על "פנים לבנות", של אליאס ח'ורי, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מערבית: יהודה שנהב-שהרבני)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מעטה מדי ההיכרות שלנו עם ספרות ערבית משובחת. מעטים התרגומים, מעטות ההוצאות שמשקיעות בהם (והוצאת "אנדלוס", שהוקדשה לתרגומים מהספרות הערבית, נסגרה). וחבל מאד שכך, בהתחשב במיקומנו הגיאוגרפי ובהיסטוריה הלאומית שלנו במאה וקצת השנים האחרונות.

לכן משמחת במיוחד צאתו לאור של "פנים לבנות", רומן של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי (יליד 1948), בתרגום קולח של פרופסור יהודה שנהב-שהרבני. זה הרומן השלישי של ח'ורי שתורגם לעברית (קדמו לו "יאלו" המרשים ו"באב אל שאמס" שפחות אהבתי). הרומן ראה אור לראשונה ב-1981, כך נמצאתי למד מוויקיפדיה האנגלית, וחבל שלא צוין הדבר בספר העברי. תאריך צאתו לאור של רומן, מה גם רומן מעורב חברתית כמו הרומן הזה, הוא אחד הפרטים המשמעותיים ביותר אודותיו.

הרומן הוא יצירה ספרותית מתוחכמת על מלחמת האזרחים האכזרית בלבנון שפרצה ב-1975 (ושאנחנו, הישראלים, במרוצת השנים, היינו למעשה מעורבים בה; "מבצע ליטני" ו"מבצע שלום הגליל" הם למעשה חלק מסיפורה של מלחמת האזרחים הקטלנית הזו). התחכום הספרותי הבסיסי של הרומן הינו בנייתו כרומן בלשי רק על מנת לדחות במהלך הרומן את מודל רומן הבלש בהקשרה של העלילה הנפרשת בו. למה הכוונה? המספר של הרומן, אולי אליאס ח'ורי בעצמו (כדמות המספר בספרו של אליאס ח'ורי הסופר), מספר לנו בפתיחה על פרשת רצח שלכדה את תשומת לבו. הנרצח הוא גבר בגיל העמידה בשם ח'ליל אחמד ג'אבר והמספר מנסה לפתור את חידת מותו. הוא עושה זאת באמצעות איסוף מידע וראיונות עם מכריו של הנרצח: עם אשתו, בתו, חבריו וכו'. ח'ליל, מסתבר, הוא אב שכול. בנו, אחמד, הצטרף ללוחמים במלחמת האזרחים (אינני בטוח בזהותו האתנית ובאיזה צד לחם – וייתכן בהחלט שהדבר נובע מבורותי – אם כי נראה שמדובר בצד הפלשתיני; עם זאת, נדמה לי שח'ורי יוצר כאן עמימות מכוונת, שמזכירה את העמימות שנוקט קוטזי בחלק מהרומנים שלו באשר לצבע העור של גיבוריו; עוד יש לציין בהקשר זה שח'ורי הוא סופר נוצרי, אבל מזדהה עם העניין הפלשתיני). לפני מותו שוטט ח'ליל ברחובות והשחית פוסטרים של "שהידים" שנתלו על קירותיהם, אולי כמחאה על כך שהפוסטר של בנו ה"שהיד" כבר אינו נראה ברחובות, בגלל המתים החדשים המצטברים והולכים. השיחות עם מכריו של הנרצח פורשות בפנינו עד מהרה לא רק את ההיסטוריה שלו, אלא תמונה פנורמית של החברה הלבנונית בתקופת מלחמת האזרחים. מדובר בחברה במשבר עמוק, חברה מתפוררת, חברה על סף אבדן שפיות קולקטיבי, שבה האלימות האכזרית של המלחמה משתקפת גם באלימות עבריינית ובאלימות בתוך המשפחה, בעיקר זו המופנה כנגד נשים (בעלים המכים את נשותיהם ובנים את אמותיהם). כך שח'ורי אומר לנו בעצם בין השורות (ולבסוף בשורות עצמן) שהפתרון לחידה הבלשית (מי רצח את ח'ליל?) אינו משמעותי כביכול בעידן של רצח ואלימות סיטונאיים. כך הופך הספר, באופן מתוחכם, מרומן בלשי לרומן של ביקורת חברתית חריפה, וח'ורי הופך מסופר-בלשים ל"צופה לבית לבנון", על משקל "הצופה לבית ישראל", אותה תפיסה שרווחה בספרות העברית בעבר לגבי תפקידו של הסופר כמוכיח בשער.

ישנו כאן שילוב מיוחד במינו לא רק בין רומן בלשי לרומן של ביקורת חברתית, אלא גם בין רומן ריאליסטי, חי ונושם ויצרי, הכתוב במשפטים קצרים וקצביים, לרומן אקספרימנטלי-מודרניסטי מתוחכם. בצד המודרניסטי, ח'ורי משלב בסיפור עצמו מחשבות (לא מייגעות) על עצם מעשה הסיפור. הנה דוגמה להרהור מטה-ספרותי ממונולוג של אחת הדמויות, לוחם פלשתיני במלחמת האזרחים: "היא הלכה למטבח. חשבתי ללכת בעקבותיה. נזכרתי כי בכל הרומנים הערביים שקראתי האישה הולכת להכין קפה במטבח והגבר הולך בעקבותיה. אחר כך הוא תופס בה מאחור והיא מסתובבת אליו. הרומנים לא מספרים מה קורה ביניהם אחרי שהיא מסתובבת אליו. במקום זאת הם עוברים לתאר, לפרטי פרטים, כיצד מתבשל הקפה". אותה דמות של לוחם פלשתיני, שאף איבד עין בקרבות מלחמת האזרחים, מתבקשת להשתתף בסרט תעמולה פרו-פלשתיני, אך הוא מסרב להופיע בסרט הזה בגלל הזיוף שבו. זוהי אמירה מטה-ספרותית רבת עוצמה שמלמדת על רצונו של ח'ורי עצמו לכתוב אמת. והאמת שלו היא שהכיעור המוסרי והאלימות האכזרית משותפים לכל הצדדים במלחמת האזרחים. עוד בצד המודרניסטי: נטייתו של ח'ורי לעבור בלהטוטנות מגוף שלישי לגוף ראשון (כאשר הדמויות מספרות לנו על חייהן בעצמן), קפיצה בין דמויות שונות, מעבר מהיר מהעבר להווה וחוזר חלילה ואף דילוג בין גרסאות שונות של הסיפורים המסופרים. מפתה לומר שהשבירה ואפילו הריסוק של הטקסט, שנעשה באמצעות מגוון הקפיצות האלו, משקפים את המציאות החברתית המרוסקת שמתאר הרומן. זו קלישאה של מבקרים, אמירה מהסוג הזה, אבל אולי היא נכונה כאן.

קריאה ב"פנים לבנות" היא שילובו של הנעים עם המועיל, במובן זה שאנו נחשפים לרומן בעל איכויות ספרותיות מרשימות ובו זמנית זוכים להכיר את השכנים שלנו מצפון, קרי הלבנונים, שחלקם, הפלשתינים החיים בלבנון, הם בעצם אחיהם של שכנינו הקרובים אפילו יותר.