הערה על המינגוויי ופיצג'ראלד ושני סוגים של גבריות (מן הארכיון)

(במילים "מן הארכיון" כוונתי לכך שאני מעלה אט אט, ובדי עמל, פוסטים שכתבתי בעבר באתר ששבק חיים לכל חי)

צמדים ספרותיים מעסיקים אותי. כלומר, היחסים המורכבים והמתוחים בין שתי דמויות תרבותיות גדולות שצמחו פחות או יותר במקביל. לא תמיד הדמויות הללו נפגשו פנים, אך לפעמים הן היו אף ביחסי חברות, ולפעמים החברות נגדעה בעיצומה.

שלושה צמדים ספרותיים מעסיקים אותי במיוחד: טולסטוי ודוסטויבסקי (ששהו רק פעם אחת באותו בניין, אך לא נפגשו פנים; כך, כמדומני, מוזכר בביוגרפיה של דוסטויבסקי; אך השניים היו ערניים מאד זה לנוכחותו הספרותית של זה). ברנר וגנסין, שהיו חברים טובים מאד ואז ניתקו את יחסיהם ולא התראו יותר לעולם. המינגוויי ופיצג'ראלד, שהיו חברים עם עליות ומורדות (ועל כך מעט מיד).

לא ארחיב על כל אחד מהצמדים האלה, אעשה זאת, אולי, בהזדמנות אחרת. לא ארחיב גם על יחסי המינגוויי ופיצג'ראלד, למרות שהם נושא הקטע הקצר שלהלן. בכוונתי רק להביא ציטוט מעמיק של פיצג'ראלד על יחסיהם אלה.

כהערה מקדימה אומר רק שהצמד הזה, מבחינתי, שונה משני הצמדים האחרים. בניגוד לטולסטוי-דוסטויבסקי וברנר-גנסין, כאן יש דמות מועדפת מבחינתי בבירור והיא פיצג'ראלד. לא זו אף זו, הדמויות הללו, של המינגוויי ופיצג'ראלד, מייצגות בעבורי שני מודלים של גבריות, והמודל המועדף עלי הוא בלי שום ספק זה של פיצג'ראלד.

הגבריות של שניהם היא גבריות סדוקה מאד (ועל כך בדיוק נסוב הציטוט שיובא מייד והוא עילתו של פוסט זה). סופם של השניים מרמז על הסדקים: פיצג'ראלד נפטר בסיומה של שקיעה מתמשכת בכל העשור האחרון לחייו (הוא נפטר ב-1940); נפטר כאלכוהוליסט, מרושש, שתהילתו הספרותית הרחק מאחוריו, נישואיו לזלדה הרוסים והיא אף מאושפזת בבית משוגעים. המינגוויי, הגברי יותר כביכול, המוחצן, המצליחן, הבטוח בעצמו, זוכה הנובל, השחצן, חשף גם הוא את מלוא הסדקים שבנשמתו בהתאבדותו.

אגב, אחד הקטעים המצמררים מבחינתי בכל תולדות הספרות הוא אותו קטע בו הגיבור ב"למי צלצלו הפעמונים?” בז לאביו על שהלה התאבד (אני מקווה שאני זוכר נכון; חלפו 15 שנה בערך מאז קראתי את הספר). הגיבור רואה זאת כחולשה נוראה. והנה, אביו של המינגוויי גם התאבד! והמינגוויי מבטא דרך גיבורו את הבוז לחולשה הזו, חולשה שהתגלתה לבסוף גם אצלו, כעבור עשרים ומשהו שנים… זה מצמרר.

ב-1936 פרסם פיצג'ראלד שלוש מסות וידוייות עוקבות בכתב העת "אסקווייר", "crack-up" שמם, מסות רבות עניין שמן הראוי לתרגמן לעברית (בין השאר, מתאר שם פיצג'ראלד מה הייתה משמעותה ההרסנית, לדידו כסופר, של הופעת הקולנוע! קטע מאלף; בינתיים תורגמו המסות בידי אריאל קריל והתפרסמו ב"הארץ"). אלו היו מסות חושפניות, שתיארו את הידרדרותו האמנותית, הנפשית והכלכלית. המינגוויי, ידידו משכבר, הגיב בבוז על החושפנות והרכרוכיות, לטעמו, שגילה פיצג'ראלד בפומבי.

"הוא ממש מתגאה בכך שהוא לא מתבייש בכישלונו", כתב לחבר משותף. המינגוויי, באותו זמן ממש, אף שתל באחד מסיפוריו את האנקדוטה המפורסמת מאד על הדו השיח הבא ביניהם: פיצג'ראלד, שהיה חדור אובססיה לעושר ולעשירים, אמר להמינגוויי: "אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים באמת, שונים מאיתנו". ארנסט הפיקחי והלא מתרשם (בתיאורו של המינגוויי עצמו, כמובן) אמר: "כן, סקוט, הם שונים – יש להם יותר כסף".

במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"The American Scholar", ממנו אביא את הציטוט שבגללו התעוררתי לכתוב את הפוסט הזה, ציטוט שיובא מיד, מציינת הכותבת כי דיאלוג זה מעולם לא אירע במציאות! ולא רק זה: המינגוויי גנב את השורה של עצמו (כלומר, של עצמו בספר שפרסם) ממישהי אחרת, מבקרת ספרות אמריקאית בשם מארי קולום!

יחסיהם של פיצג'ראלד והמינגוויי התערערו בעקבות הבוז שגילה המינגוויי כלפי ידידו דווקא בשעת ירידתו (יש לציין שפיצ'ג'ראלד, כמו ברנר ביחס לעגנון, סייע באופן משמעותי מאד להתקבלותו הראשונית של המינגוויי האלמוני לעולם הספרות). פיצג'ראלד התכוון לשלוח לחברו מכתב חריף ביותר ואז וויתר. וכך הוא אמר לאהובתו באותו זמן, ביאטריס דאנס, בציטוט גדול שבגללו כתבתי את כל הפוסט הזה:

"המינגוויי הוא אדם ממוטט עצבים לא פחות ממני. אלא שהמעורערות השווה של שנינו מתבטאת בדרכים שונות. אצל המינגוויי היא מתבטאת במגלומניה – ואילו אצלי במלנכוליה".

זה ציטוט גדול שמבטא הן את חדירתו הפסיכולוגית של פיצג'ראלד מבעד למסכה ההמינגוויית, הן את ההבדל ביניהם והן את הסיבה שאני מעדיף את פיצג'ראלד פי אלף.

הציטוט הזה שני רק לציטוט גדול אחר של פיצג'ראלד על יחסיו עם המינגוויי, ציטוט בעל עומק והשלכות (כלליות!) רבים.

וכך אמר פיצג'ראלד:
“ארנסט כותב ומדבר בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה;
אך גם אני מדבר וכותב בסמכותיות – בסמכותיות שמניב הכישלון".

כאן נמצא המאמר שממנו נלקח הציטוט (זה שלפני האחרון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  On פברואר 5, 2014 at 12:37 PM

    המסה של פיצג׳רלד תורגמה לעברית, בעיתון הארץ – http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2044740

  • ערן בדינרי  On פברואר 5, 2014 at 3:54 PM

    פוסט מרתק, אריק.

    המינגוויי הוא דוגמה יוצאת דופן לכך שבעולמנו הלא שפוי ברובו, לא מעטות הפעמים בהן הצלחה הינה כישלון, ולהיפך.

    אני יושב עתה בחדרי ואוחז ברבעון סימן קריאה מפברואר 1976, דפיו כבר הספיקו להצהיב על אף היותו צעיר ממני.
    בעמוד 366 מופיעים שלושה פרקים על פיצג'ראלד, אותם כתב המינגוויי. (בתרגומו של גדעון טורי).
    ציטוט קטנטן מדבריו הנוגעים לפיצג'ראלד:
    "כשרונו היה טבעי כַּדוגמה שיצר האבק על כנפי הפרפר".
    ועוד אחד:
    "סקוט לא הפסיק לדבר, ומכיוון שהייתי נבוך מדבריו – כולם נסבו על הכתיבה שלי וכמה היא גדולה – המשכתי להתבונן בו בתשומת לב, והבחנתי במקום להאזין. באותם ימים עדיין דבקנו באימרה, ששבח גלוי כמוהו כגינוי. סקוט הזמין שאמפאניה, והוא ודאנק צ'פלין ואני שתינו אותה יחד עם (כך נדמה לי) כמה מהטיפוסים חסרי-הערך".

    • אריק גלסנר  On פברואר 5, 2014 at 5:24 PM

      תודה ערן על ההפניה ל"סימן קריאה". מעניין אם זה מ"חגיגה נעה" של המינגוויי או ממקור אחר.

      • ערן בדינרי  On פברואר 5, 2014 at 5:35 PM

        כן, מ'חגיגה נעה'.

  • ערן בדינרי  On פברואר 5, 2014 at 5:16 PM

    פיצג'ראלד סייע באופן משמעותי להמינגוויי האלמוני. וכיצד המינגוויי גמל לו על כך? הוא גילה כלפי פיצג'ראלד בוז דווקא בשעת שקיעתו של האחרון.
    לתובנות עמוקות באמת, כאלו שיש בהן כדי לשחרר את האדם מסבלו, אין דבר וחצי דבר עם פרוזה. לכן, סופרים גדולים – שחלקם אף חושפים עצמם באמת ובתמים ובאומץ רב ביצירותיהם – אינם בני אדם שלמים יותר ונטולי קונפליקטים יותר מאנשים אחרים שהם לאין שיעור פחות מוכשרים ונבונים ושנונים מאותם סופרים דגולים.
    פרויד חשב שהפתרונות בדמות אסוציאציות ותיאורי חלומות צריכים להיות יפים כיצירה ובעלי עומק תרבותי. לא כך. האדם צריך לשחרר החוצה את הקיא המסורבל והלא רהוט שמטריד את עמקי נשמתו. יצירות מופת אינן התשובה לסבל האנושי אלא להיפך: הפתרון לסבל האנושי הוא אנטי-יצירתי.
    אבל, כמובן, יש בכתיבת פרוזה כדי לדחות את הכאב העמום ששוכן כל העת במחסן הנפש המאובק. באחד הימים כאב זה יפרוץ החוצה, כפי שקרה לכותבים מסוימים, שבמקרה או לא במקרה הייתה גדולתם ככותבים שקולה לקטנותם כבני אדם.
    תלמיד שלי, אותו לימדתי לאורך שש שנים שבהן הענקתי לו את כל שהיה בי, זכה להכרה ציבורית, הוזמן לראיונות בעיתונות ובטלוויזיה, ולא הזכיר את שמי ולו פעם אחת. כשאך הגיע אליי כטירון, הוא היה שלם באותה מידה שהספרה אפס כזאת. את האחד משמאל לאפס, את ה-דבר שהפך אותו לשלם, הענקתי לו אני. אבל ל"הצלחה" יש חוקים משלה, ההצלחה היא זיכרון של חולה שיכחה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: