מן הארכיון: ביקורת על "עד שיום אחד", של שמי זרחין, הוצאת "כתר"

* אני מעלה לפה רשימה שכתבתי לפני כשנתיים באתר שכבר אינו קיים

סיימתי לאחרונה לקרוא את הרומן "עד שיום אחד" של שמי זרחין (שהנו גם במאי קולנוע ואת סרטו "לילסדה" אני זוכר לטובה).

הרומן הזה ראה אור לפני כשנה וזכה להתקבלות יפה מצד הקהל ואם אני זוכר נכון גם מצד הביקורת (ביקורות על ספרים שאני חושב שאבקר בעצמי אני משתדל לא לקרוא, כי השיפוט של האחר מפריע לי לפגישה נטולת-הרעשים-יחסית שאני מייעד לי ולספר. לפיכך, וזה דבר שאני מצר עליו, אני לא תמיד מספיק לקרוא מה שעמיתיי כותבים, כלומר אותם אלה מהם שמעניין אותי לדעת מה חשבו וכתבו. עוד בעניין הפגישה נטולת-הרעשים בין קורא לספר: לכן אני גם לא קורא לעולם כתבות בעיתונים על סופרים שאת ספריהם אני מתעתד לבקר. בכלל, מוסד הראיון עם יוצר בעיתון עבר להרגשתי פיחות דרמטי בערכו בשנים האחרונות. חשופה וזולה יותר העיסקה של הז'אנר: חשיפת ילדות עשוקה כנגד חשיפת היצירה החדשה).

הרומן, המסופר מפי מספר כל-יודע, מספר על חיי משפחה טבריינית מזרחית מסוף שנות הששים ועד תחילת שנות השמונים ועל כמה משכניה.
אם המשפחה היא רוחמה, אישה גאה, פעלתנית וחובבת שירה. אב המשפחה הוא רוברט, שפשטותו מתבטלת בפני עליונותה הרוחנית של אשתו והוא מסור לה בלב ובנפש, אם כי לא תמיד מסור לה גם באיבר המין.

רוברט הנמוך והיפה ורוחמה הגבוהה מאד הם זוג שבעיני רואיו יש בו משהו מעט לא סביר, אלא אם כן נכונה ההשערה של שכנתם הרומנייה והעוקצנית של בני הזוג, ורדינה, שמה שמחבר בין השניים הוא הגוף בלבד.

בנם הבכור, שלומי, שהוא אולי הגיבור העיקרי של הרומן, מתנסה במהלכו באהבת ילדות עזה לשכנתו, אלה, בת אובדנית לניצולי שואה (“אבקת אדם", כמו שמכנה רוחמה בחמלה שכנים אלה) ומתנסה גם בהורות לילד (לא מאלה) כשהוא עודנו בעצמו ילד. עוד דמויות חשובות ברומן הן ורדינה המוזכרת, חנה, אמה ניצולת השואה של אלה וחיליק, אחיו הקטן והפיקח מאד של שלומי.

הרומן משרטט באופן מספק ואף יותר מכך – באופן שופע – טבריה פרובינציאלית בעידן פרובינציאלי.
התום היחסי של התקופה מתמזג עם התום של המבט הילדי של שלומי; ילדותה של המדינה וילדות חלק מהגיבורים הראשיים יוצרות יחדיו רגשנות לא מזיקה בהכרח, נוסטלגיה מעודנת. העיסוק הנרחב כאן באוכל מוסיף לעסיסיות של הטקסט.

רוחמה מקימה עסק מצליח לבישול ושלומי מתגלה כשף עילוי (עליתי קילו או שניים במהלך הקריאה, כי התיאורים של המאכלים הפיקנטיים עלו באפי). האוכל הוא תענוג תמים ובסיסי, כמו אהבת ילדות, שמתאים לסוג הספרות הזו, הנוסטלגית במעודן. ישנן כאן, חשוב עוד לומר, יכולות קומיות לא מבוטלות, המקבלות ביטוי בדמותה של ורדינה, השכנה הרומנית הרעשנית, הארסית והלא פוליטקלי-קורקט-ית, שאינה סובלת את מה שהיא מפרשת כבכיינות ותחושת ערך עצמי מופרזת של ניצולי השואה, או שבאה לידי ביטוי בדמותו של חיליק, האח הקטן והפיקחי שלא כפי גילו.

אבל אלה בעצם ניסוחים קמצניים לטקסט שיש הרבה יותר מה לשבח בו. זרחין הוא אותו עוף נדיר (איזה ביטוי קלישאי, סלחו לי! ועוד כתבתי לעיל “משרטט”! אבוי! ארגז הכלים הביקורתי מחליד משנות שימוש ארוכות!), המכונה בפינו "מספר טבעי". בשנים האחרונות נתקלתי ב"מספר טבעי" ישראלי צעיר (יחסית) רק פעמיים: בעמיחי שלו של "ימי הפופ" וברומן הנוכחי, המרשים יותר, של זרחין.

“מספר טבעי" הוא הכינוי שקופץ לידנו הביקורתית הכותבת, כשאנו נתקלים במישהו שיכולתו להוליך סיפור היא פנומנלית, אך שברי לנו שהכותב אינו אינטלקטואל ואינו רוחש חיבה לרעיונות מופשטים. זרחין אכן מפליא בהולכת הסיפור ולא משעמם לרגע. ואותה יכולת מרשימה מאד לבניית עלילה מלווה ביכולת, האופיינית גם היא ל"מספרים טבעיים", לרגש.

ודוק: כשכתבנו ש"המספר הטבעי" אינו אינטלקטואל לא התכוונו שהוא אינו צריך להיות פקחי כשד. “מספר טבעי" ראוי לשמו חייב להיות אינטליגנטי מאד. היכולת לספר סיפור ללא חזרות, ללא התעכבויות, ללא פניות וסטיות מתמיהות ושרירותיות, היכולת לספר סיפור שהנו קוהרנטי ומושחל באלגנטיות למוחו של הקורא, מעידות על אינטליגנציה גבוהה. אבל אינטליגנציה אינה אינטלקטואליות.

ול"מספר הטבעי", כאמור, אין – או אין עניין ב – יכולות אינטלקטואליות. אין לו יכולת הפשטה ויכולת חתירה לחשיפת עקרונות הניצבים בבסיס הפרטים המרובים שהוא עורם לפנינו ואין לו יכולת אנליטית ויכולת לצינה ולריחוק. אין לו יכולות כאלו או אין לו עניין בכך. הוא כאן בשביל לספר סיפור ולרגש.

כעת, אין צורך לומר (ובכל זאת הנה אני אומר! נפלאות הרטוריקה!) שאינטלקטואליות בעבור סופר יכולה להיות צרה צרורה (ובטח ובטח בעבור הקורא). כמו שאמר מרטין איימיס, הסופר הבריטי הגדול, כשנשאל מה צריך אדם על מנת להיות סופר ועל כך ענה: “רצוי מאד שלא יהיה חכם מדי; איכשהו זה הורס". ובכל זאת יש סופרים שהם גם אינטלקטואלים וגם יודעים לספר סיפור ולרגש. זרחין אינו כזה.

אני רוצה להרחיב מעט בנקודה הזו. דווקא מפני שהטקסט של זרחין טוב כל כך בסוגו, כלומר מבטא את עמדת "המספר הטבעי" באופן מוצלח כל כך, הוא יכול להוות מצע הולם לדיון ראשוני במתח שקיים בין "המספר הטבעי" ל"מספר האינטלקטואלי", וגם למתח שקיים בין "המלודרמה" ל"ריאליזם", שאולי הוא מתח מקביל מבחינות רבות.

דיון כזה, שכיוונו יהיה ביקורתי כלפי עמדת "המספר הטבעי", יכול להיות לא הוגן בהיתלותו בספרו של זרחין. אז שוב אדגיש שהטקסט הזה מושך מאד לקריאה ולעתים ממש מרגש ומי שתר בעיקר אחר הדברים הללו בספרות יבוא כאן על סיפוקו המלא.

"המספר הטבעי", כאמור, הוא מי שיודע לבנות עלילה מוחלקת הזורמת בטבעיות ומי שיודע ליצור דמויות ומצבים מרגשים. אך, בשנים האחרונות במיוחד, חסרה לי יותר ויותר בספרות הישראלית, היכולת להתרומם מעל פני השטח ולגעת בעקרונות הקיום. אלה תכונות אינטלקטואליות ש"המספר הטבעי" המצוי חף מהן.

חסרה לי יותר ויותר בספרות היכולת למה שברנר כינה "ריאליזם סימבולי", כלומר לספרות ריאליסטית שחושפת את עקרונות המציאות הסמויים ולא זוחלת בסיזיפיות על פני השטח של אותה מציאות בלבד.

אגב, הגדרתו זו של ברנר קרובה מאד להגדרה של גיאורג לוקאץ', הפילוסוף ומבקר הספרות המרקסיסטי הדגול בן דורו (ברנר נולד ב-1881 ולוקאץ' ב-1885; השניים לא שמעו זה על זה מעולם, כפי הנראה). לוקאץ' תיעב את המודרניזם, בדמות השירה הסימבוליסטית, המתפנקת והנרקיסיסטית לטעמו, מחד גיסא, אך מאידך גיסא תיעב הוא את הנטורליזם מבית מדרשו של אמיל זולא, בו ראה את מה שברנר כינה "ראליזם פוטוגרפי קצוץ כנפיים", כלומר שכפול חסר טעם והבנה של המציאות (הוא גם תיעב את הפואטיקה המודרניסטית הברכטיאנית של ה"הזרה", אגב. למרות היותם של ברכט ולוקאץ' מרקסיסטים נאמנים).

לדידו של לוקאץ', הראליסטים הגדולים של המאה ה-19, אהוביו (בלזאק, טולסטוי וכדומה), לא "צילמו" את החברה אחד לאחד, אלא חתרו להבנת העקרונות שמניעים את אותה חברה. הם חתרו לבידוד ואיתור הדממה השקדנית והעמלנית שרוחשת מתחת להמולה והשאון החברתיים הגלויים. ובכן, בעקבות לוקאץ' וברנר, אנסח מחדש ובתמציתיות יותר את מה שחסר לי בספרות העכשווית, חסרון שמוחש ביתר חריפות דווקא ביצירות שבהן היכולת לבניית עלילה והיכולת לרגש מרשימות כל כך, כמו בספרות "המספרים הטבעיים", כמו ברומן "עד שיום אחד".
בקצרה: חסרה לי בספרות היום פילוסופיה.

וכשאני מדבר על פילוסופיה בספרות איני מדבר על טקסטים יומרניים ונפוחים, מלאי הגות מייגעת ומחשבות-נעלות משעממות.
אלוהים ישמור! בכל רגע נתון אני מעדיף ספר שיודע לספר סיפור, שבקי בהוויות העולם, שיודע לרגש, על פני סופרים יומרניים שמנסים לחלוק איתנו את תובנות-המעמקים-כביכול המעייפות שלהם על עולם ואדם.

וכשאני מדבר על הכנסת "פילוסופיה" לספרות גם איני מדבר על החדרת "אידאולוגיה" – אלוהים ישמור! הנטייה הזו לכתוב ספרות "על מזרחים", "על נשים", "על פלסטינים", "על שחורים", בצד זה שהיא יוצרת ספרות משעממת, צדקנית וצפויה, היא גם נוטלת מהספרות את עילת הקיום שלה בכך שהיא הופכת אותה לדדוקטיבית, לכזו שקופצת כמו אתנה ממוחו של זאוס אקדמי, ולא כזו שנוצרת מקרקע המציאות, לא אוטוכתונית.

אם הצד הקונקרטי של הספרות יימוג היא תחדל להיות ספרות ותהפוך לדבר מה אחר: תעמולה, אידאולוגיה, ובמקרה הטוב ביותר: פילוסופיה גרידא. לכן, כשאני מדבר על הכנסת פילוסופיה לספרות אני מדבר על היכולת המופלאה לייצג את המציאות תוך כדי הענקת פרשנות עקרונית לה. לא לוויתור על היש לטובת המופשט. שבתאי לא רק מספר סיפור. הוא גם מעניק פרשנות ותובנת עומק. כך גם קנז. ואפילו עוז ויהושע. הם מנסים לחשוף סמויות ולגלות משמעויות ולערוך הבחנות ולהעניק פרשנויות. ואילו זרחין, מספר בחסד כאמור, אינו מצליח (או אף מנסה) למשמע את ריבוי הפרטים ברומן שלו לאורם של עקרונות מסוימים.

כעת, ייתכן ואין אפשרות כזו. ייתכן ויכולת המשמוע של הפרטים היא בדיוק מה שהולך ונעדר מהעולם בו אנחנו חיים. זה הרי חלק מהצייטגייסט לטעון שאין משמעות-על, אין מטה-נרטיב. אנחנו חיים בעידן "נומינליסטי", כמו שאומר בסרקזם פרדריק ג'יימסון, מבקר הספרות הניאו-מרקסיסטי הגדול (שאגב רואה את עצמו, כך נדמה, כממשיכו של לוקאץ'; ולא בלי צדק. אם כי ממשיכו העקרוני – לא הצייתן. ג'יימסון, והדבר קצת מצער לטעמי, נוטה, בטעמיו הספרותיים, כך נראה, למודרניזם המזוכיסטי של הטקסטים הקשים מחד גיסא ולתענוגות, הסקסיים אולי אך המפוקפקים כהוגן, של המדע הבדיוני).

“נומינליזם" – כאותה השקפה בפילוסופיה האוסרת הפשטות ומתמקדת בעצמים קונקרטיים. בעולם "נומינליסטי" אין מקום למשמוע-על של הפרטים. ייתכן, אם כך, שזה אכן דבר קשה בעולם שלנו לחתור לאיזו משמעות-על תחת הבאת הפרטים, קשה לכתוב “ראליזם” במובן הלוקאצ'יני או “ראליזם סימבולי” במובן הברנרי.

אבל העובדה שאיננו יכולים להשיג את האישה שבה אנחנו חושקים איננה גורמת לנו להתאהב באישה הנגישה לנו. כלומר, איני יכול ממש לאהוב ספרות "נומינליסטית" גם אם היא הולמת יותר את העולם העכשווי.

נדמה לי שאת חסרון הפילוסופיה בספרות הנכתבת היום אני יכול לחוש באופן מיוחד מתוך קשייו העכשוויים של המקצוע שלי, ביקורת הספרות. הקושי הראשון במעלה במקצוע שלי כיום, כמעט (כלומר, אחרי הקושי שנובע מכך שהוחלט לא לשלם יותר בתרבות שלנו לעיתונאים בכלל ולמבקרי ספרות בפרט), הוא ריבוים של הספרים הרואים אור. כעת, זו בעיה טכנית לכאורה.

פשוט בעיה טכנית שמקשה על המבקר להגיע אל כל הספרים ולברור את הבר מהתבן (לא את המוץ מהתבן!). אבל זו בעיה שנקרשת אט אט מבעיה טכנית לכדי בעיה ומועקה פילוסופיות. כי, בעצם, מה זה אומר שיש כל כך הרבה ספרים? מה זה אומר שיש כל כך הרבה סיפורים? מה זה אומר על הסיפורים עצמם שיש עוד אלף כמוהם, עוד הרבה דגים בים? האם אין זה אומר שמשהו בסיפור הבודד מאבד כך ממשקלו באופן אנוש? שהסיפור נתפס ביתר קלות כלא-הכרחי, כקונטינגנטי, כשלצידו מופיעים אלפי-אלפים של סיפורים נוספים? האם אין זה מבליט את חולשתו של ה"נומינליזם" המוזכר בכך שהוא בעצם אינסופי ולכן כל גילום נוסף שלו הוא זניח בעצם? האם אין ריבוי הספרים והסיפורים יוצר רעב לעקרונות, שמטיבם הם מועטים יותר (עקרונות מועטים יותר מהפרטים בהגדרה, בכך שהאחרונים מסתופפים בהמוניהם תחת קורת הגג של הראשונים)? והאין אותם עקרונות מה שמחפשת הפילוסופיה בעצם?

הטקסט של זרחין, דווקא מפני שהוא מבטא את הכישרון לספר סיפור "נומיליסטי" באופן טוב כל כך, מעורר, בצד ההנאה, שובע מהיכולת הפנומנלית הזו עצמה, כלומר מהיכולת "לספר סיפור", עוד סיפור, והוא גם מעורר רעב, רעב ליכולת הפשטה, ליכולת אנליטית, ליכולת חשיפה של עקרונות.

והוא גם מעורר רעב לקצת צינה וריחוק. כי היכולת לספר סיפור צמודה אצל זרחין גם ליכולת הראויה לציון לעורר רגש אצל קוראו. זה לא דבר של מה בכך. אבל רגש גם הוא הנו אנטי-פילוסופי, כמו אותה היצמדות "נומינליסטית" לקונקרטי. אלא שהרגש הנו אנטי-פילוסופי מכיוון אחר: הדמעות מצעפות את היכולת להביט במציאות באופן חד.

בקצרה: היכולת לרגש, כמו היכולת לספר סיפור, הן יכולות חשובות מאד לסופר. שתיהן מצויות כאן בשפע. אבל הן גם יכולות שהנן אובר-רייטד בתרבות שלנו. ושתיהן אנטי-פילוסופיות.

ולסיום עוד כיוון מחשבה: טענתי כלפי הרומן של זרחין שהוא אינו "ראליסטי" במובן הלוקאצ'יני. כלומר, הוא צמוד לסיפור-הסיפור ואינו חושף עקרונות מעמקים הרוחשים תחתיו. אבל, בעצם, הספר הזה אינו ראליסטי גם במובן פשוט בהרבה. זה רומן מלודרמטי בבסיסו. כלומר, לא רק שהוא אינו ראליסטי כי הוא צמוד לקונקרטי ולא חותר לעקרוני, הוא גם, למרות הקונקרטיות המופלגת שלו, לא ראליסטי מכיון הפוך לחלוטין: הוא לא מספיק אמיתי, לא מספיק דומה לחיים שלנו.

הסטייה מהריאליזם מתבטאת, למשל, בנטייה להגשים בפועל מחשבות שבדרך כלל נותרות כאלה, כלומר נותרות פנטזיות. כך נוצרת "דרמה", אך בעצם זו "מלודרמה". כאן, למשל, דוגמה לכך הנן המכות שמנחיתה רוחמה על מזכיר הקיבוץ שבא לבקרה ב"שבעה".

בחיים הסבירים, מותר להניח, הייתה מסתפקת רוחמה במחשבות אלימות ולא במימושן. אבל במלודרמה מממשים את מה שמהרהרים בו. בספרים מהסוג שלפנינו, חלק מה"עסיסיות" המלודרמטית נשענת על תופעות של ביגמיה וגילויי עריות. אם הבגידה "הרגילה" היא תו ההיכר של הראליזם בספרות (“מאדם בובארי", “אנה קרנינה" ו"אפי בריסט" כאבות הטיפוס) – הרי שהביגמיה וגילוי העריות הסנסציוניים הם תווי ההיכר של המלודרמה הלא ראליסטית.

כאן, למשל, רוברט הוא אב לבן מאישה אחרת שאינה אשתו. רוברט אף גילה את ערוות אחותו. ואילו שלומי שכב עם אם-חברתו שגם אביו שכב עמה. עוד תו היכר מובהק של המלודרמה, תו אנטי-ראליסטי מיניה וביה, הוא הרמיזה לכוחות על טבעיים. כאן, ההשערות על יכולת הקללה של רוחמה. גילוי העריות, הביגמיה והרמיזה לעל-טבעי מופיעים בצד תו ההיכר העיקרי של המלודרמה: אהבת אמת נצחית. כאן כך הוא סיפור האהבה מרובה המכשולים אך המתמיד בין רוחמה לרוברט. כך היא גם אהבת שלומי ואלה עד (כמעט) סוף הרומן.

כך שלפנינו בעצם קיטש מעודן, מגובה ביכולת נרטיבית ויכולת לרגש יוצאות דופן.

בקצרה, מה שחסר לי כאן הנו ראליזם. והראליזם שחסר לי כאן טיבו כפול: חסרה לי כאן פילוסופיה, הליכה לעומק, מחד גיסא (ראליזם במובן הלוקאצ'יאני). מאידך גיסא, חסרה לי דבקות במהלכם המשעמם-ויטאלי של החיים והוויתור עליה לטובת חיים רוגשים, מרובי מאורעות חריגים, עסיסיים אך לא ממש חודרים לנפש.

כי החיים הם משעממים-ויטאליים – אוקסימורון; בחיים כלום לא קורה, או שקורה אבל "מבחוץ" לנו מבלי להגיע עד פנימיותנו, או שקורה אבל רק "מבפנים" מבלי לערער את מוסדות המציאות; משעמם, משעמם בחיים, אבל בכל זאת הכל נורא חריף ומעורר מעצם העובדה שאנחנו חיים בתוך כל זה וזה תכף הולך להיגמר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  ביום מרץ 21, 2014 בשעה 8:55 AM

    מרתק.אחד מהביקורות הכי טובות שלך.
    ישר כוח!

  • אמיל  ביום מרץ 21, 2014 בשעה 12:14 PM

    בלי קשר לספר הזה דווקא, יש בעיה במצע הריאליסטי שלך.. העמדה ש'בחיים לא קורה כלום החיים משעממים' זה סובייקטיבי ומותר להרגיש כך כמובן, אבל באופן אובייקטיבי זה נהיה קצת מיושן, בגלל האפשרויות של המדע לשנות את חיינו ולהוציא אותם מהמהלך 'הטבעי' שאתה החלטת שהוא 'טבעי'. ברור שבאופן סובייקטיבי מותר תמיד ולנצח יהיה מותר בצדק סובייקטיבי להמשיך להרגיש ש'לא קורה כלום', אבל נראה לי שאתה חייב דחוף לעדכן את מושג 'הריאליזם' שלך.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 21, 2014 בשעה 2:32 PM

    תודה איילת!

    אמיל – הערה מעניינת.

  • אורה גור אש  ביום אפריל 1, 2014 בשעה 7:49 PM

    מלבד הביקורת שלך, שהיא מעניינת ביותר ומעוררת מחשבה ושאלה, מהי כתיבה טבעית, לשיטתך?
    אני מאד מבקשת לדעת, האם נחוץ שרומן יהיה בו סיפור / עלילה?
    כלומר, האם ספר יכול להיות מרתק וטוב, גם אם אין בו סיפור ורצף של אירועים?
    אודה מאד לתגובתך. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: