הערונת על טלוויזיה וספרות

יש לאחרונה דיבורים על כך שהטלוויזיה בזמננו היא כמו ספרות טובה. וכשמעז מישהו לכפור בכך הרי שמתקיפים אותו על כך (תמר גלבץ, שפרסמה בשבוע שעבר ב"הארץ" רשימה משחררת על אי חשיבותה של "מד-מן", חטפה במאמר ב"העין השביעית" שמצדד בגדולתה של הטלוויזיה תוך טיעון מעניין: יש לה הרבה השפעה, הרבה יותר משלספרות. זוהי תפיסת זכויות נאורה – זכותו של החזק יותר).

אני רוצה לגעת בפרה קדושה של המעמדות המשכילים המתוחכמים שלנו. לא חלילה בשביל לשחוט אותה, אלא רק למנוע ממנה להפוך לעגל שסוגדים לו.

צפיתי לאחרונה בעונה השלישית של "לואי סי קיי" (אחרי שצפיתי בעבר בעונות הקודמות). זו סדרה חכמה, מהנה רוב הזמן (אם כי לעתים לא), מצחיקה (אם כי לעתים לא, ולא, זו לא מעלה לסדרה קומית) ובהחלט לא מבזה את הצופה.
אבל, כמובן, אין מה להשוות לספרות גדולה. זה לא טולסטוי, פרוסט, דוסטוייבסקי, תומס מאן וכו'. אין מה להשוות. זה בידור מצוין עם נגיעות חכמות חוץ-בידוריות, אבל זה בידור.

העניין הוא שהכפיפות של הטלוויזיה להתקבלות שלה היא באופן עקרוני גדולה יותר מהכפיפות המקבילה של הספרות, משום שמשקיעים בה יותר כסף ומתכוונים לגרוף ממנה יותר כסף.

המדיום עצמו (שתובע פחות מהצד הקולט ושמעודד תפיסה לא מופשטת של המציאות), נסיבות ייצורו (כסף) ונסיבות קליטתו (קליטה "חברתית", יצירה שנועדה ש"ידברו" עליה בפרק זמן מסוים) גורמים לכך שהיצירה הטלוויזיונית היא מוכוונת-קהל ומתחנפת באופן משמעותי יותר מאשר המדיום הספרותי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On מאי 28, 2014 at 12:13 PM

    אני בטוחה שאתה צודק לגמרי! אבל שאלה על סיינפלד. כתבת עליו פעם בקורת לדעתי מאוד משבחת, או שלא הבנתי זה בהחלט יכול להיות. אז מה דעתך על סיינפלד בהקשר טלוויזיה וספרות? לא אכתוב טלוויזיה מול ספרות כי הטלוויזיה מנצחת בגדול, ברור, אבל לא בעיניי מיעוט שקוף שעדיין מתעניין בספרות.. תודה.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2014 at 12:24 PM

    סיינפלד זו סדרה גאונית של העידן השטחי הפוסטמודרני, כלומר היא תיארה אותו באופן גאוני, אבל היות והעידן עצמו שטחי כך גם הסדרה, בסופו של דבר. במילים אחרות: היא תיארה אותו בדקות עילאית אבל לא מעמדה ביקורתית – אלא מתוכו.

  • תמי  On מאי 28, 2014 at 2:26 PM

    כן נכון, אתה צודק. תודה! אז יוצא שמתוך העידן הזה יש בעיה ליצור לא שטחי. באמת קסטל בלום (דוגמא מספרות אמנם) לדעתי מודרנית – פוסט מודרנית, ולא פוסט מודרנית נטו.

  • מרית בן ישראל  On מאי 28, 2014 at 2:50 PM

    א. נסה את "הסמויה".
    ב. באשר לפסקה האחרונה – יש לא מעט ספרות מעולה (לטעמי, שסולד אמנם מטולסטוי) נניח דיקנס או בלזק, שנכתבה בנסיבות "טלוויזיוניות" כאלה.
    ג. אתה עדיין צודק אבל לספרות יש אלפי שנים פור ובלעדיות נרטיבית. מוקדם מדי לקבוע.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2014 at 3:46 PM

    היי מרית, לעניין הסמויה: ראיתי את העונה הראשונה ולא נכבשתי. כלומר, השתעממתי. אני מבין שרבים שאני מעריך ומחבב מעריצים את הסדרה הזו.

  • יפעת  On מאי 28, 2014 at 4:14 PM

    אני חושבת שהטענה שהטלויזיה היום משובחת כמו ספרות מרמזת על ניסיון להמיר את הספר בממיר (הייתי חייבת להשתמש במשחק המילים…) כלומר, לאפשר לטלויזיה לתפוס את מקומה של הספרות בתרבות שלנו. וכמו שאתה אומר, זאת תרבות יותר מבדרת, פחות ביקורתית וכמובן, מסחרית. אני חושבת שזה תוצר צפוי של חיי יומיום לחוצים, עמוסים שעות עבודה. אימוץ הטלויזיה היא עוד פן של חברה שלא מעוניינת לבחון את המציאות שלה בביקורת, אלא רק לשרוד את המרוץ היומיומי בדרך לפנסיה (בהנחה שתהיה כזאת). את הדקות הפנויות אנחנו מחפשים להמתיק בבידור שלא יאמץ את החשיבה ברמה שהקריאה מאמצת.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2014 at 11:15 PM

    שלום יפעת, אני חושב, או: ליתר דיוק: כך אני חש, שספרות טובה מהנה יותר מבידור פעמים רבות. היא לא מטלה. כלומר, אני מוצא את עצמי, פעמים רבות, מעדיף לקורא ספרות טובה ולא לראות פרק בסדרה "מהנה". עם זאת, לבידור בהחלט יש מקום. אני לא יוצא נגד בידור, אלא נגד התביעות האימפריאליסטיות של בידור טלוויזיוני להיות ה-כ-ל.

  • דודי  On מאי 29, 2014 at 10:55 AM

    אני חושב שהביקורת על הביקורת על גלבץ התבססה בעיקר על הטענה שלגלבץ אין מושג או עניין במושא הביקורת שלה, טלוויזיה, והיא פוסלת אותו כלאחר יד. אם נטען שם שהטלוויזיה חשובה כי היא חשובה, זו באמת לא הטענה הכי מוצלחת.

    הרשימה שלך מעוררת למחשבה, והמחשבה לכתיבה, אע"פ שגם אני כמו גלבץ לא מבין הרבה בטלוויזיה.

    אני לא חושב ש"אין מה להשוות" בין טלוויזיה לספרות, במובן המילולי. אולי באמת הספרות היא לוז נשמתנו והטלוויזיה – בידור להמונים, אבל כל שני דברים אפשר להשוות, וההשוואות יכולות להיות מעניינות כשלעצמן. לא במובן של מי גדול ומי קטן, מי טוב ונשגב ומי רע או נחות, אלא בהיבטים הפחות שיפוטיים.

    נקודה די יסודית בעיניי היא ממד הדינמיות. הטלוויזיה, כילדה רכה, משתנה מאד, מתפתחת משנה לשנה; הספרות, כאיש מבוגר ואולי כאיש זקן, משתנה הרבה פחות.

    סדרה פופולרית מלפני שניים-שלושה עשורים (נניח: "בלשים בלילה" או "שושלת") תהיה בלתי-אכילה לחלוטין לקהל של זמננו. אני חושב (לא בטוח) שגם סדרות שנחשבו איכותיות יחסית לא יצלחו את מבחן הזמן, אפילו כשזה לא הרבה זמן. בספרות לעומת זאת, כפי שראינו במקרה של פוגל, יכול כתב-יד נשכח משנות השלושים להפוך לרב-מכר ב-2014.

    צופה טלוויזיה מן השורה ידע להבחין מייד בין סדרה חדשה לישנה (גם ללא רמזים מצד הרקע לסדרה, נניח סדרות המתרחשות במערב הפרוע) לפי הסגנון, הקצב ומידת המורכבות. לעומתו קורא מן השורה, ואולי גם מבקר ספרות מיומן, יתקשה לדעתי לעשות אבחנה כזו בין רומן אמריקאי מ-1980 לרומן מ-2014.

    ***
    נקודה אחרת, הספרות נוסח טולסטוי היא ז'אנר לא מאד-מאד עתיק, היא לא בת אלפי שנים כפי שכתבה מרית, אלא – במערב לפחות – רק כמה מאות. גם היא דחקה את רגלי קודמיה. מי היו קודמיה? למשל אגדת העם או האפוס.

    מאפיין מהותי, אם כי לא כ"כ נותנים עליו את הדעת, של הספרות נוסח טולסטוי היא שקוראים אותה לבד ובשקט. לכאורה אין הבדל גדול אם אני יושב בחדרי וקורא באודיסיאה בדממה או מאזין להקראה פומבית; לכאורה אין הבדל גדול אם אני קורא באנתולוגיה מודפסת של סיפורי עם או מאזין יחד עם משפחתי המורחבת למספר עממי. אבל ההבדל קיים וניכר. מי שהאזין פעם עם קהל קשוב למספר-סיפורים אמיתי, או למקריא שירה אמיתי, יידע.

    הספרות נוסח טולסטוי, הנקראת לבד ובדממה, היא צורת אמנות, צורת תקשורת, קיצונית מאד. אדם א' מסמן סימונים על נייר, אדם ב' מסתכל על סימונים אלה. מטורף. לא רואים כלום, לא שומעים כלום, החווייה אינה מהדהדת מתגובותיהם ומעצם נוכחותם של שותפים נוספים (אפקט רב-עוצמה). זה רק אני והשפה שלי. במובן זה היא באמת "עילאית", היא בקצהו של ספקטרום, שבקצהו השני תקשורת באמצעות הפרשת פרומונים.

    ומעניין – היכולת לכתוב קיימת אמנם אלפי שנים, אבל השתמשו בה לצרכים אמנותיים בעיקר כדי להעלות על הכתב יצירות שבעל-פה. נניח האיליאדה – אפוס ארוך מאד, ממושקל ומחורז; האורך, המשקל והחריזה הם מורשת התרבות האוראלית והם יסוד העניין. לא סתם היא לא נכתבה כרומן. לא סתם אין יותר איליאדות במאות האחרונות. יש, אבל בשולי השוליים: בשנות השלושים של המאה ה-20 עוד תועד בבלקן משורר שיכול היה לדקלם שעות של אפוסים מחורזים וממושקלים, מהם מוכרים ומהם מקוריים. הוא היה, כמובן, אנאלפבית.

    הפריצה של הספרות נוסח טולסטוי נבעה מנסיבות מסוימות, טכניות – הדפוס כמובן – ואחרות. היא יכולה בעצם ללכת בדרכם של האפוסים ואגדות העם.

    ***

    • דודי  On מאי 29, 2014 at 11:08 AM

      התנצלותי על האורך המופלג, על גבול האפוס. הנושא מעניין ונסחפתי קצת.

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2014 at 11:08 AM

    אין צורך להתנצל. הערותיך מעניינות מאד!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: