קצרים

1. יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.

אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.

הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם "middlebrow-אית" קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה), אם יותר השימוש באוקסימורון.

כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה, או "חיובית" מקצה אל קצה – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).

ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה. כי נדמה לי שיצירה גדולה באמת לא יכולה להיות צינית מכל וכל.

2. "ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי.

ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).

והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי" שנתיים מאוחר יותר, ב-1979 (העיבוד גאוני גם כן, איני יודע של מי הוא). הנה הוא ה"נה נה נה":

עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה: הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.

3. אני חוזר וקורא לאחרונה כמה מהמודרניסטים הגדולים, תומאס מאן ו"הר הקסמים" וכעת את פרוסט. בכרך השני של המהדורה העברית של "בעקבות הזמן האבוד" (שחרפה גדולה לתרבותינו שלא הושלם עדיין תרגומה של היצירה) כותב פרוסט כך:

"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמיתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).

מה שמסעיר וגאוני בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.

כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On אפריל 6, 2014 at 11:41 PM

    אבל נזכרתי שניטשה כתב ('המדע העליז' נדמה לי) שהטבע אומר על האמנות מה זה השטות המעוותת הזאת כשהוא, נניח ברעידת אדמה (לפי מושגי הזמן של ניטשה הטבע היה באמת יותר אימתני) מחסל את התרבות האנושית המגוחכת, המלאכותית. נכון שהיום כדי להבין את זה יותר צריך להביט כבר מתוך כדור הארץ החוצה.

  • אחת העם  On אפריל 7, 2014 at 7:49 AM

    מסכימה מאוד לגבי 1. 2 – איש איש וטעמו…. 🙂 , אולי משום שאנחנו דור אחר, איני יכולה לראות בשלמה ארצי, ואפילו לא בחנוך, את "הגדולים ביותר" בזמר. נסה בתחום זה את נעמי שמר, בעיני גאונה… 3 מסכימה שיצירה גדולה מכוונת, או לפחות מתייחסת, לנשגב.

    • תמי  On אפריל 10, 2014 at 10:17 PM

      למקרה שדברי לא הובנו (תמי מהערה ראשונה) אגיד שהמובאה מפרוסט: "לראות סערה.. (בתרגום הלית ישורון)" מביעה תפיסה רומנטית.

  • אריק גלסנר  On אפריל 7, 2014 at 7:57 AM

    לאחת, תודה על תגובתך. אני מעריך מאד את נעמי שמר, אבל אכן פחות מהשניים שהזכרתי, ואולי בגלל שהשניים הם רוקיסטים ואולי זה עניין מגדרי.

  • עדיאל כהן  On אפריל 7, 2014 at 9:13 AM

    אין לי ספק שאתה צודק באשר לשלום חנוך. די לראות את השיר הבא 'לילה' (גם הוא מאותו אלבום), שחובר על ידי חנוך בהיותו בן 16 (!) בלבד, כדי להבין זאת. http://www.youtube.com/watch?v=cG_chE9vWnE
    קוטנר עשה עליו תכנית בסדרה של תולדות הרוק הישראלי. כמו כן נסים קלדרון הכיר גם הוא בחשיבותו ונתן לו מקום מרכזי בספרו האחרון 'יום שני'.

  • אופיר זמר  On אפריל 7, 2014 at 10:13 AM

    נה נה נה #1: https://www.youtube.com/watch?v=TAKwraSZt7M

  • אופיר זמר  On אפריל 7, 2014 at 10:14 AM

    נה נה נה #2: https://www.youtube.com/watch?v=aaJbbzIR2xY

  • לי עברון-ועקנין  On אפריל 7, 2014 at 10:16 AM

    תודה רבה על סעיף 1! אני אוספת כאלה.

  • אמיר בן-דוד  On אפריל 7, 2014 at 11:01 AM

    הסחנה כמעיין הפלאים שלשם מגלים את הסחים – זה מה שאני אקח מהרשימה הזו

  • אריק גלסנר  On אפריל 7, 2014 at 12:01 PM

    תודה על התגובות וההערות. אופיר אכן כמה "נה נה נה" יפים הוספת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: