על "חיים ועוד חיים", של קייט אטקינסון, הוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר בריטי מאד. וזה נאמר לשבח (לעתים אני תוהה אם יש בכלל אפשרות אחרת). הסופרת הבריטית, קייט אטקינסון (ילידת 1951), משחזרת כאן את הישגו של רומן הביכורים המורבידי-קומי הנהדר שלה, "מאחורי התמונות במוזיאון", שראה אור ב-1995. הספר שלפנינו, שראה אור ב-2013, הספיק כבר לקטוף פרס וביקורות משתפכות (מילה עליהן בסוף) – והוא אכן מענג.

הרומן, המסופר בידי מספר כל-יודע, מתמקד בחייה של משפחה מהמעמד הבינוני-הגבוה שחיה באחוזה קטנה במחוזות הכפר האנגליים. הוא מתרחש בין 1910 ל-1967. בעיקר מתמקד הסיפור בבת המשפחה, אורסולה, שנולדה ב-1910. כמו במקרים לא מעטים בספרות, "העוקץ" הרשמי של הספר אינו מה שחשוב בו, אינו מה שהופך אותו למהנה לקריאה ולפרקים למרשים מאד. "העוקץ" הרשמי הוא שאטקינסון אינה מספרת סיפור אחד על משפחה אחת. היא חוזרת שוב ושוב לתאריכים מסוימים בין השנים המוזכרות ומתארת תרחישים אלטרנטיביים. אם בתרחיש אחד אורסולה מתה בלידתה, למשל, הרי שבתרחיש אחר היא חלק מצוות חילוץ עמוס בעבודה בזמן "הבליץ" על בריטניה. בתרחיש אלטרנטיבי שלישי היא יורה באדולף היטלר ב-1930 ומונעת כך את מלחמת העולם השנייה. אם בתרחיש אחד היא נאנסת על ידי ידידו האמריקאי של אחיה, בתרחיש שני היא הודפת אותו מעליה כשהוא מנסה לנשקה. וכן הלאה. כלומר, יש לנו כאן רומן אחד שמכיל בתוכו כמה רומנים אלטרנטיביים (מה שבעגה הביקורתית העדכנית מכונה: "אה, וואלה, כמו ב'דלתות מסתובבות!'"). באופן שגוי, לדעתי, קישרה אטקינסון בין הרעיון הזה של המקריות שמכווינה את נתיב חיינו לכיוון אחד או אחר (תפיסה שגם היא לא מעוגנת פילוסופית עד הסוף; הרי יש דעה די מוצקה מבחינה פילוסופית שלפיה "הכל צפוי והרשות לא נתונה") לבין הרעיון של ניטשה על "החזרה הנצחית", המופיע בחגיגיות בפתח הרומן. ניטשה דיבר על האפשרות שנתיב חיינו היחיד ישוכפל אין סוף פעמים, ואילו אטקינסון מדברת על דבר מה אחר, על נתיבי חיים אלטרנטיביים. כך או כך, החלק "הפילוסופי" של הרומן (שכולל גם איזה סלט על גלגולי נשמות, יכולות נבואה, או שהייה בזמנים ובמקומות שונים בו-זמנית) הוא בעיניי גימיק ותו לא. לכל היותר הוא מוסיף ל"משחקיות" של הטקסט, כלומר לדרבון הקורא לאתר את מסלולי החיים השונים הנפרשים בפניו ללא התראה ולהשוות ביניהם.

אבל כל זה זניח בגין ההנאה הגדולה שמעניקה הקריאה. זו הנאה מעניינת. הנאה בריטית, כמוזכר לעיל. אני לא מדבר רק על האנדרסטייטמנט היובשני והמשעשע שנעשה בו כאן שימוש תדיר. ואני לא מדבר גם על הבוז, הבריטי כל כך, לכל הפרזה רגשית או אידיאולוגית ("היא נוצרית באופן די אלים בהתחשב בזה שהיא אנגליקנית"). או על הסרקזם הצולפני האופייני לספרות הבריטית ("פעם לא ידעה סילבי איך ילדים באים לעולם, ואילו עכשיו נראה שהיא לא כל כך יודעת איך מפסיקים את בואם"). ישנה כאן, בעיקר, מלנכוליה בריטית מענגת (בלוויית רגש חרדתי, שנעשה בו שימוש דומה ב"מאחורי התמונות במוזיאון"): החיים קשים, אסונות צפויים, עונג קצר-ימים אולי יושג אבל אחריתו תאבד עד מהרה בתוהו. אטקינסון מציגה, באמצעות דמויותיה, השקפת עולם חמוצה, פסימית, לא-נדיבה, אבל מושכת בעול, שאירועי החיים האסוניים של המחצית הראשונה של המאה העשרים רק מאשרים אותה ואף מעניקים לה סיפוק קודר. לא לחינם תופס "הבליץ" מקום נרחב כל כך בספר: אירוע קודר, אך בכל זאת כזה שהביא להפגנת הגדוּלה המאופקת, ההרואית-באי-ההרואיות שלה, של הבריטים. וכל הדכדוך הזה – יודגש שוב – מאד מצחיק (כמובן במכוון!). על זה מדברים כשמדברים על הומור שחור.

אמה הדעתנית והחמצמצה של אורסולה, סילבי, מבטאת את גישת הרומן בכללותו כשהיא מתרה בבתה המתבטלת: "'ימי בטלה ארוכים כאלה לעולם לא יזדמנו לך שוב בחיים'". אורסולה מציינת שאולי כן יזדמנו כאלה, במידה ותהיה עשירה נורא. ועל כך היא נענית כך: "'אולי', אמרה סילבי, שסירבה לוותר על הגישה הדכאונית, 'אבל הקיץ בכל זאת יגיע אל קיצו יום אחד'". הגישה הדיכאונית של סילבי היא הגישה של הרומן בכללותו.

בצד זה הרומן מסוגנן יפה-יפה. אמצעי סגנוני אחד בולט שמעניק לרומן לכידות "אנכית" ו"אופקית" בו-זמנית הוא מנהגה של אטקינסון לשרבב לפרט בעלילתה של אחת הדמויות חוות דעת (לרוב: שלילית וחמוצה) מפיה של דמות אחרת. כך, נוצר מרקם סגנוני אחיד לאורך הטקסט (לכידות "אנכית"). וכך גם מזכירים לנו את קיומה של דמות נוספת (לכידות "אופקית").

בקיצור, זה רומן מומלץ בהחלט. אבל האם הוא "פרי עטה של סופרת גאונה", כפי שמצוטט בגב הכריכה מה"ניו יורק טיימס"? או "יצירת מופת", כפי שמצוטט מה"טיימס" הלונדוני? או "יצירת מופת ספרותית", כפי שמובא כאן מ"אמזון" (תמהני מה היו הקריטריונים לבחירתה של ביקורת הקוראים הזו מבין האלטרנטיבות האחרות)? אנחנו חיים בתרבות של קידום-מכירות. ולתרבות הזו יש רטוריקה נלהבת אופיינית, והיא מאד לא בריטית. ומלבד זאת: אם נכריז "גאון!", "גאון!" כל שני וחמישי – מה נעשה כשיגיעו ה"גאון" או ה"גאונה" האמתיים?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד  On ינואר 24, 2014 at 12:32 PM

    מה שבעגה הביקורתית העדכנית מכונה "כמו בדלתות מסתובבות!" מכונה הרעיון האופציונלי בספרו של גבי ברזל "קולנוע אופציונלי". מעניין אם לאור רעיונות הספר הזה הקריאה בספר של אטקינסון תהיה קריאה מעט שונה.
    ובאופן כללי, רשימה יפה, נהניתי לקרוא 🙂

  • אריק גלסנר  On ינואר 24, 2014 at 4:25 PM

    תודה ורד!

  • הרב קלייבמן  On ינואר 26, 2014 at 6:37 PM

    מדוע אין וועדה חמורת סבר שמרשה לקרוא ליוצר זה או אחר 'גאון' רק לאחר שעמד בכמה קריטריונים מחמירים וגבוהי רף? גאונים כמו אלה לא יחלקו את אותה במה של מלכי הפייסבוק 'החריפים' וניתן יהיה להרים ספרים של גאונים מוכחים, בלי לגלות שהקריירה הגאונית שלהם הסתכמה בבדיחה ממש ממש מבריקה בעמוד 15, או בדימוי שחור ומפתיע בעמוד 72.

    ועד שהוועדה תוקם אני קורא ביקורות ספרות.

  • Yael Oren  On פברואר 3, 2014 at 9:49 PM

    קראתי את הספר ועל אף שקשה לי להגדיר את חוויית הקריאה שלי (לא נהניתי במובן של לא יכולתי להוריד אותו מהיד אבל עברתי חוויה עמוקה במהלך הקריאה). אז אני לא יודעת אם אטקינסון היא גאון או לא, אבל אני חושבת שהרעיון מעולה והביצוע שלו גאוני, מבחינה זו שלא הלכתי לאיבוד בעלילה, או כפי שהגדרת את זה – יש בו לכידות אופקית ולכידות אנכית.
    נהניתי לקרוא את הרשומה שלך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: