שני קצרים

1. מי שמחליט להתייחס אל החיים ברצינות תהומית, מתוך ירידה עד שורשם – ייתכן שלא יוכל לחיות ללא הצחוק, ללא השטחיות.

2. משפטים אחדים צרובים בזיכרוני מני אז, מ"ענוג הוא הלילה" של פ. סקוט פיצג'רלד, אודות גיבורו, דיק דייבר, משפטים יפים-כאובים-מתוקים בפני עצמם, ומשפטים שממצים את דמותו האצילית של מחברם. ואלה הם (בתרגום אסתר כספי):

"מהרהר היה שרצונו להיות טוב, רצונו להיות מיטיב, להיות אמיץ וחכם, אבל כל זה היה קשה למדי. הוא אף רצה להיות נאהב, אם ניתן הדבר".

המשפט האחרון, שמופיע כמשפט לעצמו רק אחרי שאפתנותו המוסרית של דיק, ומופיע אף במסויג ("אם ניתן הדבר") – הוא תמצית השרמנטיות העדינה-אצילה של הגיבור ומחברו.

והנה אני קורא כעת את "בית קדְרוּת", הרומן הוירטואוזי של דיקנס שתורגם כעת לראשונה לעברית, ושם גיבורת הרומן, אחת מהן והחיובית שבהן, אסתר, מספרת על עצמה:

"שאפתי להיות חרוצה, שמחה בחלקי וישרת לב, ולעשות קצת טוב למישהו, ולזכות במעט אהבה לעצמי אם אוכל" (בתרגום אמציה פורת).

פיצג'ראלד, הסתבר לי, חשב ש"בית קדרות" הוא הרומן הטוב ביותר של דיקנס ורומן גדול. הנה דוגמה לחוט של אצילות שסופר אחד מקבל ממשנהו את ניסוחו הענוג.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On מרץ 1, 2014 at 12:50 PM

    כמה עדינות ויופי. תודה לשניהם ולך שהבאת לנו את זה.

  • אריק גלסנר  On מרץ 1, 2014 at 6:06 PM

    תודה טל

  • Esther Ettinger  On מרץ 1, 2014 at 7:45 PM

    תודה על רשימה קצרה ומקסימה הנותנת כבוד לדקויות ולעדינות

  • אוֹר  On מרץ 1, 2014 at 7:47 PM

    מקסים. תודה!

  • אריק גלסנר  On מרץ 1, 2014 at 8:30 PM

    תודה רבה, אסתר ואור!

  • לי עברון-ועקנין  On מרץ 3, 2014 at 12:53 PM

    חוט של אצילות… כמה יפה מה שראית והראית.
    ובסוגריים, אצל אסתר זה הפך באיזשהו שלב לביטול עצמי מרגיז לטעמי, ובכלל, על אף התפעלותי מ"בית קדרות" הוא לא הדיקנס האהוב עלי (שהיה עד כה Great Expectations – שגם אותו תרגמה כה יפה אסתר כספי! – אך להפתעתי אני מתאהבת עכשיו עמוקות ב-Pickwick papers).

  • אריק גלסנר  On מרץ 3, 2014 at 1:26 PM

    תודה על הערתך, לי. אכן, אולי היה עלי להדגיש שאצל פיצג'ראלד מצאה חן בעיני לא רק האצילות, אלא גם העמידה על רצונו של הגיבור להיאהב, אם כי האצילות מתבטאת בהבאתה של זו כמשפט נוסף ומסייג. אצל אסתר רבה מדי ההתבטלות, כדברייך, וזה גם חלק מהסנטימנטליות האופיינית לדמותה ובכלל, אני חושב, לרומנים רבים במאה ה-19.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: