רשימה קצרה על גבריות בספרות הישראלית

*נוסח מעט מורחב של תשובה לשאלה שנשאלה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות": "מה חסר בספרות הישראלית?"

—–
הסופר הבריטי מרטין איימיס, ידידו של הסופר היהודי-אמריקאי הגדול, סול בלו, אמר פעם בראיון שבלו הטעים באוזניו עד מה הייתה חשובה מדינת ישראל לשיקום הזהות הגברית היהודית. בהתאם לכך, הדור של בלו וזה שבא מייד אחריו, של סופרים יהודים-אמריקאים, שכבשו את לב הספרות האמריקאית הגבוהה במחצית השנייה של המאה העשרים, היו סופרים גבריים מאד: נורמן מיילר, ג'וזף הלר ופיליפ רות. היהודים הפכו להיות גדולי הנואפים באמריקה (היהודים וג'ון אפדייק, נעבעך, כנציג הרוב הפרוטסטנטי). הסיסמה שטבע רות: "יש להחזיר את האִיד ליִיד" הייתה סיסמתם של כמעט כולם. והפרויקט האידיאולוגי הזה שלהם אינו רחוק מפרויקט קימום "הצבר" במסורת שלנו: החזרת הגופניות ליהודי הגלותי הרוחני והחנוּן.

אלא שהפרויקט שלהם מתגלה כרחוק מאד, בעצם. כי בתרבות העברית לא צמחה מקבילה של ספרות טובה גברית מינית. למעשה, אם יש דבר מה שחסר באופן בולט בספרות העברית לדורותיה הרי זו ספרות גברית: כלומר, ספרות שבמרכזה מיניות גברית אקטיבית. מדוע זה כך? מדוע יכול היה סול בלו ללמוד מישראל על גבריות יהודית בעוד הספרות הישראלית עצמה ממעטת להציג דוגמאות כאלה? לפני שאפנה לתשובות אני רוצה להציע הסתייגות אחת לקביעה הזו, ומיד לסתור אותה. ניתן לטעון שכיום בכל העולם יש מעט ספרות גברית מהסוג שאני מדבר עליה, עיין ערך הספרות היהודית אמריקית הצעירה שהפכה מגברית לילדית. ומאידך גיסא, לכאורה גם אנחנו היינו פרועים בעבר. לכאורה, שנות השבעים אצלנו הן העשור של ספרות גברית בוטה: יעקב שבתאי ודן בן אמוץ וחנוך לוין. אבל כל זה רק לכאורה. דן בן אמוץ אף פעם לא הבקיע לספרות הקאנונית, ויש לשער שבין השאר בגלל עיסוקו בגבריות משולחת (וכך גם יהושע בר יוסף). יצירתו של שבתאי היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, צזאר משולח הרסן נשפט על ידי המספר כניהיליסט (ובכל זאת, כידוע, "עם עובד" לא רצו להוציא את הספר שעוסק לטעמם ברדיפה ריקה אחרי נשים). אין כאן חגיגה של הגבריות כי אם ביקורת שלה (באותו אופן גם יצירתו של אורי זוהר משנות השבעים, כפי שמפספסים רבים שאוהבים או שונאים את סרטיו, היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, לא יצירה "חרמנית" אלא יצירה המבקרת את הגבריות משולחת הרסן; מי שצפה בעיון בסרטיו של זוהר בשנות השבעים, "התרנגול" ואחריו "הטרילוגיה התל אביבית", לא היה צריך להיות מופתע כלל וכלל מחזרתו בתשובה; ורק לשם הגילוי הנאות: אני אוהב את סרטיו של אורי זוהר). ולוין מציג כידוע גבריות פסיבית. ובכן, היוצא מן הכלל לכאורה דווקא מעיד על הכלל: אנחנו חיים בחברה שהספרות שלה "מהוגנת" ו"מכובדת" מאד מבחינה מינית ובפרט מבחינת המיניות הגברית (המיניות הנשית יכולה להתהדר באידיאולוגיה נאורה של "שחרור" ואילו המיניות הגברית היא סתם הדוניזם). בעשור וחצי האחרון היחיד כמעט שיצר יצירה משמעותית גברית הינו גדי טאוב ב"אלנבי", ואילו הספרות הגברית העממית שכותב אילן הייטנר נאלצה לחזר אחר פתחי ההוצאות בהתחלה כי לא נמצא לה מו"ל. הגברים שלנו, לכל הפחות הגברים הספרותיים שלנו, מסורסים קצת. ופיליפ רות עלה על זה בשלב מוקדם כשהוא שולח את פורטנוי שלו ב-1969 לארץ הקודש על מנת לגלות עד כמה פוריטניות בנות הארץ האמיצות והיפות (אם זכרוני אינו בוגד בי, פורטנוי חוטף מכות מקצינת צה"ל יפה שנחרדת מההדוניזם שלו; בשלב מאוחר יותר, ברומן של רות מ-1995 שגיבורו פרוע יותר מינית אף מפורטנוי, מיקי שבת, מ"התיאטרון של מיקי שבת", מואשם הגיבור האשמאי הזקן בכך ש"לא אכפת היה לו מישראל").

מדוע זה כך? מדוע בחברה גברית ומצ'ואיסטית כמו שלנו לא נכתבת בהתאם ספרות גברית? מדוע אף, ייאמר אגב אורחא, הסופרים היהודים אמריקאים הגדולים לא נתקבלו בארץ כחלק מה"קאנון" הבינלאומי, ונתפסו במעומעם כספרות זולה (דבר המתבטא, למשל, בכך ששתי ההוצאות הספרותיות יותר שלנו, "עם עובד" ו"הספרייה החדשה", לא הוציאו לאור אותם, והם יצאו בעיקר ב"זמורה ביתן"; מי שניזון מההוצאות הקאנוניות יותר שלנו יכול היה בטעות לחשוב שחוץ מטוני מוריסון – ואולי פול אוסטר, דמות מינורית ביחס לסופרים שאני מדבר עליהם כאן – לא היו סופרים חשובים באמריקה מדורו של פוקנר ואילך).

כמה השערות ניתן לשער כתשובה: 1. האנרגיה הארוטית של מיטב בנינו הופנתה להזרעת הארץ ולמלחמה ולא למלחמת המינים. 2. קוטן השוק הספרותי העברי שאינו מאפשר שוליים רחבים דיים לחריגות מהנורמה. 3. היעדרה של חברת שפע מקיפה דיה שבתוכה המיניות תופסת מקום מרכזי יותר. 4. המורשת היהודית הפוריטנית. לפיליפ רות היה קהל של שיקסות ואילו הקהל שלנו הן האמהות של פורטנוי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי שלו  On יוני 13, 2014 at 10:07 AM

    אריק, יכול להיות שעוד סיבה היא שהאתוס של מדינת ישראל, והשנים הראשונות שלה (ולא רק הראשונות למעשה, לפחות מבחינה הגמונית), היו שנים של כוח, של גבריות חזקה, שורשית, של הציוני החדש, והרי אם ספרות רצינית היא לא ספרות מגויסת (למרות שלפי זיכרוני היו כמה יצירות שאם לא היו מגויסות באופן רשמי, היו מגויסות באופן רוחני), אז איזו הצדקה יש לה רק לתאר את הקיים, את האתוס? כל ההצדקה שלה תהיה למצוא בו סדקים, להתמודד עם ההשלכות של אתוס הזה, של הזכר הדומיננטי, הציוני, האידואולוג

    • תמי  On יוני 13, 2014 at 6:16 PM

      נראה לי שגלסנר מתלונן כאן על 2 דברים שונים ביחד: 1 הצגה פוליטיקליקורקטית של הגבר ברוח 'שחרור האישה'. 2 העדר דמות של גבר ליבידונלי רודף נשים.

      בטענה 1 גלסנר צודק, אבל לגבי הספרות של היום, שהיא לא ממש ספרות.
      טענה 2 מתכחשת לאופי האותינטי של הגבר היהודי והישראלי, עד להודעה חדשה לפחות.

  • רוני ה.  On יוני 13, 2014 at 10:16 AM

    לא נראה לי שקוטן השוק הוא הסיבה. מעניין שאצל סופרים מרכזיים אצלנו: עמוס עוז (מיכאל שלי) וא. ב. יהושע (המאהב) הסיפור המרכזי או הפנטזיה הנשית קשורים דווקא לדמות גברית ערבית.

  • אריק גלסנר  On יוני 13, 2014 at 10:42 AM

    תודה על הערותיכם.

    עמיחי, הערתך מעניינת. ועם זאת, חשוב לציין שהגברים הציוניים זכו בשבחים על גבריות שתקנית ועמלנית, או לוחמת, ולא על גבריות ליבידנאלית. כלומר, האתוס הציוני עצמו היה פוריטני מאד, לא פוריטניות דתית כי אם סוציאליסטית ולאומית.

  • עמיחי שלו  On יוני 13, 2014 at 11:20 AM

    זה לא סותר כמובן, היה פרופיל דומיננטי של גבריות, והדרך של הספרות היא פשוט להתמודד איתו, לסדוק אותו, או כמובן, בהתייחס להערתך – לבדוק מה מסתתר בתוך השתיקה העמלנית..

  • עמיחי שלו  On יוני 13, 2014 at 11:24 AM

    יחד עם זאת, אני מסכים לגמרי עם האבחנה שלך לגבי הפוריטניות, שעדיין דומיננטית בתפיסת השיח הספרותי, כל דבר שיחרוג ממנה (וזו שאלה מהי חריגה, יש איזה ספקטרום כמובן. אתה יכול להיות מיני, אבל עד גבול מסוים) יודר מהמיינסטרים הבורגני מיידית ,החריגה הזו תהפוך לחזות הכל, ודווקא במובן הזה אני חושב שסופרות מקומיות היו בשנים האחרונות קצת יותר נועזות מהגברים

  • לי עברון-ועקנין  On יוני 13, 2014 at 2:11 PM

    מעניין מאוד! ואכן, הסצנה עם החיילת בפורטנוי יכולה להיות מין התגלמות של העניין שאתה מדבר עליו. גם הציפייה שלו מלכתחילה שפה בישראל הליבידו יחגוג, וגם האכזבה המרה…

  • אריק גלסנר  On יוני 13, 2014 at 4:17 PM

    תודה רבה, לי!

  • lulisml  On יוני 13, 2014 at 8:26 PM

    תגידו, באמת לא קראתם את "דיכוי הארוטיקה"?
    http://www.text.org.il/index.php?book=0601049
    יצא לאור ב 2006.

  • אריק גלסנר  On יוני 13, 2014 at 10:24 PM

    אכן לא קראתי את "דיכוי הארוטיקה" ואכן ראוי לי לקרוא ואשתדל לעשות זאת. אבל האין הספר עוסק בתקופה הציונית ההרואית, כלומר עד שנות הששים? הטענה שלי היא לגבי העשורים האחרונים, הליברליים כביכול.

    • lulisml  On יוני 14, 2014 at 8:53 PM

      כותרת המשנה היא "צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980" אך בפועל הוא דן גם בתקופה מאוחרת יותר.

  • אריק גלסנר  On יוני 14, 2014 at 9:45 PM

    תודה על המידע. אשתדל להגיע אל הספר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: