קצרים

1. אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית מאד (מבלי להמעיט בחלקם של העורכים שמעודדים את הפריחה הזו – אלון עידן ב"הארץ", במבי שלג ונעמה צפרוני, עורכותיי, ב"ארץ אחרת" ועוד מעטים וטובים – שעושים עבודה מצוינת).

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפיתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח היא שובה של הפילוסופיה היא שובה של השפה.

2. לעתים, מבין הערפילים, מנצנץ לנו מקום אחר שבו אנו יכולים להתמקם בנוחות רבה יותר ולהתבונן בעולם מפרספקטיבה חדשה. גם אם עוד לא הגענו למקום הזה, הרי שנצנוצו מבעד לערפילים משמח את לבנו. זאת משום שבנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם שלנו (הפסימית, הרדוקטיבית במודע) היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת.

3. פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

הבאתי פה בעבר את הקטע שכתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב". הנה הוא שוב:
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

3ב. באותו הקשר: ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונותה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבי  On יוני 18, 2014 at 10:40 AM

    אריק, למה אתה מתכוון בפריחה של הפובליציסטיקה הישראלית? יש יותר מאמרי דעות? קוראים אותם יותר אנשים? יש עלייה בהשפעת המאמרים? אחד מהשיעורים בקורס הכתיבה שאני מעביר הוא על טורי דעה. כמעט אף אחד מהסטודנטים שלי אינו קורא טורי דעה באופן סדיר, ורבים מאוד אינם קוראים טורי דעה כלל.

  • אבי  On יוני 18, 2014 at 10:43 AM

    ועוד דבר: באחרונה פרסמתי שני טורי דעה בעמוד המאמרים של הארץ. התשלום: אפס שקלים.

  • אריק גלסנר  On יוני 18, 2014 at 10:44 AM

    אבי, כוונתי לכך שטורי הדעה היום (בהשוואה ללפני עשר שנים) מעניינים יותר, עקרוניים בלי להתלהם יותר וכתובים טוב יותר. כמובן, איני סבור שהם נקראים יותר באופן המוני. אני יכול להעיד על עצמי שאחרי שנים ארוכות מעניין אותי לקרוא יותר טורי דעה היום, ואני מרהיב עוז לערוך אינדוקציה מעצמי למספר לא גדול, אבל אולי לא זניח, של קוראים חדשים.

  • אריק גלסנר  On יוני 18, 2014 at 10:45 AM

    עניין התשלום עגום מאד ואף עקרוני – הוא לא נותן פתחון פה לאנשים שדחוקים מכדי לכתוב ללא תשלום, כלומר דעתם לא מובאת לשוק הדעות. זה בהחלט עצוב.

  • אבי  On יוני 18, 2014 at 11:08 AM

    כן, אני מאמין שאתה צודק. בעיקר אם חושבים על עמודי הדעות של מעריב ושל הארץ (לתוספת האדומה של ידיעות, ובעיקר לעמוס קינן, אני דווקא מתגעגע – אם כי זה כמובן יותר מעשר שנים). זה נראה לי בעיקר עניין גילי – רק בשנים האחרונות פרשו כל מיני דינוזאורים שמחזרו את עצמם עד זרא בשפה לא מעודכנת, שמרנית, כבדה ונפוחה. לאורי אליצור אני כבר מתגעגע. לגבי התשלום – אף פעם אי אפשר היה להתפרנס מזה ממש, אבל בעבר עוד היו זורקים לי איזה 250 שקל על טור ויכולתי לקחת את האישה למסעדה. זה כל כך עצבן אותי שהם התקמצנו אפילו על המחווה הסמלית הזאת, שבינתיים לא היה לי חשק לכתוב טורים נוספים.

  • lulisml  On יוני 18, 2014 at 7:44 PM

    ויש כאלה שדעתם שונה עד מאד:
    http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1662460

  • לי עברון-ועקנין  On יוני 20, 2014 at 1:11 PM

    אני עם דוריס לסינג. הייתי עוד לפני שקראתי את מחברת הזהב וגם שם דילגתי על חלקים אחדים בעודי מושפעת עמוקות מאחרים (הייתי ילדה, אגב). היו לי מעניינים החיבורים שעשית בסוף, וזה הזכיר לי גם את התפיסה של אפלטון לגבי לימוד בכלל, כהיזכרות במה שכבר מצוי ממילא בתוכנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: