על האסופה "דיבוק בירושלים"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

האם קובץ הסיפורים "דיבוק בירושלים", שערך אריאל לוינסון וראה אור בהוצאת הישיבה החילונית בירושלים (יש דבר כזה) ואינדיבוק, מציג אופציה רעיונית-פואטית חדשה? או שהוא אוסף של סיפורים של סופרים צעירים אבל לא מתחילים, שיש להם בפשטות "זווית" ירושלמית כזו או אחרת, כמו שכותב בהערת שוליים היתולית לסיפורו האירוני יפתח אשכנזי, אחד המשתתפים: "גיא בן הינום, הר המוריה, עמק רפאים – הינם ציוני מקום ירושלמיים אותם הוסיף המחבר באופן מלאכותי בכדי להיכנס לאסופה של סיפורים מירושלים"? התשובה שלי נוטה יותר לכיוון האופציה השנייה, מה שאינו אומר שהקובץ אינו מעניין. ועם זאת, יש בו בכל זאת גם אמירה כללית על ירושלים, וליתר דיוק שתי אמירות כאלו.

בשני הסיפורים המהוקצעים ביותר בקובץ הזה, אלה שבנויים במתכונת קלאסית של סיפור קצר ואינם פרגמנטריים באופיים (בהערת אגב: כתיבה "שמרנית" נושאת בחובה לפחות יתרון אחד: היא אינה מסתכנת בנפילה תלולה, בעוד כתיבה "ניסיונית" באופייה מסתכנת בטר"שות גם אם פעמים מעטות היא צל"שית), מוצגת ירושלים כמקום מפגש של קצוות, ירושלים כאתר ישראלי שעטנזי. הייחוד של ירושלים ובעקבותיו של הפרוזה הירושלמית, כמו אומרים הסיפורים, הוא באיחודה הגיאוגרפי של עיר לא מאוחדת, מבחינה דמוגרפית, מטאפיזית ומבחינות אחרות.

בן ורד, בסיפור "אזוקים", יוצר סמל יעיל להטרוגניות הכפויה הזו בציירו חמישה עצירים אזוקים זה בזה, המובלים להארכת מעצרם במגרש הרוסים בירושלים. בעצורים: שני פלשתינים, עבריין יהודי "מתחזק", יוצא ברית המועצות לשעבר ספק-יהודי. החמישה, שחוברו להם יחדיו, נותרים שכוחים במגרש הרוסים עם כניסת השבת, שלצאתה, כנראה, ימתינו יחדיו במסדרונות בית המעצר.

אם סיפורו של בן ורד, למרות אופיו הסימבולי, מצטיין בריאליזם שלו, הרי שסיפורו השנון של יותם טולוב, "הר הרווקים", גובל בסוריאליזם, אבל הסוריאליזם הזה, כמו אומר הסיפור, הוא המציאות הירושלמית. מעשה בבחור ציוני-דתי ששמע כי בהר הזיתים משכירים חדר בזול: "שמעתי עליו במקרה. חבר סיפר שחודשיים קודם הכשירו את בית הטהרה של הר הזיתים למגורים. רוצים שתהיה נוכחות על ההר, כלומר יהודית. הייתי לקראת סיום התואר, מאסתי בחיי הקראוון ורציתי חדר משלי". כך מתחילה הרפתקת המגורים של המספר בבית הקברות היוקרתי, שמונה חודשים שרק בסיומם עבר למקום מהוגן יותר: "בדרך כלל הכיוון הוא הפוך, אבל אני עברתי מהר הזיתים לרחביה".

ביד מיומנת טווה טולוב את סיפורו שמבוסס על האירוניה שבין המוות שמסביב בהר המפורסם לחיים הצעירים השוקקים גם הם עליו. המפגש אצל טולוב אינו בין סקטורים, אינו על דו-קיום, ולו כפוי, כמו שאצל בן ורד, אלא הוא בנוי על מפגש בין קיום לאי-קיום. המפגש בין הקצוות האלה הוא כר פורה לרגעי הומור לא מעטים. בהר המתים הוא פוגש בבחורה צעירה שמחפשת את קבר סבתה כי אמה מעוניינת להיקבר בסמוך לה. "השכירות כאן יקרה רצח", אומרת הבחורה ולפיכך הן מעוניינות להוציא את המתה מקברה ולהעבירה לסגולה בפתח תקווה. על כך מחווה דעתו באוזניה המספר: "החברה קדישא, הם יעשו לכם את המוות, להעביר מישהי מהר הזיתים? מותר להעלות לירושלים, לא להוריד". טולוב ממצה מהסיטואציה ההזויה שרקח את מלוא הפוטנציאל שלה: למשל, כאשר גיבורו מסתובב עם בחורה שלקח לדייט בין הקברים בהר, או כאשר מתגלה שהסבתא החסודה שנקברה בהר הקדוש הייתה שובבה גדולה בנעוריה, כלומר חיה רעה, חיה מאד.

אולם סיפורים מעניינים אחרים בקובץ, אם כי פחות שלמים משניים אלה, אינם מדגישים את ההטרוגניות של העיר, אלא זוויות מזוויותיה האופייניות. ואולי "הירושלמיות" שלהם מתבטאת בכך שהזווית הזו היא זווית חדה, קיצונית או כזו המאופיינת במובהק (ירושלים השמרנית-מסורתית או ירושלים הענייה או ירושלים שעל גבול האי-שפיות או ירושלים המיואשת-ניהיליסטית). אלמוג בהר, למשל, בסגנון עגנוני, המותח את קו הגבול לא בתוככי ירושלים אלא בין ירושלים לתל אביב: "ארז חפציו וירד ממלכות ירושלים למלכות תל-אביב. שמע כי האוויר במלכות החוף חמים וכי רחובותיה רחבים ונקיים […] עברה לא הרחק ממנו אחת מנערות המלכות החדשה, וגילה כי לא סיפר לו איש על מתיקות אותו אויר הדחוס שם בין שדי הנערות". הסגנון המוגבה והמסורתי הולם את התמה: זרותו של הירושלמי ההררי בעיר החוף היצרית (למרות שפעם הייתה לי תזה שירושלמים צעירים דווקא מרשים לעצמם יותר בתחום עינוגי הגוף, משום שהם מדמיינים לעצמם מה הולך שם בתל אביב ורוצים, אם לא להשתוות, כי אין סיכוי, לפחות לא להגדיל את הפער – בעוד התל אביבים מסתפקים במראית עין של חיי גוף סוערים). רחל פרץ, בשלושה קטעים המכילים רגעים חריפים וחזקים, על ירושלים המזרחית, כלומר של המזרחיים. חזק במיוחד הקטע בו מסופר על בת שמסייעת כלכלית לאביה העני והמזדקן בעוד יחסה אליו אמביוולנטי: "היא מתכופפת ומרימה את התיק, באצבעות זריזות מפרידה את השטרות ונותנת לו שלוש מאות שקל והלב נוקף על המאתיים שקל שיועדו לו ויישארו אצלה, מה היא חייבת לו, הצדיקות שלה מגעילה אותה בבת אחת, והקמצנות עוד יותר". הפרספקטיבה הזו חשובה מאד, כיוון שאולי יותר משירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות, יותר מאשר היא עיר הבירה שלנו, או אתר של פסיפס ישראלי רב גוני, יותר מאשר היא מקום מפגש בין עבר להווה, חיים למתים – ירושלים של מטה היא בפשטות העיר הענייה בארץ. ראויים עוד לציון בהקשר הזה שיאם של הפרגמנטים שכתבה טליה שגיב, שמראה איך אישה מעט מעורערת בנפשה מרגישה פתאום נורמלית כשהיא יכולה לדווח על חפץ חשוד ברחובות העיר, וכן הקטע מתוך הרומן "מפת הגוף" של יאיר אלדן, שלמרות השפעה כבדה ניכרת ואף כמעט מוצהרת של יעקב שבתאי, ואולי בגללה, מצליח לרגעים לזקק ייאוש קיומי וניהיליזם קודח מסיפור אהבתו של ירושלמי, חילוני או חילוני בהווה, למתנחלת מגוש קטיף, שאת ביתה פינה בזמן שירות המילואים שלו.

גם בקטעים האחרים בקובץ יש רגעים של יופי וחוֹזקה וכישרון, אבל לטעמי הם לא תמיד מגובשים מספיק או בהירים מספיק או אמתיים מספיק או מושכים לקריאה מספיק.

בכל אופן, האמירה הכללית שניתן לחלץ מהקובץ הזה נחלקת אם כן לשניים: ירושלים כעיר של מפגש בין קצוות או ירושלים כעיר של חוויות קיצון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רחל  On מאי 17, 2014 at 4:09 AM

    שמה של הכותבת רחל פרץ, "חביבה" הוא שם אחד מסיפוריה, וממילא הסיפור שהתייחסת אליו מתרחש בתל-אביב (כבר בכותרת).

  • אריק גלסנר  On מאי 17, 2014 at 9:11 AM

    השם תוקן. אני מתנצל על השגיאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: