על הוצאת "זיקית"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפצעתה של הוצאת "זיקית" בשמי חיינו הספרותיים היא הופעתו של משב רוח מרענן. תוך שנה וחצי בלבד הוציאה ההוצאה הנמרצת, בעריכתם של אוריאל קון ושירה חפר, אחד עשר ספרים, ספרים מופקים היטב, שמפגינים כיום נוכחות מרשימה בתודעתה של הרפובליקה הספרותית הישראלית. המרענן שב"זיקית" אינו נובע רק מהספרים עצמם. העורכים, בהלך רוח מניפסטי ואוונגרדיסטי לו נתנו ביטוי בבימות שונות, מבקשים דרך המעשה הפוזיטיבי של הוצאת הספרים הקונקרטיים למתוח ביקורת נגטיבית על המציאות הספרותית הישראלית. זו, לדבריהם, שמרנית, בורגנית ונפוחה, ממוסחרת עד מח העצמות, שבויה בתפיסות עבשות של מה זו ספרות ועיוורת להתפתחויות תוססות בספרות העולמית. האמירה הנגטיבית של זיקית על הסצנה הספרותית מתבטאת בעצמה על דרך השלילה: ההוצאה לא הוציאה עד כה ספרות מקור, אלא רק ספרות מתורגמת. כמו אומרים אדריכלי ההוצאה: ממה שפה לא תבוא הגאולה – אלא מהתוודעות לזרמים חיוניים בספרות העולמית. "זיקית", בקיצור, היא תופעה מרעננת לא רק משום שכמה מהספרים שהוציאה הם ספרים נהדרים, אלא משום שעורכי ההוצאה מציעים טעם ספרותי מוגדר ומובחן. הם אינם סוחרי סוסים שהפכו להיות סוחרי ספרים, שמוציאים מכל הבא ליד על מנת לגרוף מכל הבא לכיס. הם אנשי ספרות מובהקים – לא ביזנסמנים שהביזנס שלהם, נעבעך, הוא במקרה ספרים.

אבל דווקא משום כך, כלומר משום שהטעם הספרותי אכן ישנו ומשום שהוא מיליטנטי, כדאי לנסות לאפיין את הטעם הספרותי הזה שאותו מציעים אנשי ההוצאה, לאפיין אותו, למנות את מעלותיו אך גם לא להתעלם ממוגבלויותיו.

הטעם הספרותי שאנסה לאפיין להלן עולה ברובו מתוך הספרים עצמם ומיעוטו מתוך ההצהרות הרשמיות של עורכי "זיקית". כמו שסופר המעיד על כוונותיו בספרו, הוא קורא נוסף מן המניין, שאינו בעל זכות-יתר בפרשנות על ספרו, כך גם עורך המעיד על עיסתו הוא פרשן נוסף של הטעם שלו. הספרים שהוא עורך מדברים בקול נישא בעצמם. והם אכן מדברים, על אף שמה הצבעוני של ההוצאה המרמז דווקא על אקלקטיות – טעם מובחן קיים גם קיים כאן.

אז מה הוא, אם כן, הטעם שמציעה "זיקית" לקהל הקוראים הישראלי? קודם כל מזדקר לעין הפורמט, הגודל אשר בהחלט קובע במקרה הזה. ספרי ההוצאה הינם ספרונים, המכילים עד מאתיים עמודים, אולם אלה עמודים "קטנים". אי לכך הרוב המוחלט של הספרים שמוציאה ההוצאה הן בעצם נובלות – כלומר, לא מגיעים לכלל רומן; או נובלות או סיפורים קצרים. הפורמט עצמו אינו איזה אילוץ נסיבתי. בפורמט עצמו חבויה האמירה הראשונה של ההוצאה: ספרות אינה צריכה להיות דבר כבד. היא צריכה להיות דבר שניתן לשאתו לכל מקום ושאי אפשר בלעדיו. כמו טלפון נייד. היעדר הכובד מקבל ביטוי גם בתוכן של חלק מהספרים. אלה הומוריסטיים בחלקם או בפשטות הינם מהתלות ספרותיות. כך הם, למשל, הספרים הבאים: "החלון הפתוח" של הסופר הבריטי המכונה סאקי, ספר וודהאוסי משהו, המכיל מהתלות ומעשי קונדס ממש; "חייו המשונים של אלברט נובס" של הסופר האירי ג'ורג' מוּר, על אישה המתחפשת כל חייה לגבר; "פרנסוס על גלגלים", של הסופר האמריקאי כריסטופר מוֹרלי. המקרה של "פרנסוס" מאיר עיניים. הנובלה, המספרת על סוחר ספרים נייד שמסתובב עם עגלתו ברחבי ארה"ב הפרובינציאלית, מתכתבת עם המסורת הפוריטנית האמריקאית הרצינית שראתה בקריאת ספרות מכשיר לשיפור מוסרי. גיבורו הוא אכן מיסיונר של ספרות. אבל הספר למעשה חותר תחת המסורת הרצינית הזו. האמת היא שהספר הוא "אנגלי" הרבה יותר מאשר אמריקאי, ויחסו לספרות אירוני ומשחקי. סוחר הספרים והגיבורה הנלווית אליו מנסים לשכנע את הפרובינציאלים האמריקאים לקנות ספרים מהנים, במקום "נאומי הלוויות" שהוא רב המכר הרווח בבתים רבים. "אתה צריך כמה ספרים שילמדו אותך איך לחיות, לא איך למות", נוזפת הגיבורה באחד מהקונים הפוטנציאליים שלה. ספרות היא הנאה ולא בת לוויה ללויות.
במקרים אחרים הקלילות של הטעם הספרותי של עורכי "זיקית" באה לידי ביטוי בכך שהטקסט שהם בחרו לתרגם חוגג את ההמצאה הספרותית המשחקית, נטולת האמירה. כך הדבר, למשל, בפנטזיה "תודה" של הסופר הארגנטינאי, פבלו קצ'אז'יאן.

לכאורה, איננו זקוקים להוצאה אוונגרדית באופייה על מנת להטיף לנו לקלות דעת, גם אם משחררת. האין כל חיינו התרבותיים מטיפים לאי רצינות ולהתמכרות להבלים? אלא שהאמירה של "זיקית" בעניין הזה דווקא חשובה ונצרכת (אם לא מפריזים בה). עורכי ההוצאה זיהו נכונה כי הספרות ה"רצינית" שלנו ברובה הגדול הפכה להיות מלכודת פתאים סחית. או במילה פחות אופנתית-לשעבר: בעלת סממנים "middlebrow"-איים מובהקים. "middlebrow" הוא מונח בביקורת הספרות האנגלו-אמריקאית שמציין ספרות יומרנית ו"רצינית" לכאורה, שנלחמת כביכול בנחישות ובהדרת-כבוד בתרבות ההמונים, אבל שהינה למעשה חיקוי מגושם ולא מספק לספרות אמת. כלומר, עורכי ההוצאה זיהו נכונה כי כתגובת נגד מכאנית לקלות הדעת של התרבות הכללית הפך חלק ניכר מהספרות המוצעת היום לקהל הרחב לספרות נפוחה מחשיבות עצמית, כבדה ועמוסה בפרטים, ארוכה כאורך הגלות, מעורבת ב"מצב" באופן פובליציסטי ולא מתוחכם, רגשנית עד כדי סכנת טביעה בחומצת אמוציה. על הרקע הזה, ההכרזה על כך שספרות צריכה להיות מהנה, חושנית, קלילה ככוס יין לבן צונן בערבו של יום, ועם זאת אינטליגנטית ומעוררת למחשבה – היא הכרזה חשובה. זוהי גם מורשת מודרניסטית, אשר פעלה בצד ובניגוד למודרניזם הטוטאלי של פרוסט, מאן וג'ויס. כאן מדובר במודרניזם משחקי, מסתגר (חלק ניכר מספרי ההוצאה עוסקים באנשי ספרות), לא רציני באופן מתריס. אולי ניתן לכנותו מודרניזם מאוחר, זה שמצא לו ביטוי מרכזי בספרות הדרום אמריקאית (בורחס, קורטסאר, במובן מסוים רוברטו בולניו).

בצד הקלילות הגמישה, מאפיין נוסף של ההוצאה הינה המינוריות. ספרי "זיקית" הינם ספרים שמתמקדים לרוב באדם אחד או בזוג, ספרים קאמריים, לעולם לא עוסקים בחברה שלמה. לעתים הם פנטזיה מוצהרת שבמפגיע אינה מבקשת לומר דבר מה גדול על העולם. אדגים את המאפיין הזה בכמה דוגמאות. "הנער האבוד", של הסופר האמריקאי בן המחצית הראשונה של המאה ה-20, תומס וולף, הוא נובלה מרטיטה על חייו הקצרים של נער במערב התיכון, אחיו של המספר, המנסה מצדו לגאול את חייו של האח בזיכרונו כעבור שנים. אבל הנובלה הזו הינה עיבוד של וולף לחלק קטן ממחזור הרומנים הכביר כמותית ואיכותית שלו ("הבט הביתה, מלאך", "על הזמן והנהר", "אינך יכול לשוב הביתה"). זהו מחזור פרוסטיאני באופיו, שכולל לא רק ניסיון להשיב את הזמן האבוד, אלא, דרך חייו של הגיבור, לנסח אמירה מקיפה על ארצות הברית וזינוקה לעמדת בכורה עולמית בשליש הראשון של המאה העשרים, תקופה המקבילה להתבגרותו וגברותו של הגיבור. כל הממד החברתי שקיים ברומנים של וולף נעדר מהנובלה, שמתמקדת בפסיכולוגיה של היחיד ובניסיון אפיפני להעלאת העבר באוב. במובן מסוים הסיטואציה הבסיסית שמתארת הנובלה היפה "האדון שנפל לים", של הסופר האמריקאי הרברט קלייד לואיס, מבטאת את קוטב המשיכה של ההוצאה: עיסוק בחייו של אדם אחד ומבודד (כאן בלב ים). בצד "הנער האבוד", הספר הטוב ביותר שהוציאה "זיקית" עד כה (מתוך תשעת הספרים שהתוודעתי אליהם), הוא "נוף גדול שומם" של הסופר הנורווגי בן זמננו שֵל אסקילדסן. זהו קובץ משובח ביותר של סיפורים קצרים, מדויקים ו"נקיים" באופן מעורר השתאות. הסיפורים עוסקים ברובם באדם שמצוי במערכת זוגית ומבקש להיחלץ מהשעמום שבה, שאינו שעמום מקרי, אלא הנו ואריאציה על עצם השעמום של הקיום. ניסיונות ההיחלצות הללו מסתכמים בדרך כלל ביציאה מהבית ואז בחזרה אליו. זהו. מקסימום מתואר שיטוט בחוצות העיר ואז החזרה הביתה. אסקילדסן, שראיון מעניין אתו מופיע בסוף הקובץ, מוחה על כך שספריו כונו "מינימליסטיים" על ידי המבקרים. אבל אכן כאלה הם. סיפוריו מינימליסטיים ומשובחים. המינוריות באה לידי ביטוי גם באופנים אחרים: כמינוריות ג'נדרית, למשל, בסיפורה של אישה שכל חייה התחפשה לגבר בנובלה "חייו המשונים של אלברט נובס", או כבחירה בהתמקדות ברדיקל העני והאאוטסיידר שמורד במשפחתו ובעקבותיה בחברה, מינוריות שבאה לידי ביטוי גם בצורה של הסקיצות השלדיות המרכיבות את תיאורי הילדות ב"צוואתו של מוקיון" של ז'ול ואלס, שנראות רק כטיוטה מוקדמת ודלת בשר של הרומנים שלו שעוסקים, כמדומה, באותם נושאים.
המינוריות של ההוצאה היא אמירה מעניינת, אם כי היא כבר קלישאה פוסטמודרנית. היא גם אמירה מוגבלת, כפי שאטען בהמשך.

המאפיין השלישי של ספרי "זיקית" מעט חמקמק יותר. האמנות שהכי קרובה לרומנים שמוציאה "זיקית" היא המוזיקה. יש לכך ביטוי בתיאורי העורכים עצמם של חלק מהספרים שהם מוציאים. למשל, "פושטקים", של ז'ואאו ז'ילברטו נול, מתואר על ידי העורכים כ"פרוזה גמישה, נזילה, ללא גוף, הנובעת כמו מוזיקה". עם זאת, הביטוי המובהק ביותר ל"מוזיקליות" של ספרי ההוצאה מצוי לטעמי בנובלה המעניינת, אם כי הלא מרעישה, "תודה", של הסופר הארגנטינאי פבלו קצ'אז'יאן. מדובר כאן בנובלה פנטסטית (כלומר, בפנטזיה) על ארץ מסתורית שבה יש מעמד של אדונים ועבדים שהיחסים ביניהם לא ברורים עד תום. האדונים אנושיים מאד מחד גיסא ומצד שני תובעים מנתיניהם עבודות איומות ונוראות, אך שאיננו יודעים לאשורו מה טיבן. בתחילת הקריאה מבקש הקורא לראות בסיפור אלגוריה. אולי על הקפיטליזם? על עבדות דה פאקטו שמתחזה לאנושיות וחירות? אבל הספר לא מתמסר לאלגוריה הזו ואט אט מפריך אותה. מכאן ואילך מושתתת (בחלקה) ההנאה בקריאה מאיתור היחסים הפנימיים של חלקי היצירה השונים בינם לבין עצמם ומחזרתם של "מוטיבים", תוך ואריאציות קלות עליהן. ההנאה, בקיצור, דומה להנאה מיצירה מוזיקלית. המוזיקה היא אמנות שאינה שולחת אותנו למשמעות שמצויה מחוצה לה, זו אמנות אנטי-מימטית, המושתתת על יחסים פנימיים בין צלילים. כך חלק ניכר מהפרוזה של "זיקית" אינו שולח אותנו אל העולם "שם בחוץ", אלא מעודד אותנו להתכרבל היטב בתוך היצירה ולמנות את התפרים והצורות הגיאומטריות המעניינים של השמיכה הספרותית בה התכסינו.

אלה הם, כמדומה, מאפייניו העיקריים של הטעם הספרותי שמציעה "זיקית". זה טעם ספרותי מעניין, כאמור, ומצוין, לפיכך, ש"זיקית" קיימת ויש לעודד את המשך פעילותה. אבל צריך לשים לב למגבלות הלא זניחות של הטעם הספרותי הזה. במקרים מסוימים הרזון של ספרי ההוצאה אינו סקסי אלא אנורקטי והוא בפשטות לא מספק (כך הוא ב"צוואתו של מוקיון"). במקרים אחרים הסוריאליזם "המוזיקלי" נחווה כשרירותי וקפריזי ("פושטקים"). במקרים אחרים המינוריות היא קלישאית-כבר בעידננו ("חייו המשונים של אלברט נובס"). אבל המגבלה המרכזית היא זו: "זיקית" אינה מעודדת ספרות אמביציוזית שמנסה לומר דבר מה גדול על המציאות. היא אינה מעודדת ספרות שמצויה בזיקה עם המציאות, ושמנסה לחשוף בתוך המציאות את הפאתוס ורגעי ההוד שלה. הטעם שמציעה "זיקית" מנוגד לפעילותם של כמה מהסופרים החשובים ביותר שפועלים כיום בעולם הספרות ומנסים להיכנס ראש בראש בבעיות המציאות המרכזיות לטעמם (פראנזן, וולבק), כלומר מנסים לכתוב ספרות מאז'ורית, או כאלה שמנסים לגאול את המציאות הקונקרטית המשמימה ולהעלות ממנה ניצוצות, בשפת הקבלה (קנאוסגורד). כאשר אנו מורידים את עול המציאות מעל גבנו אנחנו מרגישים מיד קלילים ומשוחררים. אבל לאחר זמן מה אנו מרגישים חסרי ממשות, אובדי דרך וחמקניים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמנון נבות  On מאי 16, 2014 at 10:57 AM

    גלסנר,הרשה לי לקלקל את החגיגה בסוג של אנאלוגיה היסטורית מן העבר הקרוב (שנות השישים
    של המאה שעברה) : ודאי אונה לך לשמוע על בית הוצאה שנשא את השם "עקד",ושטרח מאוד,באתחלותיו, על המרכיב ה'אסתטי' של ההוצאה לאור (נייר מיוחד, קליגראפיה ביזארית,
    התמקדות ב'מקוללים' שבמשוררים,ואפילו,בהמשך הדרך,מתן קול לצדדיים שבמשוררים הישראליים – הללו שנפלו בין הכסאות ,במעבר בין הפואטיקה האלתרמנית-שלונסקאית והפוסט ביאליקאית לפורמולות שהשליט נתן זך מדוגמת גיורא לשם ז"ל הפוסט ביאליקאי במובהק ובמזיר או יוסי יזרעאלי הצעיר, שהמשיך באופן מעניין ונקודתי אבל לא מספק את שירת אברהם חלפי) וסופו שהפך ,לבית הוצאה ממוסחר שהדפיס לכל מי שפרוטה נכבדת מצוייה בכיסו והוא נכון להעבירה לחשבון בית ההוצאה.בל אחטא בשפתי והלוואי ואתבדה,אבל השמועות מספרות שגם בית ההוצאה הזה (שה"פואטיקה" שלו מפוקפקת ו'צדדית' במתכוון,כמו של 'עקד'בזמנו) מתחילה לאמץ את אותה פורמולה התנהגותית נפסדת – הוצאת ספרים במימון דשן של מחבריהם.

    ראוי לה,לשרידיה של ביקורת הספרות העברית שלא תמהר לשבח עוד גילוי אכסצנטרי של מול"ות
    בהוויה הספרותית הקורסת שלנו,לבל יתגלה ,חס ושלום ששיבחנו מפעל שאחריתו מביישת את ראשיתו. הספרות העברית אמנם הודחה למחוזות צדיים והיא מצויה הרחק מתשומת הלב הציבורית
    (ודווקא סופרים שמאמצים את ההתנהגות הציבורית האופיינית ל"אח הגדול" מבטאים את עליבותה הציבורית יותר מכל),אבל איני רואה סיבה לפקפק במרכזיותה ובמאז'וריות העקרונית שלה.

    קראתי היטב את רוב הספרים שראו אור בבית ההוצאה הזה. חלקם טובים .רק מעט מעניינים באמת -אבל השילוב של "פואטיקה" מינורית (מיזעור השקף) וההתמקדות בביזארי (שהוא ברוב המקרים סתמי) אולי יעניק לקבוצת קוראים חוויה אסקאפיסטית מסויימת ויתן ביטוי מקומי לתחושת הנידחות והעזובה הקיומית המאפיינת היום את הספרות,שעצם קיומה תובע תשלום במזומנים : ממקום שבו הקוראים יממנו את הספרות "שלנו",הסופרים יממנו את הספרות "שלהם" -מינורית וביזארית כאשר תהא.. אני מעלה כאן עניין עקרוני, וההתנהגות העתידית של מו"ל זה או אחר,אכסצנטרי ככל שיהיה, משנית לעניין.אותנו (אתה ואני ?!) מעניינת הספרות. ספרות ממומנת על ידי כותביה היא בחינת
    שוד ושבר,מכל זווית התבוננות אפשרית.

    השבוע כתב לי עורך צעיר של כתב עת מסוים,שזה עתה סיים לסייד שתי דירות ואת הממון שקיבל
    חפז לתת למדפיס שלו. כתבתי לו שאני עצוב בגינו,אבל במצב הנוכחי , דרך אחרת – אין.

  • בועז כהן  On מאי 17, 2014 at 12:47 AM

    מעניין שגם בעיני שלושת הספרים החלשים ביותר של זיקית הם "חייו המשונים של אלברט נובס", "צוואתו של מוקיון" ו"פושטקים". אבל אף הוצאה לא יכולה לפגוע ב-100 אחוז מהכותרים שלה.

    בגדול, "זיקית" היא פלא מו"לי במציאות הקיימת. אני מברך כל יום על קיומה. לא זוכר מתי חיכיתי ככה לספר חדש שייצא בהוצאה מסויימת כלשהי. "זיקית" גם מיתגה את עצמה כתו-תקן של איכות וגם הצליחה ליצור זיקה בינה לבין השוק האנטי-קפיטליסטי (היא מוכרת את ספריה אך ורק דרך החנויות העצמאיות ולא דרך "צומת ספרים" ו"סטימצקי").

    בשוק התקליטים של שנות השבעים היו לייבלים כאלה, של מוזיקה, שיכולת לסמוך עליהם. אי.סי.אם הגרמנית, למשל. בין 1969 ל-1981 ECM כמעט ולא הוציאה אף תקליט רע/מיותר. בשוק הספרים ציין יפה ידידי המלומד אמנון נבות את הוצאת "עקד" ואני אוסיף גם את סדרת הפרוזה המובחרת שערך נתן יונתן עבור "ספרית פועלים" בתקופה שבין 1974 ל-1983 (חייבים פעם לעשות כתבה על הסדרה המדהימה הזו, שהביאה לנו בין היתר את "בולט פארק" של ג'ון צ'יבר, "אל תשלח עוד ורדים" של אריק אמבלר, "תעלומת החדר הצהוב" של גסטון לרו, "העשב האדום" של בוריס ויאן, "מצבים משתנים" של פדי שייבסקי, אבל גם סופרי מקור עבריים מעניינים ביותר – "נשף מסכות" של אריה סמו ו"מימים ימימה" של יעקב בוצ'ן – ועוד ועוד ועוד).

    ובחזרה להוצאת זיקית. "הנער האבוד", "האדון שנפל לים" ו"פרנסוס על גלגלים" סיפקו לי חוויות קריאה מהנפלאות שהיו לי בשנתיים האחרונות, ו"שעה חופשית" של ליסארדי גם הבטיח וגם קיים וגם השאיר טעם של עוד ואני שמח שסוניה בר שילון מתרגמת עתה את החלק השני בטרילוגיה המסקרנת והייחודית של ליסארדי. את ספרו של הנורבגי טרם שמעתי, אך מכל עבר עולות קריאות התפעלות בקרב חבריי שמיהרו לקרוא אותו. יש למה לחכות.

  • אמנון נבות  On מאי 17, 2014 at 11:13 AM

    בועז יקיר, חוששני שמדעת או בלעדיה קלעת למטרה שלי. – והסדרה שערך נתן יונתן ב'ספריית פועלים' היא בגדר דוגמה מובהקת לדברים שכתבתי לגלסנר. בשנות השבעים אמנם נמשכה
    מסורת האנינות שמייסדה הוא בעצם עזריאל אוכמני הקשיש ("מות יסאנדה" לאורפז,"הקול והזעם"
    ו"אור באוגוסט" לפוקנר וכו') ואולם משנות השמונים ואילך חל הליך קשה של פיחות ודרדור – בהנהגתו הישירה של נתן יונתן,שכבר החל לשלוח את המתדפקים על שעריו "למצוא מימון"
    (ניסוח פואטי מעודן ל"כתוב צ'ק או לך ת'חפש ת'חברים שלך" העדכני).שני הסופרים שהזכרת,
    בוצ'ן וסמו, היו דריוואטים של נוסח פנחס שדה ,שהמירו מרכיבים רבים של המהלך האידאי
    בכאוס אישי של "אני ואפסי עוד" שאצל כבוד הרב פלדמן=שדה היו ממוננים היטב.(אמנם,קיימת
    דיפרנציאציה ערכית בין בוצ'ן לסמו,אבל את מי זה מעניין, היום) ועיקר התקלה הייתה שמעבר
    למה שכתבו לא היה להם הרבה לאן ללכת. (עורך טוב היה מזהיר בחומרה את השניים מסכנה זו
    ונתן יונתן היה רחוק מהגדרה זו כמרחק האור מן הנמרים.)

    אני כבר זקן מלחזור ולשחק את תפקיד קסאנדרה ג ם בהקשרה של "זיקית" ועורכיה האכסצנטריים.
    לדידי העקרון חשוב : התרגום נועד ל ש ר ת (ישירות או בעקיפין) את הספרות העברית.אם מו"ל
    ע ב ר י אינו רואה בספרות העברית את חזות הכל,אחת היא לי כל הישגיו.למיטב שיפוטי הוא אינו טוב מ'סטימצקי' ואולי ג ר ו ע ממנה,שכן זו הרשת עוד רואה לנחוץ להקצות מדף ורבע לספרות
    מקור – מה ש"זיקית" לא עשתה עד היום ועל פי השמועה, תעשה זאת בעתיד תמורת טבין וטקילין.
    אבל העקרון המפעיל אותם, האכסצנטריות והביזאריות המהותית, הם המחשידים אותם בעיני יותר מכל, לאמור, שגורלם יהיה כגורל "עקד" הנלעגת או כגורל הסדרה של נתן יונתן.

    כשכתבתי דברים דומים לאלה (בשנות השמונים של המאה שעברה) -אז היה מדובר בתרגום סופר איטלקי בשם ליאונארדו שאשא, התגולל עלי בני ציפר ,עורך תרבות וספרות עד היום הזה, וטען
    במאמר מערכת שאני מתנהג כמו בארבאר במחיצת סנאטורים רומיים מעודנים.ציפר מבחינתו צדק – עדיף כתבן בלשים איטלקי חצי מפוקפק על הספרות העברית כולה – הלא ציפר טען באוזני מפורשות שכל אימת שהוא רואה ספר עברי עליו לדכא את רפלכס ההקאה,וגם עורכי זיקית לא טועים – למה יסכנו ממונם
    על מה שהוא זר להם ונשמע באוזניהם כיללת בארבארים (ספרות עברית) – ואם יצא להם למלא כיסם מבארבארינו חסרי הדעת והעידון – מי יגנה אותם על זאת? וגם אתה צודק ,וגם גלסנר,
    המארח אותנו בפונדקו, צודק, ורק אני טועה בלי הרף,מזה ארבעה עשורים וחצי.

  • בועז כהן  On מאי 17, 2014 at 1:11 PM

    לכבוד אמנון נבות החכם והבקי ממני בתולדות הספרות העברית.
    .
    לא חושב שאתה טועה בלי הרף.
    יש לך מניות רבות (לפחות אצלי) בכל הקשור לאבחנות בין "איכות" לבין "רפש" בתוך הספרות העברית. גם אריק גלסנר עושה מלאכה מצוינת (ואמיצה). אני, בעיני עצמי, רק קורא. רק מאוהב נצחי בשפה העברית ובספרות טובה.
    .
    אי אפשר לקחת מ"עקד" את תרומתה בשנות השישים והשבעים.
    לא הגון לקחת מנתן יונתן את שעשה למען ספרית פועלים לפחות עד 1981.
    .
    יתכן שעורכים, מנגנונים והוצאות ספרים מתעייפים עם הזמן. אולי אף מסתאבים. יכול להיות שצריך להגביל את כהונתו של עורך סדרת ספרים לחמש או שבע שנים בלבד. אולי. נכון לעכשיו "זיקית" מעשירים את עולמי התרבותי, והם מוציאים ספרים טובים במחירים שפויים. לגבי העתיד, מי יודע. הנבואה ניתנה לשוטים וילדים. אנחנו לא שוטים וגם ילדים כבר לא.

    • אמנון נבות  On מאי 17, 2014 at 4:20 PM

      בועז היקר, איני יודע במה זכיתי,כמו שאומרים,ואת שבחיך הנדיבים אספר לנכדי כדי שיתנאו בסבם – למען ידעו שסבם,שאין לו אפילו תעודת בגרות (כישלון יתום בבחינת הבגרות בספרות עברית) אינו
      עד כדי כך עובר בטל.

      ובלא לפקפק או לנסות ולפגום כהוא זה בהנאתך מ"ספרות טובה" (ישמרני האל,מה זה? שאלתי את זקני השבט הברבארי שלי והבאתי להם בתורת דורון ספר של "זיקית" והם קימטו את מצחם כדבעי
      ולבסוף הודיעו שיתבלו בו את התבשיל אולי יצאו ומה בכפם) מה זה למען השם ספרות טובה? ברנר כתב ספרות טובה? גנסין כתב ספרות טובה? הם כתבו ספרות משמעותית,היינו,שההשתמעויות הרלוואנטיות שלה עומדות בשיני הזמן (דיי לך שתקרא את פרקי ירושלים או פרקי אמריקה או את פרקי ה"מחרשה"ב"מכאן ומכאן" כדי שתבין שהממשות הנוכחית עלובה עוד יותר מזו שהייתה ברחובות ירושלים,בבתי החרושת ובעיתון עברי בתחילת המאה) ובלא לפגום כהוא זה מהיקסמות
      שלי, כילד, משנפלה ליידי חוברת "בוק ג'ונס" – משום שחוברות " ביל קרטר" השגורות כבר היו
      לי לזרא. הסיפור היה אמנם אותו סיפור,ובוק ג'ונס היה קולע אל חוט השערה כמו ביל קרטר,
      גם בייריה אל מאחורי גבו, למקום שבו הסתתרו הזדים.אבל היה הבדל מרענן בפורמאט! ביל
      קארטר היה בפורמאט רבע,ואילו ג'ונס בפורמאט חצי.והיה הבדל נוסף: ביל קארטר חסך במילים,
      משפט אחד על כל ערימת גוויות,ג'ונס,לעומתו, הסכים לקיים דיאלוג מינימאלי עם הסובבים אותו – תושבי העיירה העלובים,המפוחדים והבוגדניים,שבעצם הביאו על עצמם את פושעי העיירה כדי שיצילום ממי שראו כפושעים גרועים יותר,ונסתבר שאוי להם כי נדמו.(חוששני שהאנאלוגיה ל"זיקית"
      כתחליף ל"עקד" ברורה כאן לחלוטין)

      בסופו של חשבון,בועז,השאלה היא מי יזכה בזהב הבארבארים.לפי שעה יש לצמד הזיקיות,הזכר
      והנקבה,יתרון אסתטי מסויים,שבא ליידי ביטוי בתוצרים שהם מפיקים ותו לא.מבחינה זו היה ל"עקד"
      יתרון מסוים בזמנו,וגם לבעל "הערבות הבוכיות",האיש ההוא,האקצ'ה הומו הלז, היה יתרון הגעגועים לנחל.ואני איני ממונה על משאביהם של גראפומאנים שאינם מסוגלים להעמיד ספר כהלכתו,אלא נזקקים לעורך שיחלץ מתוך בוהו המילים שלהם איזה סיפור חצי סביר,שיש לו אתחלה וסוף (כך כותבים היום ספרות עברית במקומותינו אם לא ידעת,והזיקיות ושאר השרצים מנצלים זאת כדבעי
      ומתרגמים את היעדר היכולת הזאת למזומנים) אני רק שואל אם ,ובסופו של חשבון, יש פה או שם מישהו שדואג לספרות העברית – לא לשבדית, לא לדרום אמריקאית,לא הטרינידדית, לספרות העברית,במקום שבו העברית אינה שפת תירגום מקרית,והתשובה היא,שאינני מוצא.התשובה היא
      שיש מי שדואג לפורמאטים מיוחדים, להדפסה משובחת,למצועצעות של גזירי אוריגאמי, לטכסטים
      מרווחים היטב סגנון מינימאליזם קונספטואלי (ובצדק: למי יש כוח לקרוא ברצף),רק לספרותנו,אין מי שידאג.כמבקרה בדימוס של ספרותנו,לא נותר לי אלא לתעד את שיירות הפשפשים העולה אל
      גווית הכלב הגוסס.

  • אריק גלסנר  On מאי 17, 2014 at 10:40 PM

    בועז, תודה על הערותיך.

    אמנון, אתה טוען כאן ובימים האחרים כמה טענות שונות בטיבן וקצת מחליף ביניהן בקופצנות. אלה הן, כמדומה, עיקרי טענותיך:
    א. אין מה לשבח הוצאה בתחילת פעילותה כיוון שייתכן שהיא תסתאב. רק ברטרוספקטיבה, כמדומה, אתה ממליץ על הערכה כזו של הוצאה.
    ב. אין מה לשבח הוצאה שמפנה עורף לספרות העברית ומוציאה רק תרגום כיוון שעיקר חשיבותו של התרגום הינה לשרת את הספרות העברית.
    על שתי טענות אלה נוספת ומרחפת טענה עקרונית שלך משכבר, שאנסח אותה, ברשותך, כך:
    ג. אין כמעט שום משמעות לספרות שאינה מתעלה לשיאי הכנות, הביקורתיות, האחריות של כמה דוגמאות מופת בספרות העברית כדוגמת ברנר, גנסין, חלקים של עגנון, שבתאי ועוד.

    ובכן, אענה על הטענות הללו אחת לאחת.
    א. אני חולק עליך בכך שלא ניתן לתת סימנים בהוצאה שהוציאה 11 ספרים כבר ולהציע מבט מסקרן (בתקווה) עליה. לא מדובר בקארט בלאנש לאף אחד בכך שכותבים ביקורת ומעריכים מה שנעשה בתחום מסוים.
    ב. כאן אני לא חולק עליך לגמרי: בעיקרון גם אותי מעניינת יותר הספרות העברית, אבל גם מעניין, אם כי פחות, לקרוא ספרות מתורגמת ולראות מה קורה בה ולנתח אותה.
    ג. כאן אני שוב חולק עליך. לא בהערכת דוגמאות המופת, ברנר, גנסין, שבתאי וכו' – שלה אני מסכים לחלוטין. אלא בטענה המובלעת אצלך שכל מה שלא קרוב אל אלה אינו ראוי לדיון. ובכן, יש חשיבות, בעיני, לומר על משהו שהוא טוב מאד, טוב, בינוני או אף גרוע – גם אם הוא לא ברנר וכו', גם אם הוא לא יצירת מופת. בזה אנו חלוקים. יש מרווח שלם של חווייה ספרותית שאינו טוטאלי וחמור ומחייב-עד-קצות, אבל שראוי גם הוא למיפוי, לנתינת סימנים, לביקורת.

  • אמנון נבות  On מאי 18, 2014 at 12:58 AM

    גלסנר,אשתדל לענות לך ברמה עקרונית. :

    1."זיקית" ככל גוף אחר,אינה פועלת בחלל ריק. היא מצייתת לדפוסים ומודלים שלפי שעה עלומים מן העין.מפעיליה א י נ ם אנשי ספרות במובן הממוקד של המושג – הם חובבי ספרות (ולו גם במובן החיובי של המושג).הם "מתחילים",וחוששני שאין להם מושג קלוש לסכנות הדרדור וההשחתה האורבות לפתחם , זה אפוא תפקידנו לבדוק את הנחות היסוד שלהם על סמך דגמים מן העבר,
    המצביעים – לא באופן חד משמעי וחותך, אבל במימדים של סכנה ברורה ומיידית,על מקדמי ההשחתה הצפויים לפתחם."עקד" היא דוגמה מובהקת, כתב העת "המעורר" – לא זה של ברנר,אלא זה שראה אור לפני עשור וחצי בעריכתם של צמד חובבי ספרות (פלוני,ארז שוויצר הוא אחד מהם,את שם רעהו איני זוכר) יהווה דוגמה נוספת.לענף נרקב זה של יומרנות לדגם את ספרותנו על פי ספרות עולם.כמובן,סכנת ההשחתה אורבת וארבה גם ליזמויות מו"ליות של אנשי ספרות מובהקים (מדוגמת מנחם פרי) והדברים הם בחינת קל וחומר,סדרת הספרים של " ספריית פועלים" בעשור השמיני של המאה שעברה היא עוד דגם של דרדור.עד לרגע זה ממש זכו עורכי "זיקית" בהצלחה משום שנטלו ספרים 'מן המדף' של ספרות העולם – וקלעו באופן זה או אחר לשכבה היותר אנינה של קוראים אסקאפיסטיים.ועכשיו,על פי השמועה,הם שולחים ידם גם בספרות עברית,בה אין להם,חוששני,מושג קלוש,ובכוונתם לציית
    ואף להוציא יקר מזולל על בסיס המנהג העכשווי של סופרינו לחלץ רומאן מובנה מתוך כאוס של
    מילים – באמצעות עורך המסופק להם תמורת טבין ןתקילין – עוד נקודה חמורה מאין כמוה שהביקורת הנוכחית לא נגעה בה. והיא עוד סניף של הדרדרת הפושה פה בספרות.

    2,3 : אני איני יוצא נגד ספרות מתורגמת מכל סוג שהוא : אני כן יוצא נגד הטריוויאליזאציה
    של הליך התרגום והליך ההוצאה לאור של ספרים מתורגמים, זאת כאשר יצירות דוגמאיות
    חג פעמיות בספרות המאה העשרים טרם תורגמו גם כאן,גלסנר,דרושה הירארכיה כלשהי.
    כמובן,לא נבוא בקרי עם הללו שמתעקשים לתרגם מיני ביזאר משובלל ,אבל אולי אין למהר
    ולקשור להם כתרים.

    הבעייה היא לא מה שטוב,טוב פחות, בינוני או גרוע – הספרות פה על סף כיליון,גם במובן
    הפיזי ריאלי של המושג (מספר קוראיה ושוחריה מתאפס והולך ואחרוני הקאניבאלים שעשו בה שמות עומדים לפשוט רגלם כתרנגולת שחוטה – עיין ערך סטימצקי וסדרת הפרוזה של מנחם פרי) וגם
    במובן הערכי היא מידרדרת למימדים של בדיחה נואשת (עיין ערך: פרס ברנר האחרון,או זוכי
    פרס ראש הממשלה לספרות – מספיק להתבונן בשמות השופטים ו -כן,אל תקרא את האחרון של חיים באר). האם יקום בר דעת ויתייחס ברצינות כלשהי לסופרים שעד לפני עשור נחשבו טריוויאליים עד אין קץ ועכשיו הם זוכים בפרס ברנר? האם יש לנו ,המבקרים,פלטפורמה כלשהיא לברור בנחת מה טוב או פחות טוב? השאלה מ ז מ ן אינה שאלת הקצוות,- המרכז כאן נפרם ומתכווץ כמין עור יחמור ברומן הידוע של בלזק. ברנר מזמן אינו הבעיה ורחוק מלהיות פתרונה האפשרי.

  • אריק גלסנר  On מאי 18, 2014 at 12:40 PM

    לאמנון,

    עם כל המחלוקות שיש לי אתך – על הסגנון ועל התכנים ועל המניעים – הרי שמתחת להכל מסתתרת אצלך – ואצלך בלבד, בשדה הפומבי לפחות – עמדה רדיקלית ביחס לספרות, שאני מעריך והיא מאתגרת אותי.

    אני לא אומר את זה על מנת להחמיא ואיני חוסך שבטי ממגרעותיה של העמדה הקיצונית שלך, וישנן מגרעות והן לא זניחות. אבל יש בה שורש עקרוני חשוב.

    אחד משורשי ההבדלים בינינו הוא, כמדומני, זה:
    אתה אדם מאמין ודוגמטי – אני אדם ספקן אך כמה לאמונה (כמו שאטוב – אכן הוא? – ב"שדים" של דוסטויבסקי, שמכריז שהוא עוד יאמין באלוהים).

    החוזק והחולשה של עמדתי הביקורתית נובעים מזה – מהספקנות ומהחיפוש אחר ודאות.
    אני מחפש ומחפש אחר ודאות, אחר הגילוי של מה זו ספרות אמת ומדוע היא נחוצה. בדרך אני, כך אני מקווה, שם לב לניואנסים, חושף אותם. אין עמי תשובות מוכנות. כמובן, אני יודע שברנר חשוב פי אלף מהרלן קובן. אבל אני תר אחר ניסוח החשיבות הזה, ניסוח בעל ערך כללי שלה.
    החיסרון של העמדה הזו מובן מאליו: האם לא ראוי למבקר להיות בעל עמדות מוצקות?

    ואם יורשה לי, החוזק והחולשה של העמדה הביקורתית שלך נובעים גם הם מהתיאור שלי את עמדתך – אתה בא "מהבית" עם דעות מוצקות מהי ספרות, זה כמובן מצוין וחזק. כך ראוי למבקר. אך כך גם א. אינך יכול להפתיע את עצמך במפגש עם יצירה שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסותיך. ב. אתה חשוף מהעורף להתקפות של ספקנים עקשניים כמותי שכל הערכים עולים אצלם למשפט.

    • אמנון נבות  On מאי 18, 2014 at 2:51 PM

      בפשטות קודרת,גלסנר: איני רואה עצמי עבד של המוחלט והטוטאלי, וגם אם אהיה אשר אהיה,אין לעמדה הזאת ערך ממשי בקונטכסט הנוכחי של "הספרות".,ולמרבה הדאבה,איני בא עם עמדות
      מוצקות "מהבית".באתי מתוך כאוס קיומי ורגשי שבתוך המבעבע שלו הייתי שרוי עד גיל נערות
      בוגרת.(מעולם לא חלמתי להיות סופר או מבקר – רציתי להיות מוסיקאי מבצע,נגן ויולה,אם לדייק.
      -רק לא הסתייע,כמו שאומרים.)המהלך שהוביל אותי אל הספרות כולו דרכי עקיפין ועבר דרך התיאטרון (הייתי תלמידו של יוסי יזרעאלי הבמאי)

      איך שהוא מיסמס העולם הסובב את חלומי הפעוט להיות נגן ויולה.לא נאבקתי יתר על המידה,
      וגם לא על מטרות אחרות. וגם בי האשם – איזה שהיא ספקנות אינטלקטואלית עצרה בעד מה שהוכשרתי להיות (במאי תיאטרון – כבר עמדתי על סף הבימוי של המחזה "אותו ואת בנו" לברקוביץ ) משהגעתי אל הספרות ונוכחתי (אז,באורח גולמני ואימקוםנטואיטיבי) שהיא אוזלת גם מהיבטים ערכיים וגם פיזית, בפועל ממש. החלטתי שהפעם יהיה מאבק.

      אבל ההקשר הביוגראפי =אינטימי אינו העניין.הוא רק רקע לדברים,היטל צל. בניגוד לטוטאליות או אף לטוטאליטאריות ולדוגמאטיות שדבקה בי, התפישות שלי יחסיות לא פחות משלך.- כל העניין
      הוא שבניגוד לרוח הביבים של התקופה,והפוסטמודרניזם של "הכל הולך",אני סבור שספרות היא
      עניין הירארכי ויש לה תקיפות קריטית בהקשר הנוכחי, שכולו סנוורים ותעתועים. עורכי "זיקית"
      יכולים,כמובן,לתרגם ולהראות אור כל מה שיעלה בחפצם,אבל אילו תירגמו והוציאו את "מות וירגיל"
      או את "ההמלטים" של פוקנר,תרומתם לספרות בתוכה הם פועלים (ואחת היא כמה יתעלמו ממנה
      -אגב,באורח מופרך ונלעג) תהיה בעלת משמעות.ו-כן – הספרות לא הפכה להיות תחומה הבלעדי של
      הקהילה ההיפסטרית =יאפית לתוכה ולתוך תודעתה הפירורית והבלתי ממוקדת יורים הזיקיות את ספריהם בדייקנות מעוררת השתאות.שאטוב מ"שדים"? אל תצחיק אותם.(לא שיש סיכוי שיתמודדו עם רומאן כמו "שדים".) איך שהוא,גלסנר,אתה חולק מחמאות לקורפוס שפועל מחוץ למושגים שלך ושלי.. עמדות מוצקות או פחות צריכות שיהא להן ,ככלות הכל,מצע משותף.

      המקרא בספריהם אלה ליווה אותי בתחושה בלתי נוחה שמילון המושגים שלהם שלנו שונה לחלוטין.
      שהעולם שלהם ל א מחובר לעולם שלנו.שאת המושג "מקרא" הם תופשים (פרצפטואלית!) באורח שונה לחלוטין.אבל העיסוק בממלכת הזיקיות הליליפוטית והרעילה היא אולי משנית : סכנתה המרכזית
      היא שהיא תקום ותצבור נפח במקום שבו המרכזים הספרותיים שלנו קורסים.ברנר אינו סמל
      אלא ממשות טכסטואלית חד פעמית במקום שבו אתה (כן,אתה) ואני ניצבים -במקום שבו המושג 'שאטוב' חולף בינינו כסוג של תובנה עילאית ולדידם איזה אנאכרוניזם נלעג שזקנו כבר מכה שורש.
      באדמת חרולים,סוג של סנטה קלאוס מאגדות לילדים מפגרים.

      יש בינינו הבדלים לא פשוטים של מזג ושל ביוגראפיה,ועדיין , אנו שנינו ניצבים בעולם הקורס על
      פחדתנו בפועל ממש. האם אחת היא שאיזה כתבנית טריוויה תזכה בפרס ברנר? בעולמם של
      הזיקיות,אכן כך.האם אחת היא שהשופטת הראשית בפרס ראש הממשלה היא גראפומאנית נלעגת שהבנתה בספרות העברית פחותה מזו של תלמיד תיכון במגמה ביולוגית? בעולם של הזיקיות המנהלים את מאבקה של הספרות הדרום אמריקאית במקום הזה
      ובשעה הזאת – כן.אחת היא.האם העובדה שהסופר החשוב ביותר היום בסיפורת העברית פירסם
      קטע מרומאן חדש אחר שתיקה של חמש עשרה שנה דבר שעבר ללא שמץ של בוננות או התייחסות? בעולמם ירוק הדם של הזיקיות אין לדבר שם משמעות. (אני מתכוון בדברי אלה לקטע
      הפתיחה שפרסם יובל משעוני ב"דחק" האחרון- אסתכן ואומר כבר עכשיו שהרומאן הזה יקבע את גורלה של ספרותנו לעומקה בעשורים הבאים).מה שמפחיד אותי יותר מכל,גלסנר, שלאט לאט
      ובלי לחוש מאום אנו הולכים והופכים זיקיות בעצמנו,שדמנו מצטנן והולך.ללא ספק : הם,הזיקיות,
      הדפיסו כמה ספרים לא רעים,אבל תפקידנו ,גלסנר, להסתכן ולנסות לראות מה מסתתר מאחורי הספרים. גם זה של שמעוני וגם זה שמשגרים ועוד ישגרו הזיקיות לחלל העיירה שלנו.אנחנו לא רצנזנטים.אנחנו מ ב ק ר י ס פ ר ו ת.

  • אמנון נבות  On מאי 18, 2014 at 4:12 PM

    גלסנר,ארשה לעצמי להתערב שוב על מנת להתריע לפניך,על היבט נוסף הקשור לדיוננו : למיטב שיפוטי,תופעת ה"זיקית" אינה מבודדת לעצמה אלא חלק מגידולי היבלית של השדה העזוב עליו אנו ממונים מכוח עצמנו או מכוח השד יודע מה.אסב, את תשומת לבך
    לתופעה כגון סדרת הספרים "אפיק" בעריכת (?!) דן מירון, שמאווררת כתבי יד המצויים בדפתראותיהם של מיני=טייקונים החפצים,בבוא תורם,להיות ה"צופים לבית ישראל" – שלושה מן הספרים האלה שכתבו אבירי הנדל"ן ושרתי הטייקונים מדרג בכיר, שהקשישו והחליטו ,לעת זקנתם,לבזות את עצמם את העברית ואת ספרותנו להפוך מרבץ חזירים.התפרסמו,ואחד מהם,והגרוע שבהם,הפך מעין רב מכר בזעיר אנפין,והיתר אינם ראויים אף למאכל בהמה.אמנם, הסדרה נמלכה בדעתה והחלה למהול את ה"גריד" שלה בסופרים שוליים אך מסתברים קצת יותר,אבל אין זאת אלא טיח תפל ונכלולי בדרכם אל איזה סוג של לגיטימאציה תיקשורתית מדומיינת..חוששני שכמבקרים ניאלץ להתמודד בקרוב עם נציגיו המתבלטים והולכים של הקורפוס הטייקוני בספרותנו.למיטב שיפוטי,גם הסדרה בברכתו והקדשתו של דן מירון (הוא קידש אותם בכינוי סופרים "פרה קאנוניים") וגם סדרתם של זוחלי הדם הקר הן תופעות שאין להפחית בחומרתן וסכנתן,מעבר למיסוך ולדרכי התעתוע שהם נוהגים.

  • הפרקוסור  On מאי 18, 2014 at 8:17 PM

    אתם מחמיצים רעיי את העניין העיקרי עם הוצאה חביבה ובלתי מזיקה זו ועם החלטותיה, אם תשימו לבבכם לבחירות, תגלו שרובם ככולם ספרים לכאורה "קלאסיים", אך כאלו שפורסמו לפני יותר משבעים שנה, מה זה אומר? זה אומר בפשטות שאלו ספרים שלא צריך לקנות זכויות תרגום עבורם ולהתחלק ברווחים, וזה אומר בפועל שזה הקו המנחה של ההוצאה, לפני כל היתר, ולכן מתוך הקו הזה הם בהחלט עשו דברים ראויים, ז"א תומס וולף הוא ספר מצוין ואולי עוד אחד וחצי, אבל האחרים, מלבד קוצרם, אין בהם בשורה מרעישה בלשון המעטה

  • מיקי  On מאי 19, 2014 at 6:07 PM

    1. מר נבות היקר: לא ברור לי למה הספרות המתורגמת אמורה לשרת את גווייתה של הספרות העברית. אם כבר, הספרות המתורגמת היא המקום שבו הקורא מוצא ספרות טובה, לאור העובדה שכבר 15 שנה הספרות העברית לא הראתה סימן חיים.
    2. ולגבי זיקית, אני חש שאנשים נחפזים לתייגה כהוצאת "איכות" בגלל עצמאיותה. הספרים הפופולריים שלה (ספריו של מורלי) הם ספרי בין ערביים חביבים מתחילת המאה ה20, לא בדיוק ספרות מהפכנית, ואת הספר היחיד שלה שאני יכול לתאר כ"ספר שוליים", "תודה", קשה לי לתאר כספר אפילו. לאור זאת, לא ברורה לי אצטלת האיכות של ההוצאה, שמוציאה ספרים חביבים אך לא יוצאי דופן באופן סדיר

    • אמנון נבות  On מאי 19, 2014 at 7:30 PM

      מיקי חביבי,לא הספרות המתורגמת אמורה לשרת,אלא המו"לות העברית היא אמורה לשרת,מדרך הטבע,את הספרות העברית, שאז,שיקוליה ומדיניות התרגום שלה אמורים להיות אחרים לחלוטין. עוד אעיר שגם גוסס בעל ותק של חמש עשרה שנה, מראה, אובייקטיבית,על סימני חיים על מסך המוניטור של רשת "סטימצקי".בכל מצב – המוניטור קובע.

      ולעניין זיקית : העניין איננו ומעולם לא היה טיב ה ס פ ר י ם שמדפיסים הזיקיות אלא ההתכוונות
      העומדת מגבם, איפיון קהל היעד , שבמקרה הזה תובע אנטי=ספרים ולא ספרים,אנטי קריאה ולא
      מקרא וכו',ולצורך זה,ברירות המחדל שלהם כמעט גאוניות.

      כולי תקווה שתירצתי מקצת קושיותיך – בלא להרחיב מדאי, כדי שלא לנצל יתר על המידה את טוב
      ליבו וסבלנותו של בעל הפונדק הוירטואלי שלנו.

      • מיקי  On מאי 19, 2014 at 8:32 PM

        אכן הבהרת את דבריך(בשני הטורים בהם הגבת לי). תודה על ההתייחסות

  • דרור בורשטיין  On מאי 20, 2014 at 12:02 AM

    אם מותר להעיר משהו בשולי הדיון המעניין: נראה לי שלא נכון להתעלם מהמהלך המשולב של המו"ל, שכדי לחזק כביכול את ספרי ההוצאה שלו (שאחד מהם, "הנער האבוד" בתרגום וולקשטיין, היה מאורע ספרותי, ועיצובם אכן מפתה, כמו מחירם הסביר, אם כי הלא זול-מאוד בהתחשב בקוטנם ובהיותם לרוב, כפי שצויין למעלה, פאבליק דומיין, דהיינו לא שולם בגינם שכר סופרים) — בחר במקביל לקטול כלאחר יד את ג"ג מארקס. הקטילה התמוהה (והוולגרית במקצת, שהרי המת עוד מוטל לפנינו) עוררה בי חשד קל וגרמה לי, אולי בניגוד לכוונת הקוטל, להעריך מחדש, ובאופן מסויג יותר, את המיזם המו"לי החדש.
    "סתיו של פטריארך" הקטול של מארקס (בתרגום ריטה מלצר ואמציה פורת) מתחיל כך: "כל אותו סוף השבוע ניקרו הנשרים ברשתות החלונות של גזוזטרות ארמון-הנשיא וחדרו לתוכו ובחשו בכנפיהם את הזמן שדמם בפנים, ובשחר יום שני ניעורה העיר מתרדמה של מאות שנים במשב הרך והחמים של מת גדול וגדולה נרקבת. רק אז העזנו להיכנס בלי לנגח את החומות המתפוררות של האבן המחוזקת, כפי שביקשו לעשות נחושי-הדעת שבנו, ובלי שיעקרו צמדי-שוורים את השער הראשי מעל ציריו, כפי שהציעו אחרים, כי די היה בדחיפת יד אחת והשערים המשוריינים, שעמדו בפני תותחיו של ויליאם דמפיר בימי תוקפו וגבורתו של הבניין, נכנעו ונסוגו".
    זו רק דוגמה כדי להמחיש את צפיפות הטקסט. יש בספרי זיקית לא רק ניסיון לגיטימי להציע ספרות שנונה וקלה יחסית ('הנער האבוד' היה כאמור יוצא דופן) אלא גם יומרה, שאותה כבר קשה לי לקבל, להאדיר בשבחים קיצוניים כמעט כל ספר שיוצא בה ("יצירת מופת" וכדומה זה תיאור שגרתי, כמעט אוטומטי), ולבטל ספרות שבלי ספק עולה על סאקי ומורלי ודומיהם, עם כל כישרונם, עשרות מונים. הבעיה מתחילה בעיוות הערכי שיוצרת ההאדרה העצמית לצד הביטול הלא מבוסס לטקסט כמו "סתיו של פטריארך" או "מאה שנים של בדידות", שנקטל בצרורות מהמותן כרומן על "דיקטטור חביב" (אני מצטט מהזיכרון ומקווה שאיני טועה). זה מהלך מקומם שיש בו מן הטקטיקה המחושבת והקרה של סיכול ממוקד וכיבוש שטחים חדשים, שמי שנוקט בה (ועוד נגד איזה סופר!) יתקשה לזכות באמוני – נכון, זה רק קורא אחד, לא יותר.

  • אריק גלסנר  On מאי 20, 2014 at 11:21 AM

    תודה על תגובותיכם בכלל ומעוררות המחשבה בפרט (וזה אולי המקום למודעה כללית על כך שאני קורא בתשומת לב את כל התגובות גם כשאיני מגיב מקוצר זמן או קוצר דעת). יש לי מה לומר עוד – אבל למי אין? 🙂 תמצאנה הזדמנויות.

  • אוריאל קון  On מאי 20, 2014 at 12:08 PM

    שלום רב. ראשית כל תודה לכולם על כך שהשקעתם מזמנכם כדי להגיב, לתמוך או להתקומם נגד פועלנו המו״לי.תודה גם לאריק גלסנר על שכתבתו זמינה בבלוג שלו. אנסה להגיב בקצרה לכמה מהדברים שנאמרו – במהרה כי אנחנו צריכים לרוץ לדפוס כדי להגיע להדפסה של הספר של גרטרוד קולמר ואדלברט שטיפטר שעומד לצאת לאור. מתנצל מראש על העברית הלא תקנית שלי, שכן שפתכם היא לא שפת אמי ואני מתקשה לכתוב בכנענית כדי שזה ישמע יותר יפה. אז ככה:
    בועז, תמיד חלמתי שספרים שיוצא לי לפרסם יזכו ליחס מצד אנשי מוזיקה, בידיעה שיש איזו הבנה בלתי אמצעית, אוזן ספרותית ורגישות שלא תמיד באה לידי ביטוי בקרב מבקרי ספרות. בטח שלא בארץ! מקום שבו ביקורת הספרות כמעט שלא קיימת אלא באופנים אנטי אינטלקטואלים או נוקשים להפליא. אתה מזכיר את הדיסקים, או את המוזיקה של ecm. ובכן, אין לך מושג כמה אני חלמתי בילדותי להיות כמו מנפרד אייכר, להיות חלק מהבנייה של צליל, של עולם גרפי, ולקדם עשייה שונה. כמה רעננות הביאו ההקלטות של ecm! צורת ההקלטה, אנשי סאונד שהיו אמנים, שמות של אמנים שקשים לביטוי, ועוד. אבל בועז, אוי אוי אוי! איזו ביקורת קטלנית קיבלה ecm בחלוף השנים! הפסנתרנים פתאום לא נשמעו כמו ביל אוונס, הקונטרבסיסטים לא נשמעו כמו פול צ'יימברס; בקרב אנשים רבים ומבקרים, הדיסקים של ecm לא היו בכלל מוזיקה. הבה נזכור שחשבו גם בעבר שמונק לא ידע לנגן; חשבו שססיל טיילור לא יודע לקרוא תווים; בפריז בתחילת המאה ה-20 מבקרים כינו את הקונצ׳רטו לעוגב של פולנק כיצירה ״קלה״, ״שנונה״ כלומר שטחית ולכאורה ״לא עמוקה״ – בדומה לדבריו של דרור בורשטיין על ספרינו. אבל יותר מלחשוף את חכמתם של המבקרים, האמירות האלה חשפו את חולשתם: את עצם העובדה שהיה להם חסר שיעור ענק במוזיקה מודרנית. עם הופעתו של פולנק אמרו: רגע רגע! יש לנו את גבריאל פורה! אבל עם פורה אמרו: רגע רגע! אנחנו עוד עם סאן- סאנס! אבל העיקר הוא שהמוזיקה לא רצתה לחכות, למרות המתלוננים. כמה בוז קיבל אלבן ברג! או כמה מכות קיבלו מלחינים אנגלים נוסח באקס, וולטון או אדם כשהיו צריכים לנכס לעצמם מרחב שהיה כבוש כולו על ידי אלגר או וון-ויליאמס. בקיצור בועז, מנפרד אייכר שינה את האופן שבו האזנתי למוזיקה. לא משנה אם אחר כך התרחקתי ממנו, או ממפיקי ג׳אז אחרים כמו אורן קיפניוז – אני תמיד חוזר אליהם. ואם אצליח לעשות אחוז אחז ממה שהם עשה, איזה כיף!

    לאדון נבות: אני מעריך את דבריך, באופן כללי. אני מדגיש, באופן כללי. מעריך גם את הספקות וגם רתיעתך מפני גורם תרבותי חדש יחסית (7 שנים). עם זאת, הייתי שמח להיבחן על ידך דווקא על מכלול החומר הספרותי שפרסמנו, שנראה לי שאינך מכיר מספיק. אם לציין כמה סופרים: יוזף רות, מרסל שווב, ז׳אן אשנוז, פסקל קיניאר, אוגו קורניה, מריסה מדיירי, לורנצה מאצטי, חואן חוסה סאר, אנטוניו די בנדטו, אודט אלינה, אקטור טיסון, בנז׳מן קונסטאן, ויליאם בקפורד, ססר איירה, פרננדו ואייחו, מריו לבררו, מריו בייטין, פבלו דה סנטיס, סרחיו ביסיו, אירומי קוואקמי, אלחנדרו סאמברה, מרקו דנבי, סרחיו צ׳חפק, ריינלדו ארנס, חוליו קורטאסר, קודולפו פוגוויל, סילביה איפרגירה, ועוד. זאת בנוסף למכלול הספרים של זיקית – 11 שיצאו לאור וארבעים וחמישה שבתהליך עבודה. יש לי רושם שבדומה לכל תרבות שנמצאת תחת מצור עצמי, הפסיקות שלך נעשות במנותק מהקשרים רחבים יותר וכאמור ללא היכרות מספקת עם הספרים שלנו. כיוון שאני שמח בימים אלה (קבוצת הכדורגל שלי בארגנטינה זכתה בליגה לאחר 7 שנים קשות), אני רוצה להציע לך הצעה: שלח לי כתובת ואשלח לך 50 ספרים. תקרא אותם בסבלנות ותפסוק.
    אמירתך על הטעם האכזצנטרי או האוונגארד או ה״חובבני״ או הביזרי, נראות לי שגויות לחלוטין, לא מבוססת ולא כל כך אתיות. מה שכן, מכל מיני סיבות אני מחשיב את עצמי חובב ספרות ולא ״מקצוען״ של הספרות. כולנו מכירים את הנזקים שגרמה ההתמקצעות של הספרות החל מהמחצית השנייה של המאה ה19. חלק לא קטן מהספרים שהוצאנו לאור בשבע השנים האחרונות לא שייך לאוונגארד של הספרות אלא שמדובר על יצירות מכוננות בין אם אתה מכיר אותם ובין אם לאו. בקיצור, לקרוא ואז לפסוק.

    עכשיו לדרור בורשטיין: השיח על גרסיה מרקס אותו הצגתי במאמרי הוא שיח חיי וקונצנזואלי באמריקה הלטינית. אני חושש שאתה מדבר בלי ידע ממשי בתחום – ספרות לטינו אמריקאית. אתה מדבר מהבטן, מדבר סובייקטיבית, ומתוך זעם שנגרם מנימת הדברים שלי – אולי גם מתוך חלק קטן מהספרים שפירסמנו, ושיצא לך לקרוא. יש בארץ שלושה או ארבעה אנשים בלבד שקשורים ומכירים לעומק ספרות לטינו אמריקאית. אני ממליץ לך – אם הנושא מעניין אותך באמת- להיות מאזין חופשי באחד הקורסים של דר׳ דניאל בלאושטיין או של פרופ׳ רות פיין באוניברסיטה העברית – שם תוכל לרכוש ידע קונטקסטואלי ולהכיר חומר עיוני הקשור לספרות זו. אני רק יכול להציע לך הצעה דומה למה שהצעתי לאדון נבות: אשלח לך מבחר של 30 סופרים לטינו אמריקאים מכוננים, ללא כל עלות. תקרא לעומק ואז תפסוק – זה לא ראוי לדבר מתוך איגנורנטיות על תחום שאתה לא ממש מכיר. אין לי בעיה שתכעס על הטון, או על השמחה האולי מוגזמת שלנו בפרסום כל ספר, ואין בעיה שתחלוק על הכל. מה שכן אני מגנה את הטענה שלך על כך שהמאמרים שאני כותב מיועדים למהלך יחצני – אני לא עושה יחצ ועל כל מאמר שלי אני רוכש הרבה חברים, אבל גם הרבה מתנגדים. תקבל בבקשה את העובדה שהטקסטים נכתבים מתוך רצון ליצירת שיח ספרותי ממשי. הם משקפים רעיונות ותפישות שאני מחזיק באמת, והן רוכבות על עולם עיוני אמתי, לא על דעה סובייקטיבית. לבסוף הייתי שמח להפנות אותך לכמה מספרי זיקית העתידיים – אני חושב שהם יוכלו לתרום לכתיבתך ולמה לא, גם לתפישותיך בנוגע לספרות מודרנית. אולי לא – אבל אתה לא תפסיד כלום מהקריאה – רק טיפה זמן.

    הערות נוספות: לפי המדיניות שלנו לא נוציא לעולם ספר במימון עצמי. אנחנו כן מתכוונים להוציא לאור ספרות מקור – עברית ופלסטינית – במימון שלנו כמובן. עם זאת שלוש השנים הראשונות בזיקית נועדו לספרות מתורגמת, למעין שרטוט קטן של מתאר או של מפה שתצביע על הטריטוריות הספרותיות שמעניין אותנו כרגע להציג בפני קהל הקוראים. אנחנו בסך הכל קוראים וכמו החלום לעשות כמו מנפרד אייכר בecm, מעניין אותנו להתעמק, לגלות טקסטים, ללוות אותם בטקסטים קלסיים ולשתף אותם עם קהל הקוראים בצורה המוקפדת, היפה והכנה ביותר. זה מה שאנחנו עושים. וכמו שאמר רוברטו ארלט: ״ושהמסורסים ימשיכו ליילל״.

    • אמנון נבות  On מאי 20, 2014 at 2:15 PM

      אריאל שלום רב.מעיקרו של דבר,משמחת אותי הצהרתך שאין לכם כוונה לנקוט באותה טכניקה הוטנטוטית של מול"ות במימון המחבר – פגם של רבים וטובים (לשעבר) במו"לות העברית. אבן
      נגולה מעל לבי,כמו שאומרים.

      ומאחר ובניגוד אליך,זכייתה של מכבי ת"א אינה גורמת לי אלא דכדוך עמוק,משהו בדומה לידיעות בדבר עוד מלקוח של מיליארד לכיסו של טייקון גאז מקומי,הרשה לי בכל זאת להזהירך מפני עיסוק מו"לי עתידי במה שמכונה "ספרותנו" ללא ידיעת השפה והיכרות אינטימית עם ההיסטוריה שלה, מבואיה הסתומים ומוצאיה החסומים.

      עוד ארשה לעצמי להעיר שמה שנחשב חלק מההקשר או אפילו רנדומאלי בתרבות אחת עלול להיחשב כאכסצנטרי או ביזארי או אפילו אסימטרי בהקשרה של תרבות אחרת.

      אתן לך דוגמא: כאן,בארץ חמדת ,החל מן העשור השביעי של המאה הקודמת, זכתה לעניין ציבורי
      שוקק סיפורת "חרך הצצה" לאורחות חייהם של יהודים חרדים והאורח בו הם מתמודדים עם
      מה שמכונה "חיי אישות".באורח משונה ולא מסתבר,דווקא חברה המקדשת, לפחות באורח פורמאלי
      ויום יומי היבטים של צניעות עילאית נמצאה, בספרות, מתבוססת בתוך הקשר מעין אכסיביציוניסטי
      ופורנוגראפי.המוזר הוא שהסופרים,רובם ככולם, באו מתוך העולם החרדי והם היו הראשונים לקלף
      את חיי האישות ה"חרדית" מהקשריה הנטועים היטב. הספרות העברית רובה ככולה,אגב, יצאה
      מתוך העולם החרדי במאה ה=19,ונאבקה בו באמצעות הנאורות ,ההשכלה,חיבת ציון וכו'. למבקר
      ספרות עברית שכמותי, היה הגילוי האחרון של העולם החרדי באמצעות חדר המיטות שלו סימן שאין לטעות בו, להתדרדרותה של הספרות העברית ולהתדרדרות מאבקה הנמשך במגמות לא פשוטות
      של סאקארליות ,אנטי נאורות ולא משכילות שמעולם לא חדלו מלהתקיים ברצף ההיסטורי הנמשך
      מאז המאה ה=18 ואילך. רוב עמיתי המבקרים,אגב, סברו שזו "סתם" ספרות טריוויאלית או
      או ביזארית ותו לא.

      ולשאר וליתר : אני מעורה ,בסופו של חשבון,בספרות העברית,(ובספרות היידית) אם כי איני יכול לומר לך שהדבר נובע מכוחו של מצור תרבותי עצמי או תחושת איום חיצונית. אגב, בשנות השבעים והשמונים כשהדבר היה א ו פ נ ת י ,פורסמו כאן עשרות רבות של תרגומים מן הספרות הדרום אמריקאית – כך שהקונפלקט הפנימי החוצה ספרות זו בין הריאליזם הפאנטאסטי מעוט המשקל לבין הריאליזם ה"כבד" עליו דיברת במאמרך ב"הארץ" מוכר לי. ,אם כי איני מעורה בו דיי כדי לחוות דעה מנומקת.ולמרות ריבוי התרגומים והעיסוק בספרות זו בעשורים האמורים,מעט מאוד סופרים ישראליים הושפעו מן המהלך הדרום אמריקאי בספרות, ועל הבודדים שהושפעו,מוטב לעבור בשתיקה.

      ועוד הרשה לי לומר שמעבר השפעות בין תרבותי בספרות תמיד היה בעייתי מאוד כמעט מכל בחינה.
      כולי תקווה שאתה עושה דיפרנציאציה ראויה בין קורא,שברוב המקרים התרגום מספק לו חרך
      הצצה לתרבות ולאופני התנהגות שאינו מכיר, לבין השפעה אפשרית של תרגום על ספרות המקור.

      וכמובן,אודה לך על ההצעה הנדיבה. ספרות שאינה בהיקף העיגול המדוייק של העיסוק שלי
      אני מקפיד לקנות; אם אזדקק לספר מן הסדרות שהוצאת והוא ואין להשיגו בחנויות הספרים
      המידלדלות שלנו,ארשה לעצמי לפנות אליך ישירות.

    • אמנון נבות  On מאי 20, 2014 at 4:59 PM

      אוריאל,קראתי שוב את דבריך וחוששני שאתה באמת מנותק מהקונטקסט הספציפי של הספרות
      לתוכה אתה בא ובמסגרתה אתה מבקש לפעול.הספרות העברית הגיעה להישגים נפלאים גם בפורמאט הראשי של המודרניזם בספרות העולם,היא אינה אמורה או יכולה להתמודד עם הסיפורת
      הדרום אמריקאית (עשרות מדינות,מאות מיליוני דוברי השפות) – מספר דוברי העברית הוא כמה מיליונים בודדים,ומספר קוראי העברית שמעבר לכותרת של עיתון יומי – עשירית מזה.מדובר במרחבים שונים לחלוטין בכל הקשר ומימד. בגינן של סיבות סוציו תרבותיות מורכבות חלה בשלושת העשורים האחרונים התדרדרות לא פשוטה במצבה של ספרותנו – גם כשהמדובר ב"רפובליקה"
      וגם כשמדובר בטקסטים עצמם.במקביל,ובאשמתם של הסופרים,חל פיחות עצום במעמדה ובחשיבותה.ללמדנו, מדוע זה נתעקש לא לקרוא את אדולף קונסטאן? נתעקש לא לקרוא את עגנון,
      לא עדיף? (ואני לא מדבר כאן על אספסוף,אלא על בוגרי תואר שני בספרות).גלסנר,דרור בורשטיין,
      אנוכי,הננו ביחד ולחוד מבקרי ספרות או מבקרי ספרות בדימוס, והרצף שלנו מלווה בדאגה עמקה לגורלה של הספרות הזאת. איננו חיים באיזו גלקסיה ענקית, באיזה אוניברסום שבו הספרות
      נדלקת וכבית במקומות שונים (כמו בדרום אמריקה) לספרות העברית מרכז אחד בלבד בלבד, וגם
      הוא מוחלש מאוד.ברגיל ובשגור סביר שלא נדאג יתר על המידה ממפעל כגון זה שלך, ובאמת מה מאיתנו יהלוך אם מתעקש פלוני להציף את חנויות הספרים במודרניזם דרג ג' או ב' מעוט דם? (חס ושלום,אין כוונתי לרמוז שמדובר בספרות לא טובה,היא אפילו מעולה בהקשרה). מצבה של המערכת
      המו"לית בארץ מדיר שינה מעינינו : היא בקריסה ערכית ופיזית מתמשכת.על רקע זה. מפעל כגון
      זה שלך מקבל,בכוח,מימדים והקשרים שאולי קשה לך לדמיין.סוג הקוראים שאתה מטפח ,ואחת היא
      אם הדבר מכוון מראש, מדאיג – בלשון המעטה.התחושה שאתה מספק להם תחליפים ל"דבר האמיתי", מוגזמת ככל שתהיה, יש לה על מה לסמוך -לא משום שאתה מספק זיוף,אלא משום שאתה מספק כאמור תחליף מעוט דם – ועל ההיבט הזה עמד גלסנר טוב ומדוייק ממני.ואל תטעה –
      איננו מייצגים איזה זרם מרכזי של הספרות העברית בזמן הנוכחי – מדובר,לכל היותר, בנחל אכזב
      מרוטפש. כן,ללא ספק, אתה עושה מה שאתה אוהב, וזה לגיטימי,אבל בעייתי מאוד במקום שבו
      נדרש לעשות מה שהכרחי ונחוץ.

      והערה אחרונה : בטרם תשלח את עמיתי ללמוד ספרות דרום אמריקאית, ראוי אולי לך לטרוח לקחת מבואות אחדים בספרות עברית – אולי תשכיל להבין שהמושג כ נ ע נ י ו ת הוא מושג טעון מאוד,
      לכל מי שמעורה בספרות העברית החדשה. מדובר במגמה ספרותית שנוסדה בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה, ועוררה התנגדות קשה ופולמוס מר וסופריה המייצגים – רובם ככולם בעייתיים מאוד מכל היבט ערכי.אנחנו לא מדברים כנענית :אנחנו איננו סופרים כנעניים וגם לא
      מבקריה של ספרות כנענית.

  • אריק גלסנר  On מאי 20, 2014 at 1:11 PM

    לפרוטוקול, כי אני לא יכול להגיב באריכות כרגע אבל גם לא לשתוק. אני מסכים עם אוריאל שמאמרו על מארקס היה מאמר ביקורת נשכני ולגיטימי. לא רק בגלל שאני לא מת בעצמי על מארקס. אלא עקרונית, כי זה היה מאמר חד ומנומק.
    עם זאת, אוריאל, מה שאתה מפספס נדמה לי, ואולי מאי ידיעה מספקת, וגורם לעצמך ביקורת וכעס מיותרים, היא העובדה שאתה לא פועל בפרובינציה תרבותית אליה אתה מביא את תרבות העולם. התרבות העברית הספרותית הייתה עד לפני שלושה עשורים תרבות מרשימה מאד, בכל קנה מידה, גם אם שונה מהותית בטמפרמנט שלה מהספרות שאתה מייבא אלינו וטוב שאתה עושה זאת, כאמור בגוף הכתבה שלי. אמנון נבות ודרור בורשטיין הם נציגים מאוחרים של אותה תרבות עשירה ואל לך לפסוק בגלל מצבה הנוכחי העגום של הרפובליקה הספרותית הישראלית על מכלול התרבות העברית המודרנית וגם לא על חלק מיריביך האינטלקטואליים. ואגב, לטוב ולרע, הרומן המצוין ״הרוצחים״ של בורשטיין הוא שילוב מעניין מאד בין אקלים רוברטו בולניו-אי למסורת הקודרת של הספרות העברית הקלאסית. בקיצור, אני שמח על פעילותה של זיקית אבל היא לא נעשית בקולוניה של ילידים בערים.

    • אמנון נבות  On מאי 20, 2014 at 2:55 PM

      גלסנר,צדקת ללא ספק בנזיפתך לאריאל,ויחד עם זאת אין להתכעס יתר על המידה על מי שמכנה
      את העברית "כנענית",ומעורותו בתרבות העברית – אפילו זו של העבר הקרוב – מוטלת בספק.
      שוב, מלווה אותי התחושה שיש מעט מאוד קשר בין הדברים שהוא אומר להללו שאנו אומרים.
      ובעיקר – תפקיד הספרות ומשמעות התפקיד בארצות מהן הגיע שונה לחלוטין .מזה שאנו יכולים או מעזים לשער.

      • אוריאל  On מאי 20, 2014 at 3:19 PM

        אני מקבל את הביקורת שלכם בהקשר לספרות העברית. נכון יהיה לומר שהיא לא מאד מעניינת אותי; אני חש יחס אמביוולנטי על האופן שבו חדר המודרניזם אל תוך ספרות זו – אולי בצורה מאוחרת, חלקית ומבלי לייצר חומרים שמשכו אותי להתעמק, כמו שאני קשור ועוקב אחר הספרות האיטלקית, הצרפתית, הלטינו אמריקאית, הגרמנית והספרדית – זהו תחום העניין שלי. היה מחסור אדיר בתרגומים לעברית של ספרות מודרנית ואני מנסה בדרכי לתרום פרסומים ששיטתי חסרים. מתוך הספרות העברית יצא לי להעריך סופרים בודדים שעמדו בדרכי כקורא: ס. יזהר, דודו סמילנסקי, קצת שבתאי ולא הרבה מעבר לזה. אני מבקש להישפט על הספרים שפרסמתי ולא על הרושם שלי בהקשר לספרות העברית שאותה כאמור אני מכיר פחות. יפריעו לי כמובן אימרות ותפישות בנוגע לספרות בתחומים בהם אני פועל, תפישות שמשקפות אי קריאה מספקת וחוסר ידע מובהק שיוצאים מתוך ההגנה על גרסיה מרקס או הדיבור החסר השכלה בארץ על ספרות איטלקית, לטינו אמריקאית, צרפתית ועוד. מפעלי התרגום הירודים והחלקיים יצרו סובייקטים שפיתחו רושם מוטעה ובעייתי – שם אני מבקש להשמיע את קולי בכל האמצעים וללא פשרות. האם התרומה שלנו משמעותית, סבירה? האם היא משנה משהו בשיח המקומי? אין לי מושג. אבל הספק הזה נותן לי חשק להוציא לאור עוד ספרים. תודה על התייחסותכם.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: