כמה הערות על "מוות במשפחה" של קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד – רשימה ראשונה משתיים

1. "מוות במשפחה" (שראה אור לאחרונה ב"מודן" בתרגומה היפה מנורווגית של דנה כספי) הוא ספר שראה אור לראשונה ב-2009 בנורווגיה. הספר נכתב בידי סופר בן 41 בשם קרל-אוּבֶה קנאוּסגוֹרד.

הספר הוא כרך ראשון ביצירה אוטוביוגרפית בת ששה כרכים (כ-3500 עמודי ספר) שראו אור בין 2009 ל-2011 וכונו על ידו של מחברם כמכלול בשם "המאבק שלי"; כונו כך, יש לשער, כפרובוקציה מכוונת (אם כי החלק השישי, כך קראתי, מכיל דיון מפורט למדי בהיטלר הצעיר; וזה נשמע מעניין), אך הרומן עצמו (כלומר, לכל הפחות, הכרך הראשון – והעומד בפני עצמו – שראה אור בעברית) רחוק מכל פרובוקטיביות זולה. ערכו הספרותי נעוץ, למעשה, ביומיומיותו המפגיעה, כפי שאציע להלן.

הספרים האוטוביוגרפיים של קנאוסגורד זכו להצלחה אדירה בנורווגיה. כחצי מיליון איש קנו את "מוות במשפחה", וזאת במדינה של כחמישה מיליון איש! כמדומה, לא עמוס עוז, או, לצורך העניין, אשכול נבו יכולים להתגאות בכאלה מספרים ששווה-הערך שלהם בישראל הוא מכירה של 700 אלף עותקים מספר יחיד!
אבל, יותר חשוב, הספרים זכו גם להתקבלות ביקורתית מרשימה. עם תרגומם לשפות נוספות (באנגלית עומד לראות אור הכרך השלישי) נמנים כיום בין אוהדיהם המבקר החריף של ה"ניו יורקר" – המבקר הפומבי המוביל היום בארצות דוברות האנגלית – ג'יימס ווד והסופרת השנונה זיידי סמית, שכתבה שהיא מחכה לכל כרך נוסף של קנאוסגורד "כמו לקראק".

למעשה, קנאוסגורד, במסלול המראה קצרצר, הולך והופך לאחד מהשמות החשובים בעולם הספרות הרצינית כיום. השנים האחרונות שלו דומות, לשם ההשוואה, ל"שנים המופלאות" 1998, 2001 והשנים שבין סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים של הסופרים מישל וולבק, ג'ונתן פראנזן ורוברטו בולניו (בהתאמה) – הוא, כמותם, תוך מספר זעום של שנים הפציע כמטאור, כמו שאומרים, בשמי הספרות הבינלאומית.

מכל זה לא הייתי מתרשם כשלעצמו. ככלות הכל הרבה סופרים "נחשבים", שמשלבים הצלחה במכירות בהתקבלות ביקורתית מרשימה, אינם נחשבים בעיניי במיוחד. איני אוהב במיוחד את מורקמי, למשל, ואפילו, להבדיל, ובמחילה, לא את גרסיה מארקס (אם כי "מאה שנים של בדידות" זכור לי כיצירת מופת; ובכל זאת). אני מחבב את אומברטו אקו, נגיד, אך לא נשבע בשמו, ואיני מתעלף מאיאן מקיואן. והרשימה ארוכה.

אבל, מבחינתי, קנאוסגורד (של הכרך הראשון; את האחרים לא קראתי) הוא דבר מה אחר. הוא בעיניי תופעה ספרותית רבת חשיבות. ובמילים אחרות: אני אוהב מאד את הכתיבה הזו. הוא מאכלס את לשכת הגזית הפרטית שלי של סופרים משמעותיים בני זמננו, שבה ישובים הרבה פחות מ-120 אנשי הסנהדרין.

2. הכתיבה של קנאוסגורד היא סכיזופרנית. היא מורכבת מחד גיסא מריאליזם מיקרוסקופי, על גבול המתיש (אם כי, לדידי, הוא לא חוצה את הגבול), תיאור דקדקני באופן אימתני של זוטות החיים.

הנה שתי דוגמאות. הראשונה היא התבוננות בזבוב: "הזבוב שזימזם ליד החלון מהרגע שנכנסנו פנימה עשה לפתע את דרכו למרכז החדר. עקבתי אחריו בעיניי כשחג כמה פעמים מתחת לתקרה, התיישב על הקיר הצהוב, התרומם ועף סביבנו בקשת קטנה עד שנחת לבסוף על משענת הזרוע שאצבעותיו של אינְגְבֶה [אחיו של המספר] לא תופפו עליה. רגליו הקדמיות המוצלבות נעו קדימה ואחורה, כאילו הן מנערות מעליהן משהו, הזבוב עשה כמה צעדים קדימה וקיפץ קלות באוויר, מנופף בכנפיו ומזמזם, ונחת לבסוף על גב כף ידו של אינגבה, שכמובן הניף אותה וטילטל אותה קצרות עד שהזבוב פרש כנפיים, התעופף הלוך ושוב מולנו ונראה כאילו משהו מטריד אותו. לבסוף התמקם שוב ליד החלון, שם זחל מעלה ומטה במסלול מבולבל" (עמ' 266).
וזה היה זבוב.
וכעת, להבדיל, תיאור המְלחתה של ביצת עין:
"מבטי שוטט על פני השולחן במצוד אחר המלח. אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. 'יש מלח איפשהו?' שאלתי. 'הנה', אמרה קארי אָנֶה [גיסתו של המספר]. 'תודה', אמרתי, פתחתי את המכסה הקטן בקופסת הפלסטיק וראיתי כיצד הגרגירים הקטנים שוקעים בתוך החלמון הצהוב ומחוררים קלות את פני השטח שלו תוך כדי שהחמאה תחתיו מתחילה להימס ולהיספג לתוך פרוסת הלחם" (עמ' 248).
וזו הייתה ביצה.

אולם, מצד שני, הכתיבה של קנאוסגורד מכילה קטעים ארוכים, מסאיים-הגותיים באופיים, בתוכם בולטים קטעים העוסקים במהות הכתיבה בעת הזו שלנו.

הפתיחה העזה של הרומן היא דוגמה לקטע מסאי נרחב שכזה שמתפרש, במקרה הזה, על פני ארבעה עמודים עד שהוא מגיע לבסוף לסצנה הקונקרטית שהיא הפתיחה "האמיתית" של הרומן.

הפתיחה המסאית הזו עוסקת במוות באופן כללי. "מטרתה" כפולה. מצד אחד מטרתה "המקומית"-מיטונימית היא להוביל (אכן, בדרך עקיפה ומחותחתת) אל אותה סצנה מהילדות של קרל אובה בן השמונה אשר דימה לראות בטלוויזיה פנים העולות לפתע מן הים באותו מקום בו דיווחו רשתות הטלוויזיה, באותו יום בשנות השבעים, שבו טבעה סירת דייגים. נרעש מהמראה שראה פנה קרל אובה אל אביו ואביו ביטל את דבריו מכל וכל. קרל אובה בחר לפתוח בקטע הזה (כלומר, לפתוח בו אחרי הפתיחה המסאית) כי הרומן, כמו שאציג מיד, עוסק באופן "רשמי" ביחסיו של קרל אובה עם אביו והסצנה הזו מגלמת דבר מה עקרוני ביחסים האלה. בהמשך הרומן אף יספר לנו קרל אובה כי הסצנה הזו מילדותו עלתה בזיכרונו הבוגר כאשר התבונן יום אחד בצורת-פרצוף שדימה לראות ברצפת העץ של הסטודיו שלו. עלייתה של הסצנה מהילדות בזיכרון האדם הבוגר, כמעין עליית זיכרון בעקבות אכילת עוגיית מדלן (קנאוסגורד לא כותב זאת במפורש, למרות שהוא מתייחס לפרוסט במקום אחד לפחות ברומן והפרויקט שלו כולו הוא פרויקט "פרוסטיאני"), כך נרמז, הניעה את כתיבת הספר שלפנינו.
סיבה נוספת לפתיחה המסאית הזו היא סינקדוכית ולא מיטונימית. הפתיחה המסאית העוסקת במוות מקדימה בקליפת אגוז את החלק המרכזי של הרומן שעוסק במותו של האב.

אבל ההרהורים המסאיים של קנאוסגורד עומדים גם בזכות עצמם.
ארבעת העמודים ההגותיים מוקדשים לנושאים הבאים בסדר עוקב: תיאור נטורליסטי של התהליך "הג'נטלמני" של הסתלקות החיים מגוף האדם – הבהילות האנושית להרחיק את המתים מיידית משדה הראייה שלנו – הניגוד בין הרחקת המתים הקונקרטיים בחיינו לנוכחות האדירה והעודפת כביכול של המוות בתרבות ובייצוג – הקרבה ההכרחית לאדמה של כל הכרוך בטיפול במתים – חזרה אל הדיון בייצוג הטלוויזיוני של המוות דרך הסיפור של קרל אובה הילד שצופה בו בסיקור טביעת ספינת הדיג. זה המהלך של הפתיחה, קטע מסאי ארוך שמגיע לבסוף אל התיאור הקונקרטי, המפורט כמובן, של אותו יום בילדות הרחוקה.

במקרה הזה הקטע לא נוגע כביכול בסוגיות ארס-פואטיות, שכפי שכתבתי מאפיינות חלק ניכר מהדיון המסאי של קנאוסגורד בקטעים אחרים. אבל, בהתבוננות מדוקדקת יותר, גם כאן דן בעצם קנאוסגורד בספרות, בהטרמה של הנושא הגדול של הרומן והוא מהותה של הכתיבה בזמננו. ישנה כאן אמירה מרומזת על כך שהטקסט הזה, בניגוד לייצוגי המוות הרבים בתרבות שקנאוסגורד רומז שהם מכסים יותר מאשר מגלים ודווקא עולים בקנה אחד עם בהילותנו לכסות את המוות הקונקרטי מעינינו כמה שיותר מהר, ובכן הספר שאני כותב, כמו אומר קנאוסגורד בין השורות, יחתור לתיעוד אמין של המוות, שלא כמו הייצוג הטלוויזיוני שנועד להכחישו.

הטקסט הסכיזופרני של קנאוסגורד נע, אם כן, בין ריאליזם מיקרוסקופי למבט מסאי ממעוף הציפור.
המעלה הגדולה הבסיסית של קנאוסגורד, בעיניי, נחלקת לפיכך לשלושה חלקים: 1. יופיים ודיוקם של הקטעים הריאליסטיים המיקרוסקופיים. 2. העניין הרב שיש בקטעים המסאיים כשלעצמם. 3. ולבסוף, ההלימה המאלפת שבין שני החלקים הקודמים, שהינם יחדיו מעין הצגה של תיאוריה ספרותית (הקטעים המסאיים) ואז של מימושה (הריאליזם המיקרוסקופי). אחזור אל זה בהמשך.

3. כמה מילים על תכניו של הספר. קרל אובה המספר לנו על חייו לא נופל לא בפח ההילול העצמי אך גם לא בפחת ההשמצה העצמית, הכרויה לרגליהם של כותבי אוטוביוגרפיות גם היא. הוא מתגלה כאדם חם, לפרקים, למשל כשהוא אינו חוגג, כנער, את נצחונו על הישגיו המיניים עם החברה שלו באוזני חברו הטוב (עמ' 79-80). מצד שני הוא מתגלה כבוק ואטום רגשית, כאשר הוא מבקש מאותה חברה תמונה של בת דודה יפה אחת שלה, לצורכי אוסף של תמונות של בחורות יפות שאוסף חבר אחר שלו (עמ' 81-84). ישנם כאן גם כמה קטעים מבדרים על היומרנות של הנעורים, למשל על להקת הרוקנרול הכושלת של קרל אובה (עמ' 90-96).

אבל הרומן, כאמור, מתמקד בחלקו הגדול ביחסיו של קרל אובה עם אביו. אביו היה מורה בתיכון בנורווגיה (האם הייתה אחות). הוא היה אדם קשה אולם לא במובן המלודרמטי של המילה (הטקסט הזה, כאמור, הוא אנטי-מלודרמה באופן עמוק וארחיב על זה בהמשך). בילדותו של הסופר הייתה לאב נוכחות מאיימת בעוד האם (שמקומה ברומן קטן מאד) איזנה את הנוכחות הקודרת הזו. האב נתפס בעיני הילד כמי שדבר לא נסתר מעיניו. הילד, מצדו, פיתח מודעות דקה מן הדק משלו לנוכחותם של האב או האם בקרבתו:
"הבית הצטייר לי אחרת כשהייתה [האם] בתוכו, והמוזר הוא שיכולתי לחוש בזה; אם למשל נרדמתי לפני שבאה הביתה והתעוררתי במהלך הלילה, חשתי שהיא שם, משהו באווירה השתנה, בלי שיכולתי לשים על זה את האצבע בדיוק, פרט לכך שנעשתה מרגיעה. הדבר נכון גם לגבי הפעמים שבהן באה הביתה מוקדם מהמתוכנן בשעה שהייתי בחוץ: ברגע שנכנסתי פנימה ידעתי שהיא בבית" (עמ' 23).

קנאוסגורד לא מציג את הדברים כך, וחילוצם המשוער – והמהנה בהיותו חילוץ של דבר מה שלא נאמר לא במפורש ואולי אף לא במרומז – הוא על אחריותי: אבל הבן ואביו ניהלו משחר היותם יחסים של בילוש הדדי. הילד, לפחות, חש שהאב בולש אחריו וחרדתו – ושוב, לא מדובר כאן בשום דבר סנסציוני, הכל דק מאד, האב הוא אדם קשה מעט ומסוגר אבל לא מפלצת וקנאוסגורד מתאר גם רגעי חסד בינו לבין בנו; האב, בקיצור, הוא אדם אמיתי במלוא מובן המילה ולא "דמות" – הולידה בו רגישות-על לסביבה שלו. אם אמשיך את קו הטיעון שאולי נרמז כאן: ברגישות הילדית הזו, פרי החרדה, לפרטים דקים ולשינויי מצב רוח זעירים טמונה משיכתו של הסופר המבוגר לראייה מיקרוסקופית ומסוגלותו לבטאה.

במרוצת הרומן, לקראת סוף גיל ההתבגרות, מבשר האב לבנו שאמו והוא עומדים להתגרש. לאחר מכן, כלומר לאחר פרקי הילדות והנערות של קרל אובה המאכלסים את המחצית הראשונה של הרומן בערך, אנו כמעט לא שבים ונתקלים באב אלא, בשליש האחרון בקירוב, אנו מתלווים לקרל אובה שנוסע מברגן אל קריסטיאנסנד על מנת לקבור את אביו. אביו, הסתבר, הלך והידרדר לאלכוהוליזם שממנו גם מת בבית אמו, סבתו של קרל אובה, כשהוא מוקף אינספור בקבוקים וזוהמה. דפים ארוכים ארוכים, ומפליאים באי התשתם את הקורא, מוקדשים כאן לתיאור מפורט עד דק של קרצוף הבית המזוהם – קרצוף שנעשה בידי קרל אובה ואחיו – בו מצא האב את מותו, קרצוף שאמנם יש לו משמעות סימבולית ברורה (עבודת האבל על האב והטיהור של נוכחותו מחיי בנו), אבל הוא לא חדל לרגע להיות תיאור מוחשי של עבודת ניקיון שנדמית סיזיפית.

הרומן חג סביב דמותו של האב אבל לא מתיימר להעניק לה פשר וגם לא מתיימר לטעון שיש לה פשר. אמנם כמה רגעים מרטיטים ברומן הם רגעים בהם רואה הילד או הנער קרל אובה את אביו בלי שהלה מודע לנוכחותו, רגעים בהם כמו מוּסר המסווה מפניו של האב. ברגע אחד כזה נכנס קרל אובה לביתם ורואה את אביו יושב ומאזין לבדו למוזיקה:
"מתוך הסלון זרמו צלילים. הוא השמיע מוזיקה בעוצמה גבוהה, כל הבית התמלא בה. הוא הקשיב לשיר של אָרָיה סאיונמה. תודה לחיים. 'שלום!' אמרתי. כשהמוזיקה בעוצמה כזאת הוא בוודאי לא שומע אותי, חשבתי, חלצתי את נעליי ופשטתי את מעילי. לא רציתי להפתיע אותו, ולכן קראתי שלום! פעם נוספת בפרוזדור מחוץ לסלון. אין תשובה. נכנסתי לסלון. הוא ישב על הספה בעיניים עצומות. ראשו נע קדימה ואחורה לקצב המוזיקה. לחייו היו רטובות מדמעות. עשיתי כמה צעדים דוממים לאחור, חזרתי לפרוזדור ושם, מהר ככל שאפשר לפני שהשיר ייגמר, לבשתי את מעילי, נעלתי את נעלי ורצתי החוצה" (עמ' 155).
רגע אחר כזה בו נבקעים לפתע שערי הריחוק של האב הוא בפגישתו של האב עם אמו שלו, לעיני קרל אובה המתבונן בהם:
"'אוי, שכחתי', אמר אבא כשעמדנו בפרוזדור למטה ולבשנו את מעילינו, 'הבאתי לךְ משהו'. הוא יצא, דלת המכונית נפתחה ונסגרה, הוא חזר ובידו חבילה שאותה הושיט לעברה. 'יום הולדת שמח, אמא', אמר. 'באמת, לא היית צריך!' אמרה סבתא. 'חביבי. אני לא צריכה שום מתנה!'. 'דווקא כן', אמר אבא. 'נו, תפתחי!'. לא ידעתי לאיזה כיוון להביט. היה ברגע הזה משהו אינטימי שלא ראיתי בעבר ושלא ידעתי על קיומו" (עמ' 143).

4. הקטע האחרון חונק את הגרון. אבל יש בו דבר מה לא אופייני לקנאוסגורד. כלומר, הוא לופת אותך, קנאוסגורד, אבל לא באמצעות שיאים רגשיים או אפיפניות "רשמיות". בניגוד, למשל, לפואטיקה של האוטוביוגרפיה הגדולה של יהושע קנז, "מומנט מוזיקלי", שהינה אוטוביוגרפיה שמושתתת על רגעים כאלה בדיוק כמו זה שהוצג זה עתה, אוטוביוגרפיה שמדלגת בין הפסגות המשמעותיות של החיים וחושפת לעינינו כמה רגעי אפיפניה מצמררים במרוצת אותם חיים, הפואטיקה של קנאוסגורד שונה מאד. למעשה, חלק נכבד מהקסם של "מוות במשפחה" נעוץ ביכולתו לעסוק בקיום היומיומי ביותר, הנדוש ביותר כביכול, וממנו לדלות רגעים נשגבים, נשגבים כמעט על דרך השלילה.

דוגמה לכך היא הסצנה בה מבשר האב לבנו על גירושיו. קודם לסצנה הזו תיאור משכר של הפצעת האביב בנורווגיה (עמ' 158). ואילו הודעת האב על הגירושין נבלעת – על ידיו ועל ידי בנו; אבל גם על ידי הסופר המספר! – בשלל מטלות החיים:
"אבא הושיט לי את רשימת הקניות. 'אמא ואני החלטנו להתגרש', אמר. 'באמת?' אמרתי. 'כן. אבל זה לא ישפיע עליך. אתה לא תרגיש שום הבדל. חוץ מזה בקרוב תהיה אדם בוגר, בעוד שנתיים הרי תעבור למקום משלך'. 'כן, זה נכון', אמרתי. 'אוקיי?' אמר אבא. 'אוקיי', אמרתי. 'שכחתי לרשום תפוחי אדמה. ואולי תרצה משהו לקינוח? אה, שכחתי. קח כסף'. הוא הושיט לי שטר של חמש מאות, תחבתי אותו בכיס וירדתי במדרגות, יצאתי לרחוב, הלכתי לאורך הנהר ונכנסתי לסופרמרקט. הסתובבתי בין המדפים ומילאתי את הסל במצרכים. דבר מהדברים שאבא אמר לא התעלה מעל זה. הם עומדים להתגרש, בסדר, שיתגרשו. אולי הייתי מרגיש אחרת לו הייתי צעיר יותר, בן שמונה, תשע, חשבתי, אז באמת הייתה לזה משמעות, אבל עכשיו זה בעצם לא היה חשוב בכלל, היו לי חיים משלי. מסרתי לו את המצרכים, הוא הכין ארוחת ערב, אכלנו אותה יחד בלי לומר הרבה" (עמ' 160).

וזה הכל! כעת, חשוב להבין שהפואטיקה של קנאוסגורד בהקשר הזה אינה דומה לפואטיקה של סופרים לאקוניים שמסתירים מתחת לתיאור יבש רגשות עצומים על מנת להגביר את האפקט ולהימנע ממלודרמה. לא. הפואטיקה של קנאוסגורד רואה באופן עקרוני דבר מה דרמטי יותר באביב – תופעת הטבע השגרתית – מאשר באירוע "הסנסציוני" של הגירושין!

אדגים את הנקודה בדוגמה נוספת, באמצעות חטיבת טקסט גדולה שמצויה כאן ומתארת את תוכניתו של קרל אובה הנער להסתפח למסיבת השנה החדשה של המקובלים בכיתה שלו. העניין הוא שצריך להביא אלכוהול למסיבה הזו ומצד שני צריך להסתיר זאת מההורים. עשרות דפים מוקדשים כאן לרכישה של האלכוהול, להסתרתו בתוך השלג בחוץ, למסע אל העיר בה מתקיימת המסיבה, להמתנה במסיבה נחותה יותר לשעה חצות בה יתערבו כל בני העיר זה בזה ואז תיווצר ההזדמנות לזנק אל זרועות המקובלים במסיבה. ואז? ואז אומרת מלכת המקובלות לקרל אובה הנער שזה לא מתאים שיצטרף למסיבה וקרל אובה מתקפל (בלי טרגדיה גדולה!) ופשוט חוזר הביתה. עשרות עמודים מוקדשים לסיפור הזה שהנו בעצם סיפור קְטוּם שיא. זה תו מאפיין של הפואטיקה של קנאוסגורד: עיסוק בחיים היומיומיים, נטולי הזוהר, נטולי הקליימקס, הגדושים בפעילות חסרת תכלית עליונה ברובה המכריע.
ועם זאת, הכל מותח ולא משעמם! הכל חשוב! בהיותו חיים; בהיותו מתואר בדקות; ביכולתו של קנאוסגורד להעביר את היחס שלו-עצמו אל חייו לעיני-רוחו של הקורא, כי הרי אנו חיים את חיינו-שלנו בעניין רב ולא משתעממים מהם על נקלה!

הנקודה הזו מובילה אותי ללב הפואטיקה של קנאוסגורד שנידונה על ידו-עצמו ברומן (כאמור, מדובר ברומן שבא כרוך יחדיו עם התיאוריה שלו), לדיון בקטעים ההגותיים המאלפים שמצויים בטקסט.

ועל כך ברשימה הבאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הרב קלייבמן  On אפריל 28, 2014 at 10:00 PM

    'הריאליזם המיקרוסקופי', כפי שהצגת וציטטת אותו, הזכיר לי מאוד את ספרו האחרון (והיחיד שקראתי) של ישעיהו קורן. יש עוצמה רבה בפרוטרט הזה, החוויה נעשית חיונית ועוטפת. אלא שקורן לא מתרחק מהמיקרוסקופ ויהיה מעניין לקרוא שילוב שכזה. הספר ממתין והפוסט מאלף (על אף שלא נקרא בשלמותו), תודה!

  • א.נ.  On אפריל 29, 2014 at 10:43 AM

    אני קורא את דבריך בדכדוך עמוק:

    עלי להעיד שקראתי את הספר – מדובר בסופר טוב אבל בשום
    פנים לא בסופר מהפכני או גדול, החורג במשהו מהדפוס שעיצב ברגמן בסרטיו.(אמנם מאוזן יותר ונוטה פחות אל השדי והמורבידי) ובסופו של חשבון – טוען (בגלוי ובמובלע) שהמיצוע של הקיום הבורגני אינו הרסני או קטסטרופלי – ניתן "לחיות" עמו ועם סוג כלשהו של מאובנות רגשית ושהאלוהים ניצב גלוי בפרטים הקטנים. (כמובן, יכול להיות שבספרים הבאים תחול התפתחות מעניינת).

    יחד עם זאת אני תוהה לשם מה הטורח והמאמץ (שלך או של המתרגמת),ולאיזה צורך מתקיימת מראית העין של "עסקים כרגיל" בספרות ובמו"לות כאן? במה הסופר הזה טוב יותר
    או מעניין יותר מישעיהו קורן או יעקב שבתאי של "זיכרון דברים"? קוסמופוליטיות? ספרות עולם
    במובן של "מוסיקת עולם",היינו, מה שנעים ולא באמת מעיק לכל אוזן או לכל עין? שהקיום ,או הרוע, או החיים מובנים מהצטברות של עשרות אלפי פרטים קטנים? גם הקיום במסגרת גרמניה הנאצית היה ,בסופו של חשבון,קיום כמעט סביר (אם היית בצד הנכון ).לא,הספרות לא צריכה להיות שם אלא במקומות אחרים לחלוטין – לפחות מבחינת התכוונויותיה והגדרת המטרות שלה.

    נדמה לי שהשאלה צריכה להתחדד ולהיות-במה מועיל התרגום הזה לספרות העברית,אילו תובנות עומק או עקרונות ביצוע חדשים הוא מספק.ובאמרי ספרות – כוונתי לספרות ולא לקוראים.ה קוראים חדלו מזמן מלהיות איזה שהוא גורם ערכי במשוואה הפנימית (הם חשובים למו"לות ולחנויות הספרים ושני אלה,חיבורם לספרות העברית הולך ונרקב).אני מבין שהקורא מבקש (וזה במקרה הטוב) ספר לא רע להעביר בו את הזמן,אבל האם יש סיבה שהביקורת תשתף פעולה עם המכאניזם המסחרי המחולל את מראית העין של הקיום הספרותי? את הקריאה בספרים כסוג של פעילות והיפעלות אוטומאטית?.

    ודאי שאיני נגד תרגום (בתנאי שהוא תורם לספרות בפרמטרים של מרחב או עומק) כי ספרות אינה
    גאז טבעי שנמכור למדינות העולם ולא מכונית מסוג "וולבו" שיוצרה בארצות הנורדיות ויובאה לכאן,
    ליזול אט בשמש הקופחת, ואנו מבקרי הספרות איננו מבקרי רכב: תפקידנו במרחב קריטי ועקרוני לאין שיעור.(האמת היא ,כמובן – הלוואי והיתה לנו שמץ מן הלגיטימציה או הרצינות שבה מתייחס הציבור למבקרי הרכב במדורים הרלוואנטיים) אמנם, סביר להניח שגם כאן מתקיים מסחר חליפין בכל עוזו (נמכור להם "סוסיתא" משלנו,היינו, איזה שלו או ניר ברעם ונקבל איזה כתבן בלשים שבדי קודר או קונאוסגורד זה או אחר – ולאחר מאמץ לא פשוט נמצא בו איזה טעם או ייחוד).

    כי,גלסנר, גם אני מחזיק בספרייתי 120 ספרים שלא יצאו מדלת הבית תמורת כל הון שבעולם,
    ועוד מתחלפים רבים מספור. עליך לקחת בחשבון שהקורא ה"ממוצע" לא מחזיק את 120 הספרים
    האלה (או אחרים),וכאן,אולי עצם ההבדל.

    ועוד דבר: אני מניח שמספר העותקים המכורים בנורווגיה ממנו אתה מתפעל מייצג קוראים
    בורגנים נינוחים הרואים בספרו של קונאוסגורד שיקוף של חייהם בראי קמור.לנו כאן אין בורגנות
    נינוחה – היא חייבת להיאבק כדי לא לשקוע.נדמה לי שזה סוד קסמו העיקרי של הספר : ייצוג
    של יציבות קיומית ממנה א פ ש ר ב כ ל ל לשקף תמורות רגשיות זעירות בתוך הקרח.אב שיכור
    במטבח מטונף העשוי עץ תולענה! פסגת החלומות.

  • אריק גלסנר  On אפריל 29, 2014 at 7:02 PM

    לאמנון, תגובתך תובעת תגובה רצינית ומפורטת. לעת עתה אומר כמה דברים. א. מותר לקורא ישראלי, עד שיגיעו ימות המשיח – ובצד הניסיון לתיקון עולם – ליהנות מספרות ברמה גבוהה, שיש בה יסוד מחיה ולא שגרתי. כלומר, אין שום רע בקריאה של ספרות מעולה לא ישראלית. ב. אכן, יש משנה חשיבות בקריאה של ספרות ישראלית הנכתבת עלינו ומבקרת אותנו ומדרבנת אותנו לשינוי מצבנו, ובביקורת על היעדרה של ספרות כזו. עם זאת, הביקורת שלי לא נכתבת על חשבון ספרות כזו וביקורתה. כרגע איני מצוי בפוזיציה של מבקר ספרות מקור – פוזיציה חשובה שיש לי מלוא ההערכה אליה, איישתי אותה כמה שנים טובות ואני אף, לעתים, מייחל לחזור אליה – למעט ביקורת כפעם בפעם. הדבר נובע משיקולים שלי ומשיקולים של הבימה שמעסיקה אותי ומשיקולים שקשורים למערכת הספרותית הכללית. איני רוצה להיות אחראי על ביקורת הספרות הישראלית במובן זה שכל הפעילות הביקורתית שלי תחויב לעסוק ביצירה ישראלית וגם אין הדבר תלוי רק בי. ג. יש מקום לתהות האם הפוזיציה של הצופה לבית ישראל, פוזיציה מוערכת בעיניי ונחוצה, לא נמלאת כיום בעמדתם של עיתונאים כמו גיא רולניק יותר מאשר בכתיבה של ספר פרוזה ישראלי שעוסק ב"מצב". ואני חושב שגם אתה לא מעוניין בסוג כזה של ספרות, כלומר שערכה נשען על כך ועל כך בלבד שהיא עוסקת במציאות הישראלית בעין ביקורתית – ואם כך הוא, כלומר, אם אתה מאמין גם בערכים ספרותיים אוניברסליים אז יכולים גם יכולים אנו למצוא מזון רוחני בקריאת תרגום.

  • אמנון נבות  On אפריל 29, 2014 at 8:29 PM

    אריק, הפנייה שלי אליך היא עקרונית.איני נכנס כלל לנסיבות הספציפיות שבהן בחרת או נבחרת
    לכתוב על סיפורת מתורגמת.(אני עצמי הותקפתי לא פעם על שתיקה מתמשכת,ולא היה בי הכוח
    להסביר שאין לי היכן לכתוב ולפרסם – שכל המבואות נחסמו).

    חוששני שעלינו לשאול את עצמנו כ י צ ד ק ר ה שאנשים כמו רולניק או אפילו טובים ממנו פחות
    הפכו להיות ה"צופה בית ישראל" ולקחו את מקום הספרות. (במקום אחר שאלתי איך זה שלא היה שום סופר ב"הנהגה" של מחאת השדרות בקיץ 2010) ,לשון אחר : הספרות בגדה בתפקידה
    הבסיסי ביותר – אפיון המצוקה הקיומית ,החידלון האישיותי של דור הבנים שניהל את המחאה
    במסגרות הבורגניות האנמיות שכאילו הוכתבו לו מראש. רולניק ודומיו יכולים לשקף אך במגבלות
    תחום העיסוק שלהם וכלכלה, ואחרים מתחום הסוציולוגיה.הם אינם יכולים ואין זה תפקידם להציב\
    מרחב או קידוח עומק במצב. זה תפקידם של הסופרים ותפקידה של הספרות.

    אכן, הספר אליו התייחסת הוא ספר טוב.אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה פשר ההתמקדות
    של השנים האחרונות בבורגנות הנורדית דווקא,שמאפייניה הם איפוק רב ,קפיאה על השמרים,
    יציבות ( וכאשר זו מופרת היא מתכסה בהררי מילים ) -אני שואל את עצמי (ביאוש עמוק) מה פשר
    הפטפוט עצמי לדעת, הרטוריקה של הכלום הגדול שאחז בחברה הישראלית,כולל בשכבות היותר
    עילגות ואלימות שלה – וביתר שאת מאז מחאת השדרות,ואיך זה שמסת המילים לא מובילה לשום
    פעולה.אני שואל את עצמי איך הפכה השתיקה (המאפיינת את הקולנוע של ברגמן) לדברת.

    אני נזכר משום מה בחבר ילדות שלי, שעבר את מלחמת יו"כ בטנק, בסיני.לאחר המלחמה נשבע
    שיהרוג את המח"ט שרימה אותו ("אמר הטנקים שלנו בלתי חדירים".).לאחר שדרך את ה'עוזי' והחל צועד לג'יפ של המח"ט לקחו אותו למוסד פסיכאטרי ופקדו עליו: "דבר, שפוך כל מה שיש לך על הלב",והוא מדבר,מסביר ומתוודה מאז ועד היום הזה.

    איני נגד תרגום כלל : אני רק חושש שבסיטאציות מסויימות הוא בא לחלף את מקום ותפקיד
    הצופה לבית ישראל. נדמה לי שזה ת פ ק י ד נ ו , כ מ ב ק ר י ם ,להבין מה מגמת התרגום
    במהלכיה של הספרות, מה התפקיד שלה (מעבר לקופת המו"ל ועיסקאות טרייד אין),מהו החור
    השחור שאותו היא מבקשת לסתום.מה היה תפקיד התרגום האינטנסיבי של סיפורת גרמנית
    בשנות השבעים של המאה שעברה? מדוע חדל באחת בשנות השמונים? ולמה סיפורת דרום אמריקאית בשנות השמונים? מדוע חדלה באחת? סיפורת אמריקאית בעשור הקודם? ולמה ספרות בלשית=נורדית בשנים האחרונות? דווקא עיסוק בנורמות של תרגום היה אינטנסיבי מאוד בעשורים האחרונים – דיון שנוהל על יד חוקרי ספרות.דיון בשאלת המחולל של הצורך בתרגום באקלים ספרותי או רוחני מסויים,שזה תפקידם של מבקרי ספרות – לא עלתה בשום שלב.

    קהל הקוראים,גלסנר, איננו זקוק להיפעלותנו. הוא זקוק לתובנות העומק העקרוניות שלנו.. הוא אינו זקוק לעידוד המגמות האסקאפיסטיות (מעודנות ככל שיהיו) של עצמו או כהסבר של המורה היקר של
    נעימה ששון: "עץ תולענה אינו עץ מלא תולעים – זה סתם סוג של עץ." – למרות שהוא מככב בחלומות
    הנורדיים שלנו לצד עוד אלמנט או שניים שלא נקרא בשמם המפורש.

  • אודי ד.  On אפריל 30, 2014 at 5:36 PM

    אריק, זוהי רשימה מאוד מעניינת, תודה. גם חילופי הדברים בינך לבין אמנון נבות מעניינים לא פחות. אולי תזמין אותו לכתוב כאן טור אורח הנוגע לדברים בהם הוא עוסק בתגובותיו הנ"ל, ותגיב עליו?

  • ישראל סקופ  On אוקטובר 12, 2015 at 5:02 PM

    לנושא תגובתו של המספר להודעת הגירושין: הודעה מזוויעה ותגובה מזוויעה לא פחות, בחסר שבה, בהיעדר תגובה הולמת. גם אני הייתי נפעם מקטע זה אבל בשונה מההתייחסות שלך אני יצאתי ממנו בתחושת מצוקה. לתחושתי לא מדובר כאן על בחירה בין דרמה לסנסציה אלא כשל תקשורתי נורא בין אב ובנו, דומה לרבים אחרים המופיעים בספר אך נורא מכולם. גם היעדרה של האם בשלב הודעת הגירושין (נדמה לי שלא סופר כלום על הודעה מצידה בשלב ההוא) היווה בעיני חלק משלים של התופעה הקשה. מעבר לניתוח פסיכואנליטי של הדמויות הניתוח נראה לי רלוונטי ליצירה בהיותו מסביר במשהו את מוטיבציות הכתיבה של קרל אובה, ואני גיליתי שאתה עוסק בזה לא מעט.
    ובכלל אני מסכים עם הסופרלטיבים והדגשים השונים שלך לגבי הספר. היה עבורי חזק, מרתק.

  • חיה  On פברואר 4, 2017 at 1:51 PM

    יכול להיות שתיאור הזבוב הוא רפרפנס לתיאור הזבובים ב"יוליסס" כשבלום יושב במסבאה אחרי הלוויה? מעניין שקנאוסגורד לא מזכיר את ג'ויס בכלל במחשבותיו אודות כתיבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: