Monthly Archives: יוני 2014

קצרים

1. בערבי שבת אני אוהב להאזין לשירים עבריים שמשודרים ברשת ג'.

והנה שמתי לב, לאחרונה, שמינון השירים שלא ניתן לכנותם אלא לאומניים, המשודרים ברשת זו בערבי שבת (הקל שבהם הוא "ארץ, ארץ, ארץ"), עלה באופן משמעותי בעת הזו. הצגת הנושא הלאומי הבוטה שלהם מרתיעה, מבלי להתייחס לכך ששירים אלה, בדרך כלל, הם שירים גרועים, מבחינת המלל והלחן, בהשוואה למבחר הגדול של השירים העבריים המשובחים שיש לנו.

עוד שמתי לב לשיבוצם של שירים בעלי ארומה דתית מובהקת בשירי ערב השבת של רשת ג' (למשל, שיר שבו המילים הבאות: "שבעה ימים ברא עולם…שבת קודשו").
יש לציין שיש אירוניה גדולה בשיבוץ הזה של שירים דתיים בשעה שמאזינים דתיים בכלל לא יכולים לשמעם, מפאת קדושת השבת.

בכל מקרה, אינני זוכר שבעבר היה מקום נרחב כזה לשירים לאומניים-דתיים במשבצת "השירים העבריים" לערב שבת של רשת ג'.

ההדתה והלאומניזציה של הזמר העברי (פאר היצירה הישראלית) היא מרתיעה וגם עצובה – בכך שהיא מסגירה מצוקה גוברת בחברה הישראלית, כשהכתובת היחידה למענה לה היא אלוהים שבשמים, כלומר הדת, והסתופפות מעניקת חום מזויף בחיק הלאום.

דת ולאומיות יכולות להיות דברים יפים ומתאימים לאנשים מסוימים (אני כשלעצמי אדם לא דתי אבל כן שמח על לאומיותי). אבל הן רעות כשהן הופכות להיות – ובכן – אופיום להמונים (או כשהן מוקצנות ודורסות ערכים חשובים אחרים).

2. פיליפ רות, בהגדרה תמציתית שמסבירה את כוחה של תרבות ההמונים היום: הכוח תמיד היה מצוי בידי אלה שהיו מופקדים על ייצור הפנטזיה. פעם זו הייתה הדת – וכעת הטמטום של תרבות ההמונים.

The power in any society is with those who get to impose the fantasy. It is no longer, as it was for centuries throughout Europe, the church that imposes its fantasy on the populace, nor is it the totalitarian superstate that imposes the fantasy, as it did for 12 years in Nazi Germany and for 69 years in the Soviet Union. Now the fantasy that prevails is the all-consuming, voraciously consumed popular culture, seemingly spawned by, of all things, freedom. The young especially live according to beliefs that are thought up for them by the society’s most unthinking people and by the businesses least impeded by innocent ends. Ingeniously as their parents and teachers may attempt to protect the young from being drawn, to their detriment, into the moronic amusement park that is now universal, the preponderance of the power is not with them.

בכלל, זה ריאיון מעניין מאד, הריאיון הזה בניו יורק טיימס, ומכל מיני בחינות. הוא ניתן לעיתון שבדי די לאחרונה, בעקבות תרגום "התיאטרון של מיקי שבת" לשבדית, וכמובן הוא עוסק באי קבלת פרס נובל ומבטא את האופן שבו רות בוחר להציג את עצמו לקהל השבדי בצלה של אותה סוגיה.

רות עומד בזה בכבוד. הוא מבאר שיש הבדל גדול בין הטמטום של תרבות ההמונים האמריקאית לבין הספרות הרצינית של ארה"ב (בתגובה, מוצדקת אם כי שאינה מוצגת כתגובה כזו במפורש, לאמירה הטפשית של נציג האקדמיה השבדית מלפני כמה שנים על אי חשיבותה של הספרות האמריקאית). בבדיחה לא רעה אומר רות שלו היה קורא ל"מה מעיק על פורטנוי?" "האורגזמה תחת שלטונו של הקפיטליזם החמדני" אולי היה זוכה בפרס הנכסף.

על "הביתה", של טוני מוריסון, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן אלפיניסטי מרקיע שחקים של סופרת נובליסטית. באופן פרדוקסלי מעט, יש דבר מה מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת, שזכתה כבר בנובל ודי מזמן, לכתוב רומן טוב לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.

הרומן מתרחש בשנות החמישים, שנות מלחמת קוריאה, המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, השמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזע הלבן לזה השחור. גיבור הרומן הוא צעיר שחור, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, בשם פרנק מאני. הרומן מסופר בשני אופנים לסירוגין. פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה ("קודם כתבת עלי […]", הוא מוחה כנגדה באחד מהקטעים האלה), כשביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחב ארצות הברית על מנת לחלץ את אחותו הקטנה סי, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לו (ולנו הקוראים), זאת לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה אתו אל אטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה בה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריו של פרנק לאחר שגורשו מטקסס והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור פרנק ובעיקר סי. המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה ומאפשר, בזמן ההמתנה לתוצאותיו, למוריסון לפרוש פרטים מחייו של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים". או על האפליה בהשכרת בתים ומכירתם לאנשים שאינם לבנים: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָלָאי או האסייתי, להוציא עובדי משק-בית".

המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת אנושות בטקסט. אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי (המרשים כשלעצמו) של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית בג'ורג'יה אליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות היתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהיתה בלתי-נסבלת בעיניהן, היא היתה בלתי-אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח". דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט – בגילוי, שלא אחשוף אותו פה, שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטאליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי, ככוונת מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת".

בעיית המורכבות הינה, אמנם, אחת מהבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוחו הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהנו פריה של חברה בורגנית. כלומר, סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית – שפרישתה היא מומחיותו המרכזית של הרומן כז'אנר – על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרה הצודקת שלו. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, העיר ב-1940 הערה גאונית על הסיבה שבשנות השלושים יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה (דורם של אודן וספנדר בעולם דובר האנגלית) כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענת אורוול, נבע הדבר מכך ששנות השלושים חייבו מעורבות פוליטית והשירה טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. אבל, כאמור, מוריסון עומדת די טוב במבחן הזה.

הפנייה הזו לשנות החמישים, בספרות שהיא כאמור ספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, מעוררת גם את השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה? האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה יותר, ואילו בהווה היא נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות ותחכום האלה שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם מותר להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר קשה, תפקידו להילחם לא באפליה הבין גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה כי כביכול אין להתנגד לה, והיא האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מריטוקרטיה, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. האפליה של הטבע ראויה גם היא למאבק מוסרי, כפי שידעו הדתות הגדולות, לא רק האפליות שיוצרת האנושות.

קצר על אנטישמיות

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

המלצות לשבוע הספר

נתבקשתי על ידי אתר "יקום תרבות" להמליץ על ספרים לכבוד שבוע הספר.

הנה ההמלצות

קצרים

1. אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית מאד (מבלי להמעיט בחלקם של העורכים שמעודדים את הפריחה הזו – אלון עידן ב"הארץ", במבי שלג ונעמה צפרוני, עורכותיי, ב"ארץ אחרת" ועוד מעטים וטובים – שעושים עבודה מצוינת).

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפיתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח היא שובה של הפילוסופיה היא שובה של השפה.

2. לעתים, מבין הערפילים, מנצנץ לנו מקום אחר שבו אנו יכולים להתמקם בנוחות רבה יותר ולהתבונן בעולם מפרספקטיבה חדשה. גם אם עוד לא הגענו למקום הזה, הרי שנצנוצו מבעד לערפילים משמח את לבנו. זאת משום שבנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם שלנו (הפסימית, הרדוקטיבית במודע) היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת.

3. פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

הבאתי פה בעבר את הקטע שכתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב". הנה הוא שוב:
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

3ב. באותו הקשר: ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונותה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.

קצר על פולמוס הביקורת האמריקאי סביב ספרה של דונה טארט

ספרה האחרון של דונה טארט (שספר הביכורים שלה, שתורגם, הוא "ההיסטוריה הסודית", הטוב מאד, אם כי לא המרעיש בעיניי, כמו שסוברים כמה מחבריי הטובים והמוערכים), "The Goldflinch", זכה לאחרונה בפוליצר וכן זכה להצלחה מסחרית מסחררת (מיליון וחצי עותקים).

הספר גם זכה לביקורות שליליות של מבקרים בולטים, ביניהם ג'יימס ווד מ"הניו יורקר".

הפרשה הזו של ספר שזוכה להצלחה מסחרית גדולה, ובו זמנית מנסה לשחק במגרש של הגדולים (כלומר, גדולי הספרות), ובו זמנית זוכה לביקורת שלילית מצד חלק נכבד מהמבקרים – הפכה בכתבה מעניינת ב"ואניטי פייר" לאבן בוחן לכוחה ומשמעותה של הביקורת.

ואילו ב"ניו ריפבליק" הטהרני והזעפני מעט, נתפסת כתבה זו עצמה מ"יריד ההבלים" כעדות לשטיחות השיח הספרותי, בהדגישה או בטענתה של הכתבה כי פן אישי הוא זה שחרץ את תפיסת הביקורת על הספר המצליח.

מעניין. נמתין לתרגום ואולי נצטרף לפולמוס (בינתיים אולי נאגור מניעים אישיים מתאימים 🙂 ).

רשימה קצרה על גבריות בספרות הישראלית

*נוסח מעט מורחב של תשובה לשאלה שנשאלה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות": "מה חסר בספרות הישראלית?"

—–
הסופר הבריטי מרטין איימיס, ידידו של הסופר היהודי-אמריקאי הגדול, סול בלו, אמר פעם בראיון שבלו הטעים באוזניו עד מה הייתה חשובה מדינת ישראל לשיקום הזהות הגברית היהודית. בהתאם לכך, הדור של בלו וזה שבא מייד אחריו, של סופרים יהודים-אמריקאים, שכבשו את לב הספרות האמריקאית הגבוהה במחצית השנייה של המאה העשרים, היו סופרים גבריים מאד: נורמן מיילר, ג'וזף הלר ופיליפ רות. היהודים הפכו להיות גדולי הנואפים באמריקה (היהודים וג'ון אפדייק, נעבעך, כנציג הרוב הפרוטסטנטי). הסיסמה שטבע רות: "יש להחזיר את האִיד ליִיד" הייתה סיסמתם של כמעט כולם. והפרויקט האידיאולוגי הזה שלהם אינו רחוק מפרויקט קימום "הצבר" במסורת שלנו: החזרת הגופניות ליהודי הגלותי הרוחני והחנוּן.

אלא שהפרויקט שלהם מתגלה כרחוק מאד, בעצם. כי בתרבות העברית לא צמחה מקבילה של ספרות טובה גברית מינית. למעשה, אם יש דבר מה שחסר באופן בולט בספרות העברית לדורותיה הרי זו ספרות גברית: כלומר, ספרות שבמרכזה מיניות גברית אקטיבית. מדוע זה כך? מדוע יכול היה סול בלו ללמוד מישראל על גבריות יהודית בעוד הספרות הישראלית עצמה ממעטת להציג דוגמאות כאלה? לפני שאפנה לתשובות אני רוצה להציע הסתייגות אחת לקביעה הזו, ומיד לסתור אותה. ניתן לטעון שכיום בכל העולם יש מעט ספרות גברית מהסוג שאני מדבר עליה, עיין ערך הספרות היהודית אמריקית הצעירה שהפכה מגברית לילדית. ומאידך גיסא, לכאורה גם אנחנו היינו פרועים בעבר. לכאורה, שנות השבעים אצלנו הן העשור של ספרות גברית בוטה: יעקב שבתאי ודן בן אמוץ וחנוך לוין. אבל כל זה רק לכאורה. דן בן אמוץ אף פעם לא הבקיע לספרות הקאנונית, ויש לשער שבין השאר בגלל עיסוקו בגבריות משולחת (וכך גם יהושע בר יוסף). יצירתו של שבתאי היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, צזאר משולח הרסן נשפט על ידי המספר כניהיליסט (ובכל זאת, כידוע, "עם עובד" לא רצו להוציא את הספר שעוסק לטעמם ברדיפה ריקה אחרי נשים). אין כאן חגיגה של הגבריות כי אם ביקורת שלה (באותו אופן גם יצירתו של אורי זוהר משנות השבעים, כפי שמפספסים רבים שאוהבים או שונאים את סרטיו, היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, לא יצירה "חרמנית" אלא יצירה המבקרת את הגבריות משולחת הרסן; מי שצפה בעיון בסרטיו של זוהר בשנות השבעים, "התרנגול" ואחריו "הטרילוגיה התל אביבית", לא היה צריך להיות מופתע כלל וכלל מחזרתו בתשובה; ורק לשם הגילוי הנאות: אני אוהב את סרטיו של אורי זוהר). ולוין מציג כידוע גבריות פסיבית. ובכן, היוצא מן הכלל לכאורה דווקא מעיד על הכלל: אנחנו חיים בחברה שהספרות שלה "מהוגנת" ו"מכובדת" מאד מבחינה מינית ובפרט מבחינת המיניות הגברית (המיניות הנשית יכולה להתהדר באידיאולוגיה נאורה של "שחרור" ואילו המיניות הגברית היא סתם הדוניזם). בעשור וחצי האחרון היחיד כמעט שיצר יצירה משמעותית גברית הינו גדי טאוב ב"אלנבי", ואילו הספרות הגברית העממית שכותב אילן הייטנר נאלצה לחזר אחר פתחי ההוצאות בהתחלה כי לא נמצא לה מו"ל. הגברים שלנו, לכל הפחות הגברים הספרותיים שלנו, מסורסים קצת. ופיליפ רות עלה על זה בשלב מוקדם כשהוא שולח את פורטנוי שלו ב-1969 לארץ הקודש על מנת לגלות עד כמה פוריטניות בנות הארץ האמיצות והיפות (אם זכרוני אינו בוגד בי, פורטנוי חוטף מכות מקצינת צה"ל יפה שנחרדת מההדוניזם שלו; בשלב מאוחר יותר, ברומן של רות מ-1995 שגיבורו פרוע יותר מינית אף מפורטנוי, מיקי שבת, מ"התיאטרון של מיקי שבת", מואשם הגיבור האשמאי הזקן בכך ש"לא אכפת היה לו מישראל").

מדוע זה כך? מדוע בחברה גברית ומצ'ואיסטית כמו שלנו לא נכתבת בהתאם ספרות גברית? מדוע אף, ייאמר אגב אורחא, הסופרים היהודים אמריקאים הגדולים לא נתקבלו בארץ כחלק מה"קאנון" הבינלאומי, ונתפסו במעומעם כספרות זולה (דבר המתבטא, למשל, בכך ששתי ההוצאות הספרותיות יותר שלנו, "עם עובד" ו"הספרייה החדשה", לא הוציאו לאור אותם, והם יצאו בעיקר ב"זמורה ביתן"; מי שניזון מההוצאות הקאנוניות יותר שלנו יכול היה בטעות לחשוב שחוץ מטוני מוריסון – ואולי פול אוסטר, דמות מינורית ביחס לסופרים שאני מדבר עליהם כאן – לא היו סופרים חשובים באמריקה מדורו של פוקנר ואילך).

כמה השערות ניתן לשער כתשובה: 1. האנרגיה הארוטית של מיטב בנינו הופנתה להזרעת הארץ ולמלחמה ולא למלחמת המינים. 2. קוטן השוק הספרותי העברי שאינו מאפשר שוליים רחבים דיים לחריגות מהנורמה. 3. היעדרה של חברת שפע מקיפה דיה שבתוכה המיניות תופסת מקום מרכזי יותר. 4. המורשת היהודית הפוריטנית. לפיליפ רות היה קהל של שיקסות ואילו הקהל שלנו הן האמהות של פורטנוי.

כמה הערות אקטואליות שלא ברוח הזמן

אני בדרך כלל נמנע מלכתוב על אקטואליה שכל באיה לא ישובון, אבל כמה דברים בכל זאת אומר בבמתי הצנועה.

1. לא ברור בכלל שמוסד הנשיאות מיותר. יש ערך לסמלים בכלל ולסמל שמצביע על כך שיש כאן חברה אחת, בסופו של דבר, שצריכה להסדיר את החיים בינה לבין עצמה באופן המיטבי, ולא אוסף אטומיסטי של אינדיבידואלים. את זה מסמל מוסד הנשיאות. ובאופן אידיאלי הוא מעמיד גם אדם מעורר השראה לכלל החברה בראשו.
אז כן, זה עולה כסף, ויש לבדוק את כמותו, אז כן, הקמפיין הנוכחי מכוער עד מאד – אבל לא, המוסד עצמו לא מיותר.

2. שידור ציבורי בלתי תלוי בבעלי ההון ומופרד עד כמה שאפשר מהפוליטיקאים – ומופרד עד כמה שאפשר מפרסומות מנג'זות גם, בל נשכח – הוא אינטרס ציבורי עליון וצריך להיאבק על שימורו.

3. פוליטיקה כשלעצמה היא מקצוע אצילי – הניסיון להשפיע על המרחב הציבורי בכיוון שאתה בכנות מאמין שיכול להיטיב עם הציבור – ולא כל הפוליטיקאים מושחתים, כן, גם בישראל.
צריך לשרש את המוסכמה הזו האחרונה בייחוד, שהיא מסוכנת עד מאד לדמוקרטיה.

הפופוליזם והנחרצות והקיצוניות והטהרנות – גם כשהם מגיעים מתפיסות עולם "טובות" – הם כשלעצמם סימנים וגורמים מדאיגים של/ל התערערות של חברה ושל היכולת שלה ליפול כפרי בשל לידיים קיצוניות מהצד השני של המפה הפוליטית, קרי לידיים קיצוניות "רעות".

קצרים (בעיקר על מבקרים)

1. קירקגור חילק, כידוע, את הקיום לאסתטי, אתי ודתי.

בהשראת החלוקה המשולשת (והצה"לית משהו) הזו אני חושב שצריך לחלק את הדיון בחיי אדם כיום לשלשה הבאה: הגופני, הנוירוטי והרוחני/פילוסופי.

בעיקר אני רוצה להדגיש את השלב השני. אני חושב שהנוירוזות של חלקנו הגדול הן מחסום בפני כל דיון רוחני-עקרוני ומאידך גיסא כל דיון כזה שמתעלם מהעובדה הקשה של הסבל הנוירוטי הוא חסר תוחלת ואף לא מוסרי.

שופנהאואר – אותו "גאון מוסרי" כפי שכינהו ניטשה גם אחרי שנטש (הכוונה לניטשה) את עמדותיו המטפיזיות – טען בכוח מוסרי אדיר שהפסימיזם שלו (=תפיסת הקיום כסבל) הוא יותר אוהב אדם מאשר האופטימיזם שמאפיין את יריביו, זאת משום שהוא לא מתעלם מהסבל האנושי כפי שהם עושים.

על משקל זה: כל ביקורת תרבות שנשארת ברובד הפילוסופי-רוחני-מוסרי ואינה מתייחסת לכאב הנויורטי "הנמוך" היא אימפוטנטית ולא הגונה כאחת. כל דיון גבוה וערפילי ומהורהר וזך בענייני רוח – שאינו חוצה את המדבר של הנפש הנוירוטית – הוא פטה מורגנה נטולת שורשים ולא מרווה.

2. סידרתי את ספרייתי ופתאום נפל לידי ספר ישן ("מסה וביקורת", קובץ שנערך ב-1954) של שלמה צמח (1886-1974), מבקר וסופר משכיל מאד ומעניין מאד ושכוח מאד היום, שפעם קראתיו בהנאה. והנה אני קורא מאמר שלו על ברנר מ-1913, כלומר כשברנר עודו בחיים (ואף ביקר מצדו את סיפורי צמח ב"ז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו"). זה מאמר נהדר כי ברנר שלו הוא בשר ודם ורווי יצרים – לא אותו קדוש חילוני שהפך להיות לימים בתודעה הציבורית.

ברנר לפי צמח הוא יהיר גדול – וזאת הוא אומר לשבחו! הוא יהיר כי הוא שייך לסוג השני של היהירים. הסוג הראשון של היהירים סבורים שהם טובים יותר מהאחרים. ואילו הסוג השני, האצילי יותר, של היהירים, סבורים שהם פחותים וגרועים ושפלים כמו כולם, אלא שהם לפחות יודעים זאת (בניגוד לשאר)!

ברנר של צמח, ברנר בשר ודם, הוא אמנם "מבטל רודף אמת ולא מקנא קטן נפש", אבל "אין הוא נקי לגמרי מרגש אחרון זה", כלומר מהקנאה.

עוד תכונה שמונה צמח בברנר: הוא לא רוצה שירחמו עליו! הוא מכפיש את עצמו כי הדבר שהוא סולד ממנו, אולי לא יותר מהכל אבל בהחלט בתוקף רב, הוא חמלה מצד הקורא!

ברנר, לפי צמח, הוא סופר יהודי מקורי, ומי שאומר שהוא מושפע מדוסטויבסקי אינו ער לכך שכל סופר "כיום" מושפע מסופרים אחרים. הסופר שצמח סבור שברנר מזכיר אותו במקצת הוא דווקא ג'ונתן סוויפט, הסאטיריקן המריר!

הנאה גדולה לקרוא מבקר עברי מעניין שכתב לפני מאה שנה!

3. עוד מבקרת ספרות (וסופרת חשובה) מלפני מאה שנה היא קתרין מנספילד. הנה מאמר שסוקר את פעילותה הביקורתית:

http://www.openlettersmonthly.com/absent-friends-lean-years-of-plenty/

ואכן צודק המבקר שכתב זאת ביחס למנספילד וביחס לביקורת בכלל:

"Book reviews are a genre of literature"

על "אדם בלתי מעשי", של גילברט קית' צ'סטרטון, הוצאת "שלם" (מאנגלית: עודד וולקשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) הוא דמות חשובה מאד בתולדות הרוח של העולם דובר האנגלית, שאינה ידועה כמעט בארץ. האיש היה פובליציסט וסופר (של ספרי בלשים), שהפובליציסטיקה והספרות שלו נסקו לכלל פילוסופיה מבלי לאבד מהאקטואליות או החיוניות שלהן. הוא היה – בו זמנית – מצדד בדמוקרטיה, שמרן במובן התרבותי של המילה, קתולי מאמין ואנטי-קפיטליסט. זהו שילוב לא שגרתי, בלשון המעטה.

כעת הוציאו לאור בהוצאת "שלם" קובץ ממסותיו (שהתפרסמו בחלקן בעיתונות) בתרגום מצוין של עודד וולקשטיין (עריכה של אסף שגיב). המסות כתובות בנוסח האנגלי בשיאו: שנון ובהיר, ועם זאת הן חריפות ומעמיקות לא פחות מההגות הגרמנית (שהיא, פעמים רבות, המטרה לחיציהן – ניטשה ושפונהאואר, למשל). בחלקן אלה מסות פולמוסיות כשהאויבים האינטלקטואליים של צ'סטרטון הם מגוונים. אמנה כמה מהם: אתאיסטים ומטריאליסטיים, תומכי האימפריה הבריטית (בניגוד לפטריוטים אנגליים) וקוסמופוליטיים, רלטיביסטים, קומוניסטיים מחד גיסא וקפיטליסטיים מאידך גיסא וליברלים שטחיים מתלת גיסא, אנשי מעשה שונאי תיאוריה ופילוסופיה מחד גיסא ואמנים המאמינים בייעודו הנעלה והאינדיווידואליסטי של האמן מאידך גיסא. אבל יש כאן מסות על מגוון עשיר של נושאים: על יתרון המבט הילדי על העולם ("להגנת פולחן התינוקות"), על הצורך בהרחבת סוגי היופי הגופני ("להגנת הדברים הכעורים"), על מעלתם של הנישואין והמונוגמיה ("להגנתם של נדרים פזיזים"), על סגולתם של ספרי בלשים ("להגנתם של סיפורים בלשיים"). עושר הרעיונות ואופן הבעתן היפיפה מצדיק, כשלעצמו, את הקריאה. אבל אני רוצה להתמקד בשטח המצומצם המוקצה לי כאן באחדים ממגוון הרעיונות העשירים שיש כאן שיש להם רלוונטיות מיוחדת ואף דוחקת להווה שלנו.

כאפריטיף לרעיונות הרלוונטיים אציין את התקפתו המרעננת של צ'סטרטון על הבודהיזם, האופנתי כל כך היום. הבודהיזם שאינו מכיר בקיומו ובחשיבות קיומו של היחיד – וחותר להתמוססות כולית – נחות בעיני צ'סטרטון מן הנצרות שמבקשת מאתנו לאהוב את אלוהים בלי לאבד מנבדלותנו. מרעננת היא התקפתו של צ'סטרטון על פולחן ה"יעילות" בפוליטיקה, עוד פרה קדושה וטיפשה של ימינו, התמקדות באמצעים מבלי להגדיר את המטרות, כמו גם התקפתו על פולחן ה"הצלחה", פולחן שאין צורך להכביר מילים עד כמה הוא נטוע עמוק בקרבנו. רעיונותיו של צ'סטרטון המצדדים בחיי קהילה קטנה, חיים שמאלצים אותנו לפגוש אנשים שונים מאיתנו וכך מעשירים את חיינו, תקפים במיוחד בעידן תת-תרבויות הנישה של האינטרנט, בהם אנו נפגשים רק עם הדומים לנו ומאנפרנדים את אלה שלא.

לו היה מתפרסם קובץ המסות הזה בעברית לפני עשר או חמש עשרה שנה הייתי מתמקד באותם רעיונות נהדרים של צ'סטרטון בדבר יתרון הלאום הקטן-יחסית על פני האימפריה או התפיסה הקוסמופוליטית. כאשר רעיונות אופנתיים ושטחיים בדבר ה"גלובליזציה" היו מטבע עובר לסוחר בשוק הרעיונות בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הייתה חשיבות עליונה לתזכורת של צ'סטרטון על כך שאת כל האנושות אי אפשר לאהוב באותה מידה שאפשר לאהוב קהילה קטנה יחסית, כמו הלאום. הלאומיות שמצדד בה צ'סטרטון כאן אינה מסתגרת ואינה מיליטנטית, אבל היא כן מעניקה ליחיד תחושת שייכות ואולי אף תחושת עליונות קטנה, נצרכת ולא מזיקה, ממש כמו תחושת הערך העצמי המופרז, הנצרכת אך המוטעה, שיש לרובנו.

אבל ההיסטוריה לא נגמרה, כך הסתבר, והיום התרומה הרלוונטית ביותר של צ'סטרטון נוגעת, לטעמי, בנושא אחר לחלוטין. מדובר בהתקפה החזיתית של צ'סטרטון על המטריאליזם של זמנו ותמונת-האדם שהוא מצייר. מטריאליזם היא התפיסה שאנו עשויים מחומר ומחומר בלבד, שאת בני האדם ניתן להסביר כליל באמצעות הביולוגיה שלהם, ובסופו של דבר באמצעות הכימיה והפיזיקה שלהם (עיין ערך ריצ'רד דוקינס). צ'סטרטון כותב את ביקורתו על הגישה הזו בשיאו של גל מטריאליסטי שנמשך מאמצע המאה ה-19 עד, פחות או יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מכיוון שאנו מצויים כיום בעיצומו של גל מטריאליסטי חדש, כדאי מאד להתוודע לטיעוניו של צ'סטרטון. כמה מהטיעונים החזקים של צ'סטרטון בקובץ זה נגד המטריאליזם אינם מפריכים אותו ישירות אלא מתמקדים באבדן השפיות שהוא מוביל אליו או מבטא אותו. המטריאליזם אינו משחרר גדול, מהדת למשל, כפי שהוא מציג את עצמו, אומר צ'סטרטון. להיפך. המטריאליזם הוא שעבוד נורא. דבקות אמיתית בהשקפת העולם המטריאליסטית – שממנה נובעת תפיסה דטרמיניסטית, שלפיה, כמו בעולם הטבע, גם בעולם האנושי אין לנו יכולת בחירה – תתרום באופן מכריע לאבדן "התקווה, אומץ הלב, השירה, היוזמה, כל מה שנקרא אנושי" ("הדטרמיניסט מעמיד את תורת הסיבתיות על יסודות ברורים למדיי, ואז מגלה שאינו מסוגל לומר 'אם תואילי' לעוזרת הבית"). כי הרי הכול ממילא אינו תלוי ברצוננו. מחוץ לזאת, המטריאליזם הוא טירוף כי לבני האדם יש צורך במסתורין ובתחושה שהם לא יודעים הכל. הנהרת העולם, או הנהרתו-כביכול, מבטיחים מועקה נפשית ודכדוך ("עם התפוגגות המסתורין בא החולי. האדם הפשוט היה מאז ומתמיד שפוי משום שמאז ומתמיד היה גם מיסטיקן"). אבל צ'סטרטון גם מציג טענה ישירה נגד המטריאליזם. המטריאליזם ש"מפצח" את העולם ומנתח אותו לגורמים ולחלקיקים מחמיץ בדרך את העולם עצמו. מה יכול המטריאליסט, שפיצח את האדם לביוכימיה שלו, לומר על "עמים לוחמים, אמהות גאות, אהבות ראשונות או האימה שמעורר בנו הים"? לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה. ההסבר חובק-כל של המטריאליסט, מעיר צ'סטרטון חובב הפרדוקסים, יוצר בסופו של חשבון עולם זעיר מאד, המשמיט את העיקר.