כמה הערות על "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד – רשימה שנייה משתיים

כאמור בחלק א של המאמר, "מוות במשפחה" הוא טקסט סכיזופרני, המורכב מתיאור מיקרוסקופי של המציאות מחד גיסא ומקטעים מסאיים-הגותיים מאידך גיסא. בתוך הקטעים האחרונים האלה בולטים אותם אלה העוסקים במחשבות על מהותה של הכתיבה. בחלק הזה, השני, של מאמרי, אבחן כמה מהקטעים האלה. האם הם מציגים תיאוריה מעניינת על הכתיבה? והאם הם עולים בקנה אחד עם החלקים ההיפר-ריאליסטיים?

ייאמר מיד שקנאוסגורד אינו פילוסוף שיטתי או מסאי ממוקד בהקשר הזה. הקטעים המסאיים-הגותיים שלו מפוזרים, כאמור, לאורך הטקסט ואם יש בהם תיאוריה קוהרנטית מנומקת יש לקבץ אותה מגלויותיה.

בפתיחת הרומן מציג קנאוסגורד תובנה, גאונית לטעמי, שאינה קשורה לכאורה בהגות על אודות הכתיבה. התובנה נוגעת לאחד ההבדלים המכריעים – אך מאלה שאינם זוכים לתשומת לב רבה – בין הילדות לבגרות.

קנאוסגורד מדבר בקטע הזה על אותו אינצידנט מילדותו בו רץ לבשר לאביו על כך שראה פרצוף אנושי עולה באופן מסתורי מהמים במהלך שידור חדשות שעסק בספינה שטבעה מול חופי נורווגיה.

"באותו ערב הייתי בן שמונה, אבי בן שלושים ושתיים […] בעוד ימיי היו עמוסים במשמעות – כל צעד פתח בפניי אפשרות וכל אפשרות מילאה אותי עד גדותיי באופן שהיום הוא בעצם בלתי מובן – משמעות ימיו לא הייתה מרוכזת באירועים מבודדים, אלא מפוזרת על פני משטחים גדולים כל כך עד כי לא ניתן היה לקלוט אותם אלא באמצעות מושגים מופשטים. 'משפחה' היה אחד מאותם מושגים, 'קריירה' מושג נוסף. […] וכשאבי הניף את הקורנס מעל ראשו והנחית אותו על הצוק באותו ערב אביבי באמצע שנות השבעים, עשה זאת אפוא בעולם שהכיר ושחש בו בנוח. רק כשהגעתי לגיל הזה הבנתי שיש לזה גם מחיר. כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים ידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים…משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. ידע הוא מרחק, ידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות" (עמ' 12-14).

לא כל המקטע הזה בהיר, לטעמי. אבל עולות ממנו למרות זאת כמה תובנות מאלפות:
1. הילדות היא מפגש קונקרטי עם הדברים במלוא פירוטם – הבגרות נעזרת בהפשטות והכללות.
2. הילדות, במפגש הממשי שלה עם שטח הפנים העשיר והמזוות של המציאות, מסבה, לפיכך, כאב אבל גם מניבה משמעות – ואילו הבגרות המופשטת והמכלילה מאלחשת אך גם נטולת כובד ומשמעות. "משמעות" כאן היא, ככל הנראה, התהייה על היחס בין "האני" לבין שטח הפנים העשיר של "העולם", ההתוודעות המתמדת ליחס הזה, החיכוך המתמיד של "האני" עם "העולם".
3. ההפשטה של הבגרות גורמת לתאוצת הזמן המסחררת, ואילו הקונקרטיות המפורטת של הילדות גורמת לה להימשך כמו נצח.
4. להכיר את העולם, במובן התאורטי וגם הפרקטי (של לדעת להתנהל בתוכו), פירושו לאבד משהו מרכזי באיכות המפגש אתו.

(אגב, התפיסה הזו של הילדות כשפע של רשמים קונקרטיים, באה לידי ביטוי גם בקטעים אגביים יותר בטקסט. למשל, כאשר קנאוסגורד מציין כי שפע הרשמים של ילדיו הקטנים, אותם הוא מלווה, דוחק מזיכרונו פרקי זמן רחוקים יותר מאשר ההווה או העבר המיידי (עמ' 31), או כשהוא כותב על התקפי הזעם של בתו הקטנה שנולדו מהקליטה של "הרבה רשמים חדשים" (עמ' 34)).

מבצבץ מהקטע הזה פשר ראשון לתכלית הכתיבה הקנאוסגורדית. קנאוסגורד מבקש להחזיר לנו את המבט הילדי המשתאה בעולם. מבט זה הוא מבט חושיי ולא תיאורטי, פרטי ולא כללי, משתהה ולא מואץ, גורם סבל אך נושא משמעות. ילד, הרי, מתבונן בהשתאות בזבוב, תופעה חדשה ומופלאה עבורו, באותו אופן שקנאוסגורד מתבונן בו, כפי שהוצג ברשימה הראשונה.

כאמור, בקטע הזה קנאוסגורד אינו מדבר ישירות על הכתיבה. אבל בקטע מפתח בהמשך הרומן עולה במפורשות הפשר המוזכר של הפרויקט הקנאוסגורדי.

באותו פירוט מיקרוסקופי שלמדנו להכיר כבר מתאר בו קנאוסגורד יום אחד בחייו, חייו כאדם בוגר, כסופר הנאבק על כתיבת ספר. היום הזה כולל גם התבוננות ב"חייו" של צומת אחד בסטוקהולם.

"לפתע נפסק התקתוק שם למעלה, וכעבור שנייה, כמו להקת כלבים נובחים, הופיעו המכוניות מתוך הצל בראש הגבעה וירדו בנתיב הנסיעה המואר באור השמש. צמיגיהן הממוסמרים השמיעו נפצוצים כנגד האספלט. החזרתי את הטלפון לכיס, הידקתי את ידיי סביב הספל. האדים שעלו ממנו בתנועה איטית התמזגו עם האדים שיצאו מפי. בחצר בית-הספר שהייתה דחוסה בין שני בנייני מגורים כעשרים מטרים במעלה הרחוב מהמשרד שלי, גוועו לפתע צעקות הילדים, שרק באותו רגע שמתי לב אליהן. ההפסקה נגמרה. הצלילים כאן היו חדשים ולא מוכרים לי, כך גם המקצב שבו הופיעו, אבל עד מהרה אלמד להכיר אותם, ואיטיב להכיר אותם עד כדי כך ששוב ייעלמו. אתה יודע מעט מדי, וזה לא קיים. אתה יודע הרבה מדי, וזה לא קיים. הכתיבה פירושה להוציא מהצללים את הידע שיש לנו. זאת מהותה של הכתיבה. לא מה קורה שם, לא סוג העלילות המתרחשות שם, אלא שָם בפני עצמו. שם, זה המקום של הכתיבה. אבל כיצד ניתן להגיע לשם?" (עמ 184).

זה, כאמור, קטע מפתח. הכתיבה אינה סיפור עלילה (ויאמר אריסטו מה שיאמר); הכתיבה אינה, במילים אחרות, בידור (בהופעה אליטיסטית או פופולרית שלו) ודרך ללכוד את תשומת לבנו. הכתיבה (והקריאה – וכך להלן בכל מקום) הן עיסוק רציני בהרבה – לא נופש שאנו נופשים בזמן שאנו לא עסוקים בחקר האמת (למשל, כפי שהדבר נעשה במדע). הכתיבה בעצמה היא סוג של דרך לרכישת ידע!

אבל יש לשים לב שהיא גם איננה ידע אינטלקטואלי. כלומר, היא שונה מהפעילות המדעית. הרצינות שלה אחרת. זאת משום שהכתיבה היא ידע-בתנועה. כלומר, היא הוצאת הקיום היומיומי מהצללים שלו. עצם פעולת ההוצאה! כי אחרי שהוצאנו את הדברים לאור לא הסתיימה מלאכתנו. הרי לא רק כשאתה לא יודע משהו הוא לא קיים, אלא גם כשאתה יודע אותו טוב מדי! כלומר, הידע שמעניקה הכתיבה הוא ידע שנרכש באופן סיזיפי. הוא הוצאה שוב ושוב וחוזר חלילה של הקיום המוחשך אל האור. לא מדובר בידע נצבר, כמו הידע המדעי, אלא ברכישת ידע כפעילות תמידית של הנפש, כאורח חיים.

התפיסה הזו של הכתיבה היא זו המיושמת על ידי קנאוסגורד בחלקים הלא-מסאיים של הטקסט שלו. זה מה שהוא עושה: הוא מוציא אל האור את היומיומי והשגור.

התפיסה הזו של מהות האמנות זכתה בעברית לתיאור יפה במסתו של אסף ענברי "על שפת ההתגלות". כתיבה היא גילוי של המציאות. גילוי שיש לו אפקט דתי. ובקצרה: אפיפניה.

*

אבל החשיבה הארס-פואטית של קנאוסגורד אינה נעצרת כאן ואינה מתמצה בטיעון הנ"ל.

באשר לטיעון שהכתיבה היא סוג של גילוי המציאות, סוג של פעילות-רוכשת-ידע אודותיה: קנאוסגורד מבאר שבנקודה ההיסטורית שאנו נמצאים בה קשה לנו מאד לתפוס כך את הכתיבה ובטח שלכתוב כך.

הטיעון שלו – מבלי להזכיר את השמות הבאים או אולי אף להיות מודע לטיעונים שלהם – מתקשר לתיאור של מקס ובר את העידן המודרני כעידן שבו הידע המדעי ההולך וגובר שלנו על העולם "מסיר את הקסם" מהעולם. בעידן כזה קשה להשתאות מהעולם סביבנו. העולם בותר, פוצח ונותח – הניתוח הצליח אבל החולה מת, כלומר היכולת שלנו להתפעם מהעולם. הטיעונים של קנאוסגורד, באופן יותר ספציפי מבחינה היסטורית, קשורים גם לטענות שהשמיע מבקר הספרות הגדול, בן זמננו, פרדריק ג'יימסון, על כך שמה שמאפיין את העולם בעשורים האחרונים הוא היעלמותם משדה הראיה ומשדה הראיה המנטלי של אותן מובלעות מסתוריות שכונו בעבר "הטבע" ו"הלא מודע". אנחנו יישבנו וחקרנו את כל הפלנטה שלנו ופלשנו גם לתוך הלא מודע שלנו, כך שלא נותרה מובלעת לא נחקרת (ולא-ממוסחרת, לטעמו של ג'יימסון, הניאו-מרקסיסט). במציאות כזו קשה לחוש תחושות דתיות של התפעמות מהמציאות.

הנה הגרסה של קנאוסגורד לטענה הזו:
"בשנים האחרונות הלכה וגברה בי התחושה שהעולם הוא קטן ושאני כבר סקרתי את כל מה שיש לו להציע […] הרגשתי שהעולם מוכר, שגמרו לחקור ולמפות אותו, שהוא כבר אינו יכול לנוע בכיוונים לא צפויים, ששום דבר חדש ומפתיע לא יכול עוד להתרחש. הבנתי את עצמי, הבנתי את סביבתי הקרובה, הבנתי את החברה שבה אני חי […] העולם כמבנה-על, העולם כרוח, חסר משקל ומופשט, עשוי מאותו חומר שממנו טוויות המחשבות, ולפיכך הן עשויות לנוע בו ללא הפרעה. עולם שאחרי שלוש מאות שנים של מדעי הטבע נותר ללא מסתורין. הכל בו מוסבר, הכול מושג, הכול נמצא בטווח האופק של ההבנה האנושית, מהגדול ביותר, היקום, שאורותיו הקדומים ביותר שנצפו, הגבול המרוחק של הכול, מקורם מלידתו לפני חמישה-עשר מיליארד שנה, ועד לקטן ביותר, הפרוטונים והניוטרונים והמזונים של גרעין האטום […] כתוצאה מכך מתעוררת הרגשה שהעולם קטן, סגור ומסוגר בתוך עצמו, ללא כל פתח לדבר אחר, הרגשה המזכירה גילוי עריות […] הכמיהה שתמיד הרגשתי – היו ימים שהייתה כה עזה שכמעט לא יכולתי להשתלט עליה – נבעה מכך. במידת מה כתבתי על מנת להקל את הכמיהה, באמצעות הכתיבה רציתי לפתוח את העולם, בשבילי, ובה בעת זה הדבר שגרם לכישלוני. התחושה שהעתיד לא קיים, שהוא רק חזרה על מה שכבר היה, פירושה שכל אוטופיה היא חסרת משמעות. מאז ומעולם הייתה הספרות קשורה לאוטופי, ועל כן, כשהאוטופי מאבד את משמעותו, מאבדת גם הספרות את משמעותה" (עמ' 209-211).

הקטע הזה מבאר את המצוקה של זמננו, מצוקה קריטית במיוחד עבור הסופר שמבקש למצוא "קסם" ומסתורין בעולם (אותה תשוקת קסם ומסתורין שספרות הפנטזיה מציעה לספקה באמצעות תחליף שאינו מספק – זו מקור ההתנגדות העמוקה לספרות פנטזיה שחשים סופרים או קוראים עם השקפת עולם כמו זו של קנאוסגורד – לא את התשוקה למסתורין הם מבטלים; להיפך, את התשוקה האדירה למסתורין הם דווקא מכירים, אבל הם אינם מוכנים להסתפק בתחליף נטול קפאין, תחליף אנושי-מדי, בהיותו מומצא ושרירותי).

אומר קנאוסגורד: הספרות קשורה לאוטופי – שימו לב לגישה הרצינית של קנאוסגורד לספרות, עד כמה היא מרעננת כשלעצמה! – במובן זה שדרך הספרות אנו מתוודעים לעולמות חדשים, רעננים, כמו שהאוטופיה היא מרחב חדש, רענן. ואילו אנו כיום מתקשים יותר ויותר לפרוץ דרך אל המרענן, החדש, המפתיע, המפליא, מעורר ההשתאות.

אבל הקטע הזה גם מרמז גם על הדרך להיחלץ מהמלכוד! בשני כיוונים עיקריים: א. התחושה שהעולם מוכר וידוע נוגעת לשימוש בו, לא למפגש הקונקרטי עמו. ב. העולם הידוע של מדעי הטבע הוא עולם שהופשט מהעולם הקונקרטי, הוא אינו כל העולם, אלא העולם הניתן להפשטה ולניתוח מתמטי. האמנות תפקידה להפגיש אותנו עם העולם הנגיש לחושים. זו טענה פילוסופית חשובה שכמדומני מצויה גם בביקורת הפנומנולוגית על המדעים המדויקים ומדעי הטבע.

במפורש יותר קנאוסגורד אומר שהוא לא הצליח להשתחרר מהתשוקה אל המסתורי כי בכל זאת תחושת המסתורין פקדה אותו לעתים בצלילות גדולה:
"לא יכולתי לעקוף אותה [את השקפתי על מהות הספרות] מהסיבה הפשוטה שלא רק חשבתי כך אלא אף חוויתי זאת במצבים הפתאומיים האלה של צלילות, שכולם ודאי מכירים, אשר במהלכם ולמשך שניות ספורות בלבד אתה רואה עולם אחר לגמרי מהעולם שזה עתה היית בו, ונדמה לך שהעולם מתייצב לפניך ומתגלה בטרם ישוב וישקע בעצמו ויחזיר את הכול לקדמותו…הפעם האחרונה שחוויתי זאת הייתה ברכבת בין סטוקהולם וגְנֶסְטָה כמה חודשים קודם לכן. הנוף מחוץ לחלון היה לבן לגמרי, השמיים אפורים ולחים, עברנו באזור תעשייה כלשהו, קרונות רכבת ריקים, מכלי גז, אולמות בתי חרושת, הכול היה אפור ולבן, ובמערב השמש שקעה, הקרניים האדומות התמזגו בערפל והרכבת שבה ישבתי לא הייתה אחת מאותן רכבות ישנות, רעועות ובלויות שבדרך כלל נוסעות במסלול הזה, אלא רכבת חדשה לגמרי, מבהיקה ונוצצת, המושב היה חדש, הוא הדיף ריח חדש, לפנַי החליקו הדלתות, נפתחו ונסגרו ללא כל חיכוך, ואני לא חשבתי על שום דבר, רק הבטתי בכדור האדום הבוער בשמיים, והשמחה שמילאה אותי הייתה כה עזה ונוקבת עד שקשה היה להבחין בינה לבין כאב. החוויה שעברתי נראתה לי בעלת חשיבות עצומה. חשיבות עצומה. כשהרגע הגיע אל קיצו לא פחתה תחושת החשיבות, אבל לפתע פתאום התקשיתי למקמה: מה בדיוק היה בעל חשיבות? ולמה? רכבת, אזור תעשייה, שמש, ערפל?" (עמ' 211-212).

ובכן, מה היה כאן בעל חשיבות? המפגש עם העולם הקונקרטי. המפגש הזה חשוב כי זו דרך לצאת מעצמנו ובו זמנית לחוש בעצמנו באמצעות מה שמחוצה לנו. להיפגש ב"אחר" שהוא העולם, ב"אובייקט" שאינו חלק מה"סובייקט", וכך להתוודע ל"אובייקט" ול"סובייקט" כאחד.

הפכנו את כל העולם, אומר קנאוסגורד, לפרי רוחו של הסובייקט וכך איבדנו את היכולת להתפעל ולחוש תחושות נשגבות. כי הנשגב הינו המפגש עם "האחר", עם האחר הגדול, שהוא עולם האובייקטים. תכלית היצירה הספרותית א-לה קנאוסגורד הינה, אם כן, להשיב לנו את תחושת ההשתאות של הסובייקט הנפגש באובייקט כמשהו אחר ממנו-עצמו. האינטואיציה הזו היא כמובן אינטואיציה פילוסופית מרכזית. המושגים "סובייקט" ו"אובייקט" הם יסוד מוסד בפילוסופיה המודרנית. וקנאוסגורד בכותבו יצירה שבמרכזה עומדת החוויה הזו של להיות "סובייקט" ב"עולם" (כלומר ב"אובייקט") כתב לפיכך טקסט פילוסופי מובהק (זו הסיבה שקנאוסגורד ערני כל כך לאותם רגעים בודדים בהם הסובייקט מלא כל כך בעצמו שהוא שוכח את מצבו העקרוני של סובייקט-בתוך-אובייקט: "כשיצאנו לרחוב והתחלנו ללכת אל המכונית הרגשתי שמשהו השתנה. מה שראיתי, הדברים שהקיפו אותנו, לא היו עוד ברורים לי, דומה שהם נדחפו לשוליים, כאילו נעטפתי פתאום באזור מתוחם שהתרוקן כולו ממשמעות. העולם שקע, זאת הייתה ההרגשה שלי, אבל לא היה אכפת לי, כי אבא מת […] מחשבותיי לא השתנו, פנימיותי לא השתנתה. ההבדל היחיד היה שעכשיו היא דרשה מרחב גדול יותר וכך דחפה מעליי את המציאות החיצונית" – עמ' 269).

וכאן מותח קנאוסגורד ביקורת מאלפת על אמנות זמננו. האמנות הזו איבדה את הקשר עם המציאות החוץ-אנושית ולכן איבדה את הקשר אל הנשגב, שהנו בדיוק היחס בין הסובייקט לאובייקט, גילוי הזרות הנטושה ביניהם, גילוי כוחו של האובייקט על הסובייקט אבל גילוי בו זמנית של העובדה שהאובייקט זקוק לסובייקט על מנת להתגלות.

"איני יודע מה היה בתמונות האלה שעשה עלי רושם גדול כל כך [קנאוסגורד הלך ומנה בשורות הקודמות יצירות אמנות שפועלות עליו את הפעולה הדומה לזה שהמראה מחלונות הרכבת, המתואר לעיל, פעל עליו]. אבל הדבר הבולט הוא שכולן צוירו לפני המאה העשרים, בתוך הפרדיגמה שאף פעם לא נטשה לגמרי את ההתייחסות למציאות הנראית. לפיכך תמיד הייתה בהן מידה מסוימת של אובייקטיביות, כלומר מרחק בין המציאות ותיאור המציאות, וככל הנראה זה החלל שבו הדבר 'התרחש', שבו התגלה הדבר, הדבר שראיתי כשהעולם כמו יצא והתקדם מתוך העולם […] שלגָדול שמחוצה לנו, זה שעד תקופת ההשכלה היה האלוהי ונמסר לנו באמצעות ההתגלות, ובתקופה הרומנטית היה הטבע עצמו, ומושג ההתגלות הפך לַנשגב, לא היה עוד כל ביטוי. באמנות, כל מה ש'מעֵבֶר' היה עתה בעל משמעות נרדפת לחברה, כלומר להמון האנושי, ואמנות התקופה, עם התפיסות והיחסיות שלה, פעלה לגמרי בתוך גבולות החברה. בקרב האמנים בנורווגיה השבר הגיע עם מונק, בתמונות שלו תפסו לראשונה האנשים את כל המקום. בעוד שעד תקופת ההשכלה הוכפף אדם לאלוהים, ובתקופה הרומנטית הוכפף האדם לנוף שבו הוא תואר – ההרים גבוהים ופראיים, הים רחב ופראי, אפילו העצים והיערות גדולים ופראיים – אצל מונק היחס הוא הפוך. נדמה כאילו האנושי בלע את הכול בתוכו, הפך את הכול לשלו […] אצל הציירים שבאו אחרי מונק, הצבעים עצמם, הצורות עצמם, ולא מה שהם מתארים, הם הטעונים רגש. עכשיו אנחנו בעולם דימויים שבו ההבעה בפני עצמה היא הכול, ופירוש הדבר הוא, כמובן, שבאמנות אין עוד דינמיקה בין החוץ לפנים […] האמנות הייתה עולם בפני עצמו. מה שהתקבל לעולם הזה היה באופן טבעי עניין של טעם, ועד מהרה הפך הטעם הזה למהות האמנות […] והאמנות הייתה לקהל בעצמה, האופן שבו הוא מגיב, מה שהעיתונים כותבים עליה" (עמ' 212-214).

יש כאן כמה תובנות אדירות. ראשית, הנפילה של האמנות נוגעת לכך שהאנושי בלע אותה. היא כבר לא עוסקת ביחס אל האובייקט, וכך אינה עוסקת בנשגב. ויש לשים לב, וזו התובנה השנייה: גם האמנות המודרניסטית, כלומר זו המסתגרת לה בחקר הצורה, כבר אינה עוסקת בנשגב, כי הנשגב, כאמור, הוא היחס בין הסובייקט לאובייקט והאמנות האוטונומית של המודרניזם ניתקה את היחס בין היצירה למושא אובייקטיבי המצוי מחוצה לה! ומכאן קצרה הדרך לתובנה השלישית: אכן אין ואקום גם בתרבות, לא רק בטבע, ואי לכך את מקום ה"נשגב" המקורי תפסה החברה עצמה, וכך נולדו תיאוריות רלטיביסטיות שמתייחסות לאמנות לפי מידת התקבלותה, כלומר מה שהופך אמנות לאמנות בזמננו היא המערכת החברתית שמקבלת אותה אל חיקה, התקבלותה האנושית של יצירת אמנות על ידי רבים הפכה ל"נשגב" החדש (והמדורדר כל כך, כיוון שאינה מוציא אותנו מעצמנו). במילים אחרות, קנאוסגורד מבאר כי המודרניזם סלל את הדרך לפוסטמודרניזם באמנות. אם המודרניזם התנתק מהעולם והפך למשחק אוטונומי של הרוח האנושית בצורות וצבעים הרי שמכאן קצרה הדרך – בהיעדר עוגן אובייקטיבי מחוץ לעולם – להכשיר כל קפריזה אנושית, ובתנאי אחד ויחיד: שמספיק בני אנוש יתייחסו אליה. "האמנות הפכה לקהל בעצמה", כלומר ערכה של יצירת אמנות נבחן רק על סמך התקבלותה. בני האדם יוצרים אמנות אנושית, מטוהרת מאובייקט, שערכה נמדד רק על פי גחמותיהם המתחלפות. האמנות, מדגיש שוב קנאוסגורד, איבדה את נשגבותה.

אם כך הפרויקט של קנאוסגורד הוא שאפתני מאד. ישנו כאן ניסיון לדילוג מעל המכשולים המודרניסטים והפוסטמודרניסטים של האמנות. ניסיון לגעת בכתיבה בנשגב, כלומר לכתוב כתיבה כזו שחושפת אותנו אל העולם, שחושפת את העולם בפנינו, שמציבה את היחס בין הסובייקט לאובייקט במרכזה. וזה ניסיון שקנאוסגורד לא נכשל בו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On מאי 4, 2014 at 6:44 AM

    מרתק!.תודה רבה.כתוב בהיר ועמוק ומעורר הרבה מחשבות.[המאמר שלך].

    הנושא של האומנות דיבר אלי במיוחד.כבר כמה שנים שמתגברת בי התחושה החמקמקה שהאומנות איבדה כיוון ,איבדה חשיבות והיה קשה לי לשים את האצבע על המקום הכואב.
    באופן מפתיע,ותואם למה שהוא אומר ,הספרות שמענינת אותי באמת [כבר כעשור או יותר] היא ספרות מהמאה ה19.הציורים מהתקופה הרומנטית הם החזקים ביותר בעיני.

    בהייה אין סופית בפופיק של עצמו בחשיבות עצמית עצומה. בסופו של דבר מגעילה את האדם.ומרוקנת אותו לחלוטין.

    אלוהים אולי לא צריך את בני האדם,אבל לדעתי אין ספק שבני האדם צריכים אותו.

  • אריק גלסנר  On מאי 4, 2014 at 6:18 PM

    תודה איילת!

  • אמנון נבות  On מאי 5, 2014 at 10:56 AM

    ברשותך,גלסנר,כמה הרהורים משיקים לאלה שהעלית בעקבות המקרא בספר : מצד אחד,אני מפקפק במידת הרלוואנטיות של הספר הזה לקורא הנוכחי בעברית,משום שהבורגנות עליה כותב
    קונאוסגורד היא יציבה,ואילו הבורגנות אליה משוייך הקורא הישראלי היא בורגנות מתגוננת ואוזלת.
    מה שהוא בחינת מובן מאיליו באוניברסום ה"נורדי" הוא בחינת הזייה מתוקה לישראלי הממוצע. (כמובן,הספר לא פסול למקרא אסקאפיסטי – אני מדבר כאן על מקרא משמעותי) : מותו של אב משפחה ,או אם משפחה באוניברסום הנורדי הוא פגיעה רגשית ,אבל אינו קריסה קיומית,פיזית
    וכלכלית כבארצנו המטונפת והמקודשת: הרס האני היה ונשאר בחירתו של היחיד – וראה דמות האב הנכה רגשית שהפנה לבסוף את מנגנוני ההרס כלפי עצמו. אני מנחש (בלי לדעת הרבה) שברירת המחדל היא ללכת עם סטרינברג (ומונק) -או להפוך את הגב,שזה,פחות או יותר ,מה שמתקיים בספר שלפנינו,הטוען שהאלוהים נמצא בפרטים ולא במהלך הנפשי של הדברים (מעניין:בסרטי ברגמן המצייתים ,בעצם, לרוח סטרינברג, הפריים נמלא לאורך השנים בפרטי פרטים, בעוד שבסרטים הראשונים,הרקע היה כמעט מופשט).

    יחד עם זאת,אני מסכים לחלוטין שהספר הזה מייצג בהלה פנימית מול הפוסטמודרניזם – והוא
    מנסה לפנות אחור,אמנם באורח חצי גלוי. והסיבה היא ש"העולם" הבורגני על שלל אטריבוטין
    ומכשיריו שוב איננו יציב כמקודם גם באוניברסום הנורדי.גם הוא נאכל בקצוות ומצטמק.זו סיבת ההיאחזות בפרטים המקיימים ומייצבים את העולם: זו הסיבה להפניית העורף אל העולם הסטרינברגי, המתקיים על גבולות הטירוף. באופן הזה הייצוג בספרות מאבד את התנופה הגדולה שלו,את
    מתנכר למחוללי ההרס התת הכרתיים ונאחז בכל כוחו בממשות 'יציבה' ובטוחה ככל האפשר.

    מעניין,כשקראתי את קונאוסגורד נזכרתי ללא הרף בסופר אחר,רב תנופה וורבאלי לא פחות
    – תומס וולף ("הבט אחורה מלאך" ,"על הזמן ועל הנהר"),סופר מעושת ותמים לאין שיעור,
    הכותב על קו שבר כפול : בין הריאליזם למודרנה בסיפורת האמריקאית ,ועל קו השבר הכלכלי
    (1929).מעניין שגם הוא נאחז בפרטים , בלא לוותר על התנופה וה"זרימה" (וסוג של אופטימיות
    המזווגת לצעירות – הוא נפטר בן 38).אולי זה הדגם הנכון לבדיקה ולא היציבות (שעל גבול
    הקיפאון) האופיינית לסיפורת הנורדית מהעידן הנוכחי.

  • אריק גלסנר  On מאי 5, 2014 at 11:06 AM

    אמנון, ההשוואה לוולף מאירת עיניים! אכן – זהו – ולא פרוסט, המתבקש כביכול יותר – הסופר הקרוב ברוחו ביותר לקנאוסגורד, סופר גדול ובו זמנית סופר גדול שמפלרטט עם גרפומניה. לשני הסופרים יש "בטנים" ביצירות, אבל איכשהו הקורא מתפעם גם מה"בטנים", מריבוי הפרטים (הקורא הזה, לכל הפחות).

    אני, אגב, לא סבור שקנאוסגורד זונח את הפנימיות לטובת עולם האובייקטים, אלא מתמקד בחיכוך הבלתי פוסק שבין הסובייקט (המתבונן והמרגיש) לבין העולם.

    אני לא חולק עליך שיצירה עברית גדולה המותאמת למצב העברי היא דבר נחוץ וחשוב וחסר. אני כן חולק עליך בכינוי "אסקפיזם" שנקרא על קריאת ספרות לא ישראלית טובה. היא לא תחליף לספרות ישראלית, אבל היא אינה גם סתם העברת זמן בידורית, כלומר היא לא חייבת להיות כך.

  • מיקי  On מאי 19, 2014 at 6:34 PM

    מר גלסנר, פעם בכמה שבועות אני מבקר בדף שלך ומתענג. מתפתחת פה זירה ספרותית מרתקת, ותודה לך על כך.
    נוסף על כך, נראה שניתן למצוא פה את אמנון נבות, שתמיד מרתק לקרוא אותו, גם כשאני לא מסכים איתו (מה שמתרחש לא מעט, בפרט כשהוא מתעקש, כמו פה, שספרות משמעותית היא רק כזאת שמייצרת אמירה חברתית משמעותית, אם הבנתי נכון).
    שניכם הפתעתם אותי עם ההשוואה לתומס וולף, שהוא אולי מתאים סגנונית, אך לא בטוח שדומה תוכנית לקנאוסגורד. ההשוואה לפרוסט היא בלי ספק עצלנית.

    הרשימה הזאת, על שני חלקיה, מעניינת במיוחד

    • אמנון נבות  On מאי 19, 2014 at 7:40 PM

      מיקי היקר! אמירה קיומית ולא אמירה חברתית. ראיית המצב החברתי הכרחי לצורך ההקשר.
      היה ברוך בבואך ובלכתך.

  • אלונה קמחי  On יולי 16, 2016 at 7:26 PM

    רשימה שנגעה בי עמוק בתקופה מורכבת שבה לא מצליחה למצא משמעות לא לקריאה, בוודאי שלא לכתיבה ואף לא לכל מעשה באשר הוא. תודה אריק.

  • אריק גלסנר  On יולי 16, 2016 at 7:38 PM

    תודה רבה, אלונה!

  • קטי  On אוגוסט 14, 2016 at 8:12 AM

    הספר של קנאוסגורד ריתק אותי הרגשתי שאני צוללת לתוך מעמקי עולם מוכר תוך הסתכלות במשקפיים בעלות זוית ראיה ייחודית שמסירה איזה דוק , ציפה דקיקה ומאפשרת הסתכלות בעולם חשוף יותר הזכיר לי את הסרט מטריקס. החוויה הייתה מאוד חזקה. התחברתי גם לחוסר יכולתו של המחבר להתנתק מניתוח מעשיו תוך כדי עשייה וכך היה לי קשה לנתק את הרצון העז שעלה תוך כדי הקריאה, לחלוק את ההרגשה הזו עם משהו נוסף , שמחה שמצאתי את הרשימות שלך ובהם התייחסת לחלקים נוספים שגרמו להעצמת החוויה שלי. תודה לך,קטי.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 14, 2016 at 11:32 AM

    תודה, קטי

  • איתי כ.  On יולי 19, 2017 at 11:00 PM

    נפלא, תודה. אני מעשן מריחואנה כדי להשיב את הצעיף של המסתורין לצלילים ולמראות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: