין הקשה לא פחות ("היא מסיטה את שערה ממצחה במחוות סבל שעוברת מדור לדור זה מאות בשנים. חיי אישה קשים הם, והיא לא תיתן לאיש לגזול ממנה את מעמד הקדושה המעונה" – עמ' 176). ההפלגות הללו לאחור בזמן, המסופחות לכל פרק כ"הערות שוליים", גם מותחות, כאמור, את יריעת הרומן מסוף המאה ה – 19 עד לסוף המאה העשרים והופכות את הספר ל(אנטי) אפוס רחב יריעה.

ה(אנטי) מתייחס לכך שדמויותיה של אטקינסון הן אנשים פשוטים, זעיר-זעיר-בורגנים, בעלי צדדים לא מחמיאים אך אנושיים מאד, שעל גבם הצמוק חרשה ההיסטוריה של המאה העשרים את מעניתה.

מיתות טרם זמן לרוב מנמרות את הספר, כמו גם משפחות לא מתפקדות, אנשים קטנים וקישחים ולהם תקוות פריכות וגדולות ומפחי נפש גדולים מהן. לולי הטיפול השנון והסרקסטי, מלא ההומור השחור, היה יכול "מאחורי התמונות במוזיאון" להצטבר לכלל יצירה מדכאת ללא נשוא. אך הטיפול הקומי הופך את היצירה לבעלת משקל וקודרת ובו זמנית משעשעת ומענגת. דוגמה לטיפול כזה: "כמשפחה, יש לנו נטייה גנטית לתאונות – להידרס ולהתפוצץ הם האופנים הנפוצים ביותר" (עמ' 19). ועוד אחת: "טום צחק מהרעיון של התקפת צפלינים. אבל הוא בהחלט החל להאמין בהם אחרי שידו נקטעה" (עמ' 59).

יש משהו ישראלי מאד ביצירה של אטקינסון לצד משהו אנגלי מאד. הישראליות שלה נוגעת בעיסוק של היצירה במשפחה (כולל זו "המורחבת") וכן במלחמה ובשכול; האנגליות שלה נובעת מהשנינה, ההומור השחור והאירוניה שבאמצעותם מטפלת אטקינסון בנושאיה הקודרים.

אולם ההומור השחור והשנינויות לא באים, כפי שקורה לעתים קרובות ביצירות המתובלות בהם, על חשבון הרגש. היצירה כוללת כמה סצינות עזות ביותר מבחינה רגשית. לדוגמה: אחר שרובי שומעת את אמה בלוויית אמהּ ממלמלת ביגון קודר: "זאת הייתה אימא שלי", "השערות שעל עורפי סומרות, מכיוון שאני יודעת בוודאות הגובלת בתחושה מוקדמת שיום אחד אומר בדיוק את אותן מילים" (עמ' 238). ואכן היא אומרת אותן מלים עצמן, כמאה דפים אחר כך במורד הרומן, על אמה החולה באלצהיימר. ועוד דוגמה: כשאחותה של רובי, ג'יליאן, נהרגת בתאונת דרכים, מתפלאת רובי הקטנה לשמוע את אמה, המקמצת דרך כלל ברגשות, "מתייפחת בלילה, 'ג'יליאן שלי, קטנטונת שלי', והדבר נשמע לי משונה מאד מכיוון שמעולם לא שמעתי אותה מכנה אותה כך כשעוד הייתה בחיים. ובכל מקרה, האין אני הקטנטונת של המשפחה?"(עמ' 191).

יש ביצירה הנהדרת הזו עירוב כובש של ריאליזם מפורט (מעוררי התפעלות במיוחד הם תיאורי הקרבות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה בהם נוטלים חלק ואף נהרגים בני משפחתה של המספרת), פסימיזם עמוק שמומתק בהומור, תיאור אמפטי ובוהק של דמויות לא סימפטיות ולא זוהרות, פסיכולוגיה (ופסיכולוגיית ילדים) חודרת, כשמעל לכל זה חופף טקסט ערני, מעקצץ, חצוף ומודע לעצמו. היצירה הזו מזמינה התכרבלות חורפית תחת שמיכה, הישענות לאחור, חיכוך רגליים זו בזו, שליחת יד לכוס תה מהבילה, הטבת מבט והתענגות גדולה.

לכבוד החורף

אנחנו נוטים לזלזל בשיחות המתמקדות במזג האוויר ורואים בהן מוצא אחרון להתנעת שיחה תקועה, סמל לאיזה שהוא ניוון ביחסי אנוש או נוהג מוזר של עמים משועממים וקרירים. אבל מעטים, בעצם, הדברים שחשובים יותר ממזג האוויר, בהיותו התפאורה שעל רקעה משוחקים חיינו; בהיותו, למעשה, המעגל החיצוני שעל נקודת ההשקה בינו לבין מעגל מזגנו הנפשי הפנימי מתנהלים חיינו.

הספרות והטלביזיה

בניגוד לדעה המקובלת, ספרות טובה היא מדיום מהיר ותזזיתי בהרבה מסדרת הטלביזיה הממוצעת. מי שצורך ספרות טובה, שבה כל משפט אינו מיותר, שבה כל מילה מוסיפה על קודמתה, שבה מוקמים מבנים פסיכולוגיים מורכבים, ימצא את עצמו, לעתים, רוטן בקוצר רוח כשהוא צופה בטלביזיה בקלוז אפ ממושך מדי, בדיאלוג שמוצה ובכל זאת מתמשך, במבנה פסיכולוגי פשוט ומפוצח בקלילות. מי שמחפש קצב – שיעשה מנוי לא לכבלים ולא ליס, אלא לספרייה.

פוליטיקה מדכאת

שמאלנים דכאוניים יכולים במצוקתם תמיד להאשים את "המקום הזה" – שיש בו משהו אלים, ורע, ומלא תשוקת מוות וכו' – ולמצוא לעצמם רווחת-מה. ותמיד, אגב, זה "המקום הזה" (ולא "ישראל"); שילוב מוזר וסוֹתרני של חשש מלומר דברים במפורש ועד תום מחד גיסא, ובדיוק להפך: מיאוס מלקרוא לישראל בשמה הפרטי מאידך גיסא, יוצר את השימוש בשם העצם הכללי ("המקום הזה"). אולם מה יעשו ימניים דכאוניים? להם – לבי, לבי, להם – לא נותר אלא לייחס את כאבם לחייהם הפרטיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הרב קלייבמן  On ינואר 12, 2014 at 1:10 PM

    קראתי את שלישיית המתח של אטקינסון ('מקרים אבודים', 'אקדח במערכה הראשונה', ו'מתי יהיו כבר חדשות טובות?'), שלוש ספרים שכתובים נפלא, מלאים בפסימיות מחויכת ובדמויות כל כך מעצבנות ומלאות אופי שאי אפשר שלא לאהוב אותן. כפי שציינת, גם אני ראיתי בקרירותה ובכנותה נגטיב יפהפה ומזין לרומנים האמריקאיים, המטוגנים בשמן עמוק, גדושים בסוכר, חומרי טעם וריח וחומרים משמרים, ומוגשים בליווי בקבוק קולה, שקיקי קטשופ סנטימנטלי וטבעות בצל יהודיות חמוצים או פיקנטיים (אבל לא יותר מדי).
    את 'חיים ועוד חיים' כבר רכשתי, הרי על הכתיבה של אטקינסון אני לא מוותר ותהיה הביקורת אשר תהיה, ולאור ההמלצה ששלפת מהבוידעם ארכוש גם את 'מאחורי התמונות במוזיאון' שקצת חששתי מבכורותו.

  • אריק גלסנר  On ינואר 12, 2014 at 1:58 PM

    מהספר החדש נהניתי למדי (כאמור, ביקורת בעוד כשבוע בעיתון ובהמשך גם כאן). "מאחורי התמונות במוזיאון", לטעמי, יותר מרשים מהרומן הבלשי וחצי שקראתי מפרי עטה.

    • אסנת  On ינואר 12, 2014 at 5:45 PM

      השלישייה היא כבר מזמן רביעייה. קראת את Started Early, Took my Dog?

      • הרב קלייבמן  On ינואר 12, 2014 at 9:23 PM

        לא! עדיין לא השגתי אותו וכתר לא מסכימים לתרגם אותו, דיברתי איתם! הוא מוצלח? השלישי היה קצת מאכזב.

  • Dafna  On ינואר 12, 2014 at 10:37 PM

    נעים לשמוע ביקורת על סופרת כאן בבלוג.

  • גדי דב  On ינואר 13, 2014 at 1:54 PM

    האם התכוונת שהספר הזה מתייחס לטריסטרם שנדי בזה שה'מבנה' שלו 'מורכב' מקטעים לא מתחברים? קראתי או ניסיתי לקרוא את טריסטרם שנדי ובטוח אני לא היחיד שהתרשם שיש כאן חומר שלא מצליח לעשות משהו עם עצמו, ולקבל צורה. אולי זה כישלון קולוסלי, נוסיף לו קולוסלי כדי לבדל אותו קצת, להעניק לו מדליה בכ"ז. האיש בלא תכונות של מוסיל כבר מזמן שנוי במחלוקת, נקרא לזה. קראתי. זה כותב עם רעיונות מבריקים שלא היה צריך לכתוב רומן. הוא התעקש על רומן מסיבות חוץ ספרותיות, היסטוריות ואחרות, אבל אין לו יכולת ליצור מבנה של רומן. לרוע המזל הוא גם לא בטוח – שלא בצדק – ברעיונותיו המבריקים ומכביר עליהם רעיונות שהעתיק מאחרים. כדאי קצת זהירות מהמדבקה 'גאוני'. אבל ככה זה בתקופה אינפלציונית. כשספרים בינוניים נהיו 'טובים', אז מישהו שיש לו בכלל משהו להציע גם אם זה כושל נהייה גאון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: