על "שנים עשר השבטים של האטי", מאת איאנה מאטיס, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קפקא, בציטוט ידוע, כתב כי על הספרות להבקיע כבגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. כלומר, להוציא אותנו מאדישותנו הרגשית. הטעות של הכתיבה המלודרמטית, זאת רבת הרגשות והאירועים המסעירים, ואם להשתמש במונחיו של קפקא, היא שהיא מעניקה לנו אכן ים סוער, אנחנו כבר לא בתחומי ים קפוא, גלים נדים כמגדלות לנגדנו ותהומות נפערות תחתינו, אבל, דא עקא, אנחנו עצמנו שטים על פני הסערה בתוך סירה קטנה ובתוכנו הלב הצמוק הקטן נותר בקיפאונו. לחלק מהקוראים המלודרמה לא מזיזה, כי היא מתמקדת בהפשרתם של מקווי מים גדולים, ולא בעיסויים של הצינורות הקטנים האטומים שבחדרי ועליות הלב.

הרומן שלפנינו לא נעדר מעלות, שמיד תפורטנה. אבל יש בו תו מלודרמטי בסיסי. הנה רשימת חלק מהסנסציות הכאובות שמופיעות בו: אם ששכלה את שני ילדיה הרכים, אונס של ילד בידי גבר, אישה משתגעת, גבר אלכוהוליסט ומהמר. כמו חלק נכבד מהפרוזה האמריקאית (והישראלית) הסופרים כאן עסוקים בנענוע נמרץ של יריעותיו של הים לסערה, בזעזועה הנמרץ של העלילה, אבל זונחים תוך כדי כך את הניסיון להפשיר את לבנו.

הרומן מתרחש בין השנים 1925 ל-1980. הוא מורכב מפרקים-פרקים, בראש כל פרק מצוינת שנת ההתרחשות המתוארת בו, ובמרכזו של כל אחד מהפרקים אחד מילדיה של האטי מכותרת הרומן, כשלעתים הילד עצמו הוא המספר ולעיתים סיפורו מסופר בגוף שלישי. האטי היא הגיבורה הראשית, עם זאת. האטי היא שחורה שהגיעה כנערה בשנות העשרים לפילדלפיה, על מנת להתרחק מהדרום הגזעני. שם היא נישאה לאוגוסט וחיה חיי עוני ומחסור, מחסור גשמי ורומנטי, בצפון הנאור. העוני גבה בסמוך לבואה את חייהם של שני ילדיה הקטנים, שמתו ממחלה וחייה בכללם היו חיים טראגיים. הרומן, שכתוב במיומנות ובגמישות ובמיקוד יעיל מספר לנו, כאמור, גם על חייהם של ילדיה. על בנה סיקס שהפך להיות מנער נכה למטיף דתי כריזמטי, על בנה, פלויד, נגן חצוצרה מבטיח והומוסקסואל בארון, על בתה, בל, שראתה בילדותה את אמה עם גבר זר ובבגרותה יוצאת עם אותו מאהב חשאי של אמה, ספק על מנת להעניש את האם ספק על מנת להתקרב אליה, על בנה, פרנקלין, שתיין ומהמר שנקלע למלחמה בוייטנאם ועוד. זהו, ככלל, מוצר מהוקצע ומקצועני (הכותבת אף למדה בסדנת הכתיבה המפורסמת באיווה), לעתים רחוקות אך לא נעדר עוצמה (בולט כאן סיפורו של סיקס, הנער-המטיף), ולמי שאינו רגיש למלודרמטיות, כמותי, אף רומן שנקרא בעניין. אך בכל מקרה הוא נעדר בולטות מיוחדת.

הרומן הזה הגיע אלינו כשהוא נישא על גב המלצה של מועדון הקריאה של אופרה וינפרי (כך נכתב בגב העטיפה). ואילו המבקרת של הניו יורק טיימס, מיצ'יקו קקוטני, גם היא מגב העטיפה, משבחת את הספר ומזכירה את טוני מוריסון בהקשר שלו. גם הסופרת עצמה, ברשימת "התודות" בסוף ספרה – אחת מהעדויות המפלילות-לפי-תומן על טיבה של חלק מהספרות העכשווית, שהפסיקה במובן מסוים להיות פעילות אינדיבידואלית, והפכה לפעילות יזמית שכוללת יצירה של "קשרים" בעולם הספרות ולאחריהם השגת "חשיפה" ראויה והטיה של תשומת הלב הציבורית אל המוצר שלך – מודה לטוני מוריסון "שכתיבתה היא מגדלור ועוגן כאחת, ושיצירתה פילסה את הדרך לכולנו". אין הרבה דמיון באופי הכתיבה הבהיר והנגיש של מאתיס וזה הדחוס של טוני מוריסון ב"חמדת" (שבגרסתו הקולנועית, אגב, שיחקה אופרה וינפרי את התפקיד הראשי!), אם כי יש דמיון עלילתי ותמטי מסוים: גם מוריסון וגם מאתיס עוסקות במעבר של שחורים מהדרום האמריקאי החשוך לצפון הפחות חשוך, שתיהן עוסקות ביחסי אם ובנות, יש בשתיהן אזכור לא מקרי למעשי כשפים ולאמונות פגניים שרווחו באוכלוסייה השחורה. אבל העיקר הוא זה: למעשה, מאתיס מבקשת, כמדומה, ברומן לעשות "תיקון" לדמות האם, סת', ב"חמדת", שם האם רוצחת את בתה על מנת שלא תחזור לחיי העבדות בדרום. ואילו האטי, גיבורתה של מאתיס, נאבקת בכל כוחותיה ואמצעיה הדלים לגדל את ילדיה הרבים. האטי, כמו אומרת הסופרת, אולי אינה אישה רכה, או ודאי אינה כזו, אבל היא גיבורה ו"ביג מאמא" בדרכה שלה.

הרומן הזה, כמו רומנים רבים בעידן שלנו, מגיע עם איזה מסגור מוקדם אל הקורא. זה "רומן על שחורים וסבלם", כמו שיש "רומן על יהודים בשואה וסבלם", "רומן על מלחמות וסבלן", "רומן על אספרגר וסבלם של הלוקים בו", "רומן על מהגרים וסבלם" וכן הלאה. הרומנים האלה בונים על איזו רוח גבית שנעניק למרוצתם עוד בטרם פתחנו ולו את העמוד הראשון והתחלנו לקרוא בהם. הם בונים על רצוננו לחוש טוב עם עצמנו בזמן קריאה בסבל של אחרים, קריאה שהיא גם סוג של הזדהות. מצד אחד זו בהחלט לא תופעה פסולה להסב את תשומת הלב לסבל אנושי, גם אם נעשה בו שימוש מסחרי (וגם אם אין מדובר בכסף טבין ותקילין, אלא ברצון לתשומת לב – כלכלת תשומת הלב אף היא כלכלה). מצד שני, ספרות גדולה לא יוצאת בדרך כלל מהמסגור הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  On אפריל 26, 2014 at 1:56 AM

    מלבד המלודרמטיות שמגיעה עד כדי גיחוך כבר אחרי כמה סיפורים, מוזר בעיני ההתעקשות לכנות את הספר הזה רומאן.
    קח לדוגמה את סיפורו של סיקס שהזכרת. במה הוא מסייע לנראטיב (אם יש כזה) או איך הוא ניזון ממנו?
    זוהי אסופת סיפורים קצרים לא לגמרי בשלים, של מחברת מוכשרת למדי, שרצתה (או אולי נכפה עליה) להוציאם כרומן

  • מרית בן ישראל  On אפריל 26, 2014 at 7:45 AM

    מדכא מכל בחינה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: