על "בית קדרוּת", של צ'רלס דיקנס, הוצאת "כרמל" (מאנגלית: אמציה פורת)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מפעל מבורך הוא תרגומו הראשון לעברית של "בית קדרוּת", הרומן הגדול, תרתי משמע, של צ'ארלס דיקנס. באלף עמודיו פורש דיקנס דיוקן של החברה האנגלית בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19 (הרומן ראה אור ב-1852-1853), כשהוא מכייר ומעצב בווירטואוזיות עשרות דמויות מכל המעמדות, מעניי העניים ועד בני מרום הארץ. אחד מנושאיו המרכזיים של הרומן היא ביקורת מערכת המשפט האנגלית, שלקתה בזמנו בסחבת נוראית, גרוטסקית. דיקנס מתאר כאן, לשם הדוגמה, מציאות שבה עורכי דין מייצרים עבודה לעצמם על חשבון לקוחותיהם האומללים, עד לתוצאה האבסורדית שבה הזוכים בדין לא רואים פֶּני מהמשפט, כי כל זכייתם הולכת לתשלום ההוצאות לפרקליטיהם (השרטוט הזה, כמדומני, לא בלתי רלוונטי למציאות הישראלית). אפרופו: די במפתיע חשתי במהלך הקריאה כי די בוודאות קפקא של "המשפט" הושפע מאד מדיקנס. אחד הגיבורים כאן, שנלכד ברשת עינוי הדין של המשפט האנגלי, אף מכוּנה ק' (כלומר, ממש כשם גיבור "המשפט" של קפקא)! וד"ר גליה בנזימן מציינת אף היא את ההשערה הזו באחרית הדבר המעניינת שלה לטקסט.

הרומן מסופר לסירוגין בידי מספר כל יודע ובידי אסתר סאמרסון בת העשרים וקצת (שיטת סיפור חריגה למדי). יש בו כמה וכמה עלילות ועלילות משנה. מלבד ביקורת בית המשפט והעלילה הכרוכה בה, אחת העיקריות שבהן נוגעת לאותה אסתר, שגודלה כילדה יתומה בסביבה ענייה ומחולצת ממנה בפתח הרומן על ידי אפוטרופוס טוב לב. אסתר מגלה במהלך הרומן פרטים מפתיעים על מוצאה. אבל, כאמור, דיקנס עוסק כאן בכל מכל כל והוא מציג לנו דיוקן פנורמי של החברה האנגלית בשלל דמויות מאופיינות בחדות, הן במראן, הן במעמדן, הן באופיין, הן באופן דיבורן. דוגמה לדמות משנה מרתקת אחת היא דמותו של מר סקימפול, בטלן אידיאולוגי וספק נוכל, שמצהיר שהוא לא מבין בכסף ושלא ראוי להבין בכסף. הדמות האמביוולנטית המדהימה למדי הזו, של "ילד" מגודל, מבטאת הן את סלידתו של דיקנס עצמו משלטון הכסף בחיינו, אך, בד בבד, את סלידתו מבטלנות ו"רדיקליות מהפכנית" בטלנית. כי החצים של דיקנס מופנים אמנם כלפי הסנובים העשירים, כלפי עורכי הדין רודפי הבצע, ואהדתו נתונה לאנשים הפשוטים, אך לא פחות מכך חציו מופנים כלפי פילנתרופים ומתקני עולם שדואגים לכל העולם ורק לבני ביתם אין להם זמן, או כלפי אנשים שאינם עובדים לפרנסתם, כאותו מר סקימפול. דיקנס, בן זמנו ועירו של מרקס, אינו מרקסיסט – האתוס שלו, העולה מן הרומן, הוא אתוס של הוגנות, אתוס של המעמד הבינוני, אתוס פרוטסטנטי.

נכון, ישנה ברומן סנטימנטליות אופיינית מעיקה: אוהב המוותר בגודל-רוח על אהובתו לאחֵר, הטוב לה ממנו, למשל. ואסתר עצמה, כמובן, שכולה שלמות מוסרית. אצל דוסטוייבסקי הבשל לא תמצא, למשל, כזו סנטימנטליות, וכשהוא כן יוצר דמות כלילת המעלות מבחינה מוסרית, ב"אידיוט", הוא בעצם יוצר דיון מעמיק בהיתכנותה של דמות כזו ובמחיר שהיא והמקורבים עליה ישלמו באם תתקיים.
נכון, ישנה כאן סנסציוניות אופיינית: בת שמגלה את אמה שנטשה אותה בילדותה, עלייה דרמטית מאשפתות וממצוקה וכדומה. עוד נכון כי חלק גדול מהדמויות כאן הן בעלות מניירות קבועות, של דיבור או התנהגות. הן, כמו שטען אי.אם.פורסטר, דמויות שטוחות ובלתי משתנות. ולבסוף, נכון, יש צורך במאמץ מסוים לקרוא את דיקנס.

כל זה נכון. אבל המאמץ, ראשית, מניב עונג גדול, כמו אימון גופני מוצלח; ובסיס העונג הגדול הוא ההתוודעות למאסטר במלאכתו. שנית, הדמויות "השטוחות" הן אקסצנטריות ומשעשעות כל כך, או מתוארות בדקדוק מפליא כל כך, כך שלא מפריעה לנו במיוחד "שטיחותן". שלישית, הסאטירה של דיקנס קורעת מצחוק ולפרקים מעוררת השתאות של ממש. הסאטירה, ולא מעט בזכותו של המאסטר דנן, הפכה כמעט לסוגה אנגלית. סאטירה היא הרי, בעצם, החלפת אלימות באלימות מילולית. כלומר סובלימציה. והאנגליות של הסאטירה עולה בקנה אחד עם אבדן הנוהג של האנגלים, משלב מוקדם, לשפוך זה את דמו של זה, כפי שאמר פעם ג'ורג' אורוול. והסאטירה של דיקנס, בשיאיה, נחווית כמעבר חד של רכב לנהיגה בארבעה גלגלים – מעין סאון זעם אדיר עולה לפתע מהטקסט הדומם – או כברקים ורעמים וסופה גדולה של כעס גואה חותך.

מעל הכול התחושה במהלך הקריאה היא שדיקנס הוא כוח טבע. העוצמה של הסיפורים, ההיקף העצום של תכניהם, סחפו המשלהב של הזעם הסאטירי, עיצובן המדוקדק והמושך והשנון של עשרות דמויות. "כוח טבע" הוא אולי ביטוי מתעתע. כי דיקנס הוא "כוח תרבות", כוח מְתַרבת עצום, כוח ספרותי נדיר שהתחושה (והידיעה ההיסטורית) היא שביכולתו לעצב מוסרית תרבות שלמה. כאשר מורעים פניה של אסתר, למשל, בעקבות מחלה, השיפוט החמור של דיקנס את אלה ממחזריה שהשתמטו ממנה בגלל הרעת המראה שלה, לעומת אהדתו לאלה שלא שינו מאהבתם אליה – השיפוט הזה לא נתפס כעמדה של סופר סתם, אלא הוא בעל נוכחות דרמטית של צו שיצא מקפלי גלימתו של מחוקק תרבות, של מְתַרבֵּת גדול.

יש להעיר שהתרגום לא תמיד קולח ולא תמיד בהיר. אמציה פורת תרגם את דיקנס בשפה גבוהה וכמה פעמים במהלך הקריאה אף תהיתי אם משפט זה או אחר מתורגם כיאות. עם זאת, במהלך הקריאה התרגלתי לתרגום והאקסצנטריות הלא מבוטלת שלו אף השתלבה באקסצנטריות של דמויותיו של דיקנס.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On מרץ 28, 2014 at 2:37 PM

    נהדר שיקפת את חוויית הקריאה בספר, ולא קל לתפוס את המרובה הזה…
    לגבי הדוגמאות שנתת לרגשנות, אני לא הייתי שמה אותן בסל אחד, ואולי פשוט התאהבתי בג'ארנדייס, אבל נראה לי שהוא באמת גילה גדלות נפש והכרה במציאות (אבל למה לעזאזל הוא צריך להישאר לבד? אוף) ואילו אסתר עצבנה אותי בביטול העצמי שלה.
    ואת התרגום דווקא אהבתי, מאוד.
    תודה!

  • אריק גלסנר  On מרץ 28, 2014 at 4:17 PM

    תודה, לי, ועל ההערות גם.

  • אילן לביוב  On אוקטובר 8, 2015 at 10:14 AM

    לאריק שלום
    אני קורא את הספר בית קדרות של צ'רלס דיקנס בפעם השנייה .הקריאה הפעם מענגת הרבה יותר וזאת כיון שבקריאה ראשונה לפני כשנה .חלק מהזמן הייתי עסוק בלזכור מי נגד מי .
    (הרי יש בספר אין ספור דמויות ועלילות משנה) עכשיו אני מתענג על הטקסט של דיקנס .
    אהבתי את הביקורת שכתבתה . חורה לי שלדיקנס .יש דימוי . של סופר מין טלנובלות לילדים ..
    הרי בשעה שרוב הסופרים בתקופתו .כתבו על החברה הגבוהה
    מי תמיד תיאר את לונדון .על סמטאותיה האפלות והמלוכלכות .?.מי תיאר את העניים ואת כל הצד האפל של העיר התרבותית ?. אם לא דיקנס .
    הוא בפירוש סופר חברתי .ובספר זה אכן הזעקה שלו היא עד השמיים .
    הכישרון שלו לתאר אין ספור דמויות משנה בלתי נשכחות . בזה אין לו שום מתחרים עד היום ..
    באשר לסנטימנטליות בספרים שלו .
    בסדר זה נכון . אבל גם בזה יש אצילות ועידון . זאת לא סנטימנטליות זולה .
    יש מן אצילות ועידון לדוגמא בספר זה הן לגבי אסתר והן לגבי פטרונה המקסים .
    מה רע בתוספת קיטש אם הוא עשוי בעידון ובמיומנות ?
    בכל מקרה אריק אהבתי ולמדתי מהביקורת שלך .שמדגישה את הצד הלוחמני והבקורתי של דיקנס
    אריק .אני מציע לך לחזור ולקרוא את דיויד קופרפילד ואת תקוות גדולות של דיקנס
    (שני הספרים האהובים עלי שלו )בדיויד קופרפילד יש אין ספור דמויות משנה בלתי נשכחות
    (למרות שלצערי בספר זה דיקנס נפל למלכודת . ויש שם באמת דמות אחת מוגזמת ולא אמינה של נבל ונוכל (היט-שמו אם זכור לי נכון)
    בבית קדרות המאוחר יותר כבר אין לנו דמות כזאת
    אבל דיקנס מפצה אותנו בדיויד קופרפילד באין ספור דמויות משנה בלתי נשכחות
    תודה ..

  • ywelis  On מאי 31, 2017 at 6:43 PM

    ממליץ גם על הסידרה של ה-BBC מ-1985. מופתית מאוד, ועם יצורי שוליים כמו קרוק, שנראה כאילו נחפר מתוך המאה ה-19. העיבוד החדש יותר מלפני 12 שנה פחות מוצלח (העו"ד הקטן שטני יותר מצ'ארלס דאנס הענקי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: