רשימת ביקורת על הספרים הישראליים זוכי הפרסים מהשנה האחרונה

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במציאות של גודש בספרי מקור, מעניקים הפרסים השונים הניתנים לספרות הישראלית – בצד הכבוד והכסף לכותביהם – הבלטה מבורכת, מבחינתם של הספרים הזוכים, על פני שאר ריבוא הספרים; ספרים שרואים אמנם אור אבל לא זוכים בדרך כלל לאור הזרקורים.

מי הם הספרים הישראליים שזכו בשנה האחרונה בפרסים? מה ערכם? האם יש להם דבר מה במשותף? ומה ניתן ללמוד מהם על הספרות והתרבות הישראלית בכללותן? על זה אנסה לענות בשורות הבאות באמצעות בחינה פנורמית של שבעה ספרים זוכי פרסים מהשנה האחרונה.

אבל לפני כן הערה נצרכת: דיון בספרים הישראליים שזכו בפרסים אינו רק דיון בספרות הישראלית עצמה. הוא גם דיון בקביעת הטעם בספרות הישראלית, או, במילים פשוטות יותר, דיון בשאלה לאיזה ספרים אצלנו קל יותר לזכות בפרסים. הספרות היא אכן תחום תחרותי, אבל אל לנו לשכוח שהענקת פרס לספר אינה מושתתת על הערכה אובייקטיבית פשוטה כמו תחרות מרוץ של מכוניות. הגוף המעריך (ועדות הפרסים כמו גם מבקרים כמותי) הוא בעל הטיות אסתטיות ואידיאולוגיות משלו, וגם הכס הנישא עצמו של ועדת הפרס יוצר הטיות משלו. כל זה בהחלט לגיטימי, חשוב להדגיש, הערכת ספרות אינה מדע מדויק, אלא, בדומה לפובליציסטיקה, היא ניסיון שכנוע בעדיפותו של ערך או טעם אחד על פני משנהו (והיא גם אכן חשובה לתחום הספרות כמו שהוויכוח הפובליציסטי חשוב לדמוקרטיה. ודרך אגב: ביקורת הספרות המודרנית צמחה מתוך כתבי עת שעירבו ללא הפרד פובליציסטיקה וביקורת בעידן הנאורות המוקדמת, כפי שהציג זאת הפילוסוף הגרמני החשוב יורגן הברמאס, בספר הנעורים שלו: "השינויים המבניים של הספרה הציבורית"). אבל חשוב להזכיר את הדברים, את המקריות והשרירותיות שיש במידה מסוימת בהענקת פרס לספר זה או אחר, כי בתרבות אמריקאית באוריינטציה שלה, של "המנצח זוכה בכל", אנחנו נוטים לעשות פֶטיש מההצלחה, ולשכוח זאת.

שבעה ספרים, כאמור, יעמדו כאן לדיון כללי: "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים ו"בנגאזי-ברגן בלזן" של יוסי סוכרי שזכו ב"פרס ברנר"; "המיטה שאתה מציע בעצמך" של אילת שמיר ו"הזקן השתגע" של אביבית משמרי שזכו ב"פרס רמת גן" (השני מבניהם בפרס לספרי ביכורים); "הפרומושיקאים" של משה גרנות שזכה בפרס אקו"ם על יצירה המוגשת בעילום שם; "אפשרות של אלימות" של דרור משעני שזכה ב"פרס ברנשטיין"; "בעלת הבית" של נעה ידלין שזכה ב"פרס ספיר". אין אלה כל הספרים שזכו בפרסים בשנה פלוס האחרונה, אבל אלה רובם.

ובכן, מה ניתן לומר עליהם? ומה ניתן לומר בעקבותיהם עלינו?

דבר אחד משותף לכל הספרים הללו, על דרך השלילה. אף ספר מהספרים הנידונים אינו מאורע ספרותי חד משמעי, יצירת מופת מובהקת. אין כאן שווה ערך ל"ימי ציקלג", ל"מלך בשר ודם", ל"זכרון דברים", ל"התגנבות יחידים", ל"ספר הדקדוק הפנימי" או ל"סיפור על אהבה וחושך". גם הספרים הטובים יותר מבין השבעה האלה – ספריהם של ידלין ומשעני – שכפי שאטען מייד הם טובים דווקא מפני שהם מינוריים באופיים – אינם מגיעים אף להישגיהם של ספרים כדוגמת "מולכו" או "החיים כמשל" או ספרי דוד שחר או "החולה הנצחי והאהובה". חשוב לומר זאת, למרות ההסתכנות הברורה והמידית בפוציות, לבל נאבד סטנדרטים במציאות תרבותית אמנזית, בה ההווה או העבר הקרוב, המצטמק והולך, הוא חזות הכל. מאידך גיסא, ולשם האיזון, חשוב גם לומר שאף אחד מהספרים הזוכים אינו גרוע חלילה, ובושה וחרפה שזכה בפרס ספרותי.

עוד דבר מה משותף על דרך השלילה לרומנים הללו והוא שהם (למעט ספרו של משעני) אינם מציגים סגנון עצמאי מובחן או ראיות לחשיבותו של יצירת סגנון כזה בעיני כותביהם. אלה במובהק ספרים של תוכן, לא של צורה.

שני מאפיינים מרכזיים בספרים זוכי הפרסים הינם מאפיינים לא רק של הספרות העברית אלא של התרבות הישראלית בכללותה: היותה תרבות שבטית, ללא אינדיבידואציה מספקת של בניה, והיותה תרבות השקועה בעברה הטראומטי, כלומר תרבות שמתקשה להישיר מבט אל ההווה, תרבות שיש לה unfinished business.

ניקח לדוגמה את שני זוכי פרס ברנר, יוסי סוכרי ואסתי ג חיים. שני הרומנים האלה עוסקים אמנם, כדרכם של רומנים, בגיבורים יחידים, אבל הגיבורים האלה מייצגים, ובמובהק, שבט שלם. סוכרי כתב על קורותיהם הלא מוכרות מספיק של יהודי לוב בשואה דרך גיבורתו סילבנה, שגורשה עם משפחתה מבנגאזי לברגן בלזן. סוכרי מעניק פריסה ריאליסטית סבלנית של הדרמה של יהודי לוב בשואה, שהמסר שלה מופנה אל ההווה: מבחינת הנאצים לא היה הבדל בין מזרחים לאשכנזים, ולכן אפליה עדתית בישראל של היום היא חרפה. מה שהופך את הרומן הזה לרומן הגון הוא אירוחה ללא הפרעה כמעט (למעט ייחוס אנכרוניסטי של רגשות עכשוויים לדמות של סילבנה) של הדרמה הגדולה של האירועים ההיסטוריים המרעישים עצמם. סוכרי מנסה לעבות את הדרמה ההיסטורית בתיאורים פסיכולוגיים, במטפוריקה ובנגיעות של פילוסופיה ותיאולוגיה, אבל הם – גם כשהם מעניינים, ולא תמיד הם כאלה – אינם העיקר. העיקר אינו החיים הפרטיים, האסתטיקה הספרותית או ההגות – אלא המאורעות הגדולים עצמם. עם זאת, אל לכחד שלזכייה של הספר בפרס הוענקה רוח גבית הנושבת ממרומי האקדמיה, שספרו של סוכרי נושב בהחלט עם כיוון הרוח שלה, בהציגו, בכרטיס אחד, הן את הנושא המזרחי, הן יחסים טובים יחסית בין יהודים לערבים והן גיבורה "פמיניסטית", כל אלה נושאים אופנתיים באקדמיה בעשורים האחרונים. בכלל, היענות לרוח האקדמית תרמה בעשורים האחרונים לזכייתם של ספרים רבים בפרסים, לעתים אלה אמנם ספרים טובים או לא רעים (כך, למשל, הם "שום גמדים לא יבואו", של שרה שילה, שזכה בספיר, שוב הנושא המזרחי; וכך הוא "היברו פבלישנג קומפני", של מתן חרמוני, שזכה בפרס ברנשטיין, ספר "נכון" מהפרספקטיבה האקדמית, בעסקו בתרבות "המינורית" האידישאית באמריקה).

"אנשי פינות" של אסתי ג. חיים גם הוא עוסק בשבט (וגם הוא עוסק בעבר) – שבט הדור השני האשכנזי לשואה (הונגרי, במקרה הזה). חיים מודעת לכך שזה נושא לא בתולי, בלשון המעטה, בספרות העברית ("מבקר חמור סבר עלול לומר, שוב סיפור על משפחת שואה מטורללת? למה אין ולו סופרת אחת שתרים את הכפפה ותכתוב איזה סיפור הרפתקאות הגון שמתרחש בים הצפוני?"), והיא מפגינה אומץ בהליכתה בשדה החרוש, אותה היא מנמקת באופן משכנע באמצעות טענתה של הגיבורה המספרת שללא גירוש השדים של העבר אין יכולת וטעם לעסוק בהווה. ישנם כמה אלמנטים שהופכים את הספר של חיים לספר מעניין בתוך הז'אנר של ספרי הדור השני. הראשון הוא סיטואציית הסיפר, כלומר המקום בהווה ממנו מספרת לנו דבורי שטרן את סיפורה: כשהיא אישה מבוגרת ודחוקת אמצעים, השותה ערק ללא הפסקה על מנת להקיא מתוכה את סיפורה של משפחתה. האלמנט השני הוא הנמקת העיסוק במילים בהקשר של הדור השני: המילים והכתיבה הן הרגשות שנחנקו בזמן אמת ומבקשים כעת להשתחרר, הן דרך לארגן את הטראומה, הן דרך להתעלות מעליה. מהספר של חיים וסוכרי ניתן להכליל ולומר שהספרות בישראל היא, במובן מרכזי, ריפוי בדיבור קולקטיבי. האלמנט השלישי שמבחין את ספרה של חיים הוא הופעת הדודה הצבעונית, הבוהמיינית והחושנית, אסתר, בסוף שנות הששים בבית האפור בחיפה שבה גרה משפחתה של המספרת מוכת הגורל והשואה. שתי דמויות נשים גדולות ניצבות בדו קרב ב"אנשי פינות", סבתהּ של דבורי, השורדת, המזינה, השתלטנית, השמרנית, מול אסתר, שמנסה לחלץ את המשפחה מעבודת האבל הלא נגמרת על השואה. אם עד מחצית הרומן של חיים הספר מזכיר לך יותר מדי ספרים דומים שקראת ("שואה שלנו", "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", "ורד הלבנון", "חמסין וציפורים משוגעות", שלא לדבר על ספריו של גרוסמן) הרי שאט אט נצבר נפח ומשקל לרומן, ורגעים מרטיטים לא מעטים.

גם "הפרומושיקאים", של משה גרנות, הוא ספר שבטי, כפי שניתן ללמוד כבר משמו, וגם הוא ספר שנטוע בעבר. מספרים שונים מספרים בפרקים שונים את סיפורה של העיירה הרומנית פרוּמוּשיקה, החל מלפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ומעט אחריה. עם זאת, יש חיוניות בסיפורים והספר אינו קודר כמו ספריהם של חיים וסוכרי. הוא מעלה בחן ואף ביצריות – ולעיתים, כמתבקש, אכן גם ביגון – את סיפורה של העיירה היהודית שנתרוקנה מיושביה היהודיים (אם כי אופייה של השואה ברומניה, בגלל הנסיבות ההיסטוריות, אינו דומה לנרטיב המוכר יותר של יהודי פולין, ברית המועצות או הונגריה).

גם "המיטה שאתה מציע בעצמך" הוא רומן שבטי ורומן שנטוע ללא מחיצה בעבר. השבט הוא שבט ההתיישבות העובדת, שבט מרכזי בתולדות הציונית, ואילו ה"עסק הלא פתור" מהעבר מקבל כאן משמעות ליטרלית. ההווה של הרומן מתרחש ב-1991, וגיבורו הוא בן מושב בן חמישים בשם איתן רוסו, שמבקש לפתוח חוות סוסים במושב בו הוא מתגורר, מושב באזור זכרון יעקב. אבל מאורע מהעבר, בו היו מעורבים איתן הילד ואביו וכן נווד ערבי, רודף אותו עד עצם שנות התשעים. שמיר כותבת ריאליזם מפורט כדבעי, בעברית מצוינת וראויה לשבח; עברית שורשית, מדויקת ולא מסתלסלת, וריאליזם גברי ומחוספס במכוון (הגברים ברומן, כמו הסוסים, אינם מוכנים להתרסן). אבל הרומן מעט מחושב מדי, שכלתני מדי ולכן לא מספיק פוצע, לא מספיק חד. וזו עוד נקודה שמאפיינת חלק ניכר מהספרים הנידונים כאן: אלה ספרים שיוצאים מתוך קונספט, רעיון, המונחתים "מלמעלה" ומתפרטים לרומן ("קורות יהודי לוב בשואה", "הדור השני", "עיירה ברומניה", "ההתיישבות העובדת/גבריות קשוחה/יהודים ערבים"). אלה, ברובם, אינם ספרים שצומחים מהתבוננות בפרטים, באנשים, בסיטואציות, אינם עולים מהקונקרטיות, "מלמטה". המחושבות של שמיר ניכרת גם בהדגשה הבולטת מדי של האירוע מהעבר שהנה הנה יתגלה לקוראים (הוא נחשף רק בסוף הרומן) ובהבטחה – שוב, המודגשת מדי – לפיצוץ עתידי שיקרה הנה הנה בעתיד.

הקונספטואליות היתרה היא זו שגם ניצבת בעוכריה של אביבית משמרי ב"הזקן השתגע". משמרי ביקשה לכתוב רומן על נושא חשוב מאין כמוהו, המתח בין הימין והדתיים לשמאל ולחילוניים בישראל (שוב, שבטי ישראל!). הרומן שלה מתרחש בעתיד הקרוב, בו פורצת מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים. אבל הבעיה היא שמלבד העלאת הנושא החשוב כשלעצמו ואיזו המחשה של היתכנותו של מאבק אלים כזה, אין טיפול מְחַדש בנושא. גם הטון של המספר אצל משמרי, טון מרוחק מעט, "או"מניקי", סאטירי ואפילו מעט משועשע ולהגני – מפריע. הטון הזה נחווה כלא מקורי, אבל הוא גם גול עצמי בכך שהוא מקשה עלינו להתייחס ברצינות לנושא החשוב שמעלה הסופרת. טון דומה ומטריד – של עליונות זחוחה ומרחפת כמו מעל – היה גם לאסף גברון ב"הגבעה", ספר שעסק בהיאחזות בשטחים וזכה גם הוא בפרס (ברנשטיין) לפני כשנה. אלא שאצל גברון כיפר הפירוט הריאליסטי המספק על הטון הלא מחויב – ואילו אצל משמרי אין פיצוי כזה.

הסיבה ש"אפשרות של אלימות" של דרור משעני ו"בעלת הבית" של נעה ידלין הם הספרים הטובים מבין השבעה הנסקרים פה נובעת מהניגוד המסוים למאפיינים המשותפים שהוזכרו לעיל. אלה שני הספרים היחידים שעוסקים בהווה הישראלי (לא בעבר או בעתיד טראומטיים) והם עוסקים בעיקרו של דבר ביחידים ובחטאיהם הפרטיים מאד. אמנם הגיבורה של ידלין שייכת במובהק ל"שבט" של השמאל האשכנזי המבוסס, ואילו דמויותיו של משעני שייכות למעמד ביניים נמוך אפרורי של מזרחיים בחולון, אבל חטאיהן של הדמויות הם אזרחיים-פרטיים ואינם מעללים או טראומות שבטיים (אצל ידלין מדובר במעילה בכספים ואילו ז'אנר הבלש כולו, בו כותב משעני, הוא ז'אנר שזכה לפריחה בחברות ליברליות פרוטסטנטיות, בהתמקדו בחטאים של פרטים). במילים אחרות, הסיבה שהם ספרים טובים נובעת מכך שהם ספרים קטנים. ידלין כתבה רומן ישראלי "בריטי", כלומר רומן שנון ומענג לקריאה על כסף ומעמד וסנוביזם – בלי שואה ובלי גבורה ובלי תקומה ובלי כבדות. זו הסיבה לרעננותו המוחשת מיד. ואילו משעני יצר עירוב מסקרן ואפקטיבי בין הנטורליזם של יהושע קנז לבלש הסקנדינבי העגמומי. עם זאת, למרות שאין זה אופנתי לומר זאת היום בקרב האינטלקטואלים הספרותיים שלנו, חשוב לומר שאכן בעייתי להעניק לז'אנר הבלש מעמד קנוני. מה שאנו מכנים לגנאי בספרות ריאליסטית מן המניין "סנסציוניוּת" ו"נוסחתיוּת" הינו ההגדרה הראשונית של הסיפור הבלשי, הינו הנורמה שלו. ברומן הבלשי הרי תמיד יש רצח (זו הסנסציה) ותמיד יש נוסחה, מבנה ברור וקלישאי (בלש, לרוב בעל בעיות אישיות מסוגים שונים, שחוקר את הרצח ואז מפענח אותו). משעני עורך ואריאציות מעניינות על הז'אנר (הפתרון לחידה הבלשית ניתן באמצע הרומן, למשל, אם כי המתח נשמר עדיין באמצעות התהייה כיצד יגלה הבלש את הרוצח), הטקסט שלו נקי, הטון שלו יציב, הריאליזם שלו מרשים ומספק, כמו שגם הסגנון קיים ומובחן. אבל כדאי לא לשכוח את מגבלותיו המובנות של הז'אנר.

בהומור ירחמיאלי חינני השתמשו ברפובליקה הספרותית העברית בעבר, על מנת ללעוג לתרבות הענקת הפרסים הספרותיים, בוואריאציה מלעיגה על הביטוי התנ"כי, וכינוה תרבות של "מפריסי פרסים". הביטוי נלקח מאחד מסממני הטהרה של הבהמה המותרת באכילה ("מפריסת פרסה"). אולם מה שמאפיין כמדומה חלק ניכר מהספרות הישראלית המפורסת בפרסים הוא סממן טהרה תנ"כי אחר של הבהמה: "העלאת גירה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On יולי 4, 2014 at 3:20 PM

    עשית לי חשק לקרוא את משעני. כבר טוב. ואני לא מסכימה לגבי נוסחה. כלומר, כן, ברור, אבל היא יכולה להיות גם נקודת משען, כמו באמירתו של ארכימדס "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", רק תלוי מה עושים בה. רק כמה דוגמאות מתוך רבות (ואני לא מי יודע מה קוראת של ספרות בלשית, אולי טיפה יותר מהממוצע כי ספרות של "תוכן" ו"נושא" מכניסה אותי לקומה): שני הרומנים הבלשיים הקצרים של שאשא, "יומה של הלילית" ו"לאיש כגמולו" (שיצאו בשעתו בספרייה החדשה ונגרסו מחוסר ביקוש כמו "אפי בריסט" הנפלא והלא בלשי שיצא בשעתו בספרייה לעם, אין צדק בעולם) היו נפלאים ולגמרי ספרות מטעמים רבים. וגם "ירח מלא" של מולינה היה ספרות, ו"עשרה כושים קטנים" של אגתה כריסטי היה פורמליזם ואוונגרד (ככה זה, כשכותבים כל כך הרבה ספרים נוסחתיים בסוף מגיעים אל הגבול ועוברים אותו), שלא לדבר על "החטא ועונשו", שכל פעם שאני חוזרת אליו אני מופתעת מכמה הוא שווה.

  • אריק גלסנר  On יולי 4, 2014 at 4:07 PM

    תודה על הערותייך מרית. משעני בהחלט ראוי לקריאה. "החטא ועונשו" אמנם מכיל רכיבים בלשיים אבל לקרוא לו רומן בלשי זה בעייתי. את צודקת שבעריכת ואריאציה על נוסחה ניתן לגלות גאונות, ולכל הפחות תחכום כמו-מתמטי גאוני (ששונה עקרונית מאד מגאונות ספרותית). אבל ככלל לספרות בלשית יש "מקדם" עניין מלאכותי שהופך את ההישג של ספרות ראליסטית טובה לגדול יותר בעיניי – ומדובר בהכללה. כמובן, שהבלש של אדגר אלן פה עדיף על, אני יודע על מי? על סופר ריאליסטי מהמניין.

  • מרית בן ישראל  On יולי 4, 2014 at 4:33 PM

    אריק, הסיבה היחידה שאתה מתקשה לקרוא ל"חטא ועונשו" בלש, זה שזה ספר ענק והתיוג "בלש" אינו רק תיאורי אלא שיפוטי מבחינתך. אתה קורא למאפיינים האלה נוסחה, אבל לא היית קורא לסונטה למשל "נוסחה שירית" (אני חושבת ומניחה) אלא "צורה". בגלל ההטייה הפורמליסטית המולדת שלי "בלש" זה תיוג תיאורי, והחטא ועונשו הוא רומן גאוני שמכיל את כל המרכיבים המבניים/העלילתיים של הצורה.
    ובאשר לסופרים ריאליסטיים מן המניין – קשה להתאפק ולא לצטט מן המסה של צ'סטרטון על האתיקה של ארץ הפיות: "ילד בן שבע מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת וראה דרקון. אבל ילד בן שלוש מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת …לאמיתו של דבר, יש רגליים לסברה כי הפעוט הוא הברייה היחידה שאפשר לקרוא באוזניה רומן ריאליסטי מודרני מבלי להלך עליה שעמום."

  • אריק גלסנר  On יולי 4, 2014 at 9:53 PM

    מרית, זה דיון נרחב, ואולי לא דייקתי מספיק בגוף הביקורת בבעיה שלי עם הז'אנר הבלשי (כלומר, זו לא בדיוק "בעיה" – אני נהנה לקוראו אבל מסרב לזנוח בקלות רבה מדי את ההסתייגויות כלפיו). היא לא כרוכה רק ב"נוסחתיות" וב"סנסציוניות" – למרות שגם להן יש חלק. היא כרוכה בסוגיית הבידור באופן כללי, הספרות כבידור. דוסטוייבסקי לא התכוון בעיקר למתוח את קוראיו, הוא התכוון לדון במצב האנושי – ואילו ורוב גדול של סופרי הבלש מתכוונים בדיוק, ובעיקר, לזה, למתוח. דוסטוייבסקי לא התכוונן בעיקר להראות באיזה דרך מגיע הבלש שלו לפתרון התעלומה – וחלק גדול מסופרי הבלש מתכוונים לזה, להצגת הפיתרון המבריק. כלומר השאלה היא מה המוטיבציה הבסיסית של הסופר: לבדר או לחשוף משהו בקיום האנושי. כעת, ברור שיש הרבה סופרי בלש שנמצאים באמצע – בין שתי הכוונות – ואם החשיפה של המצב האנושי שהם יעשו תדמה ל"החטא ועונשו" – הרי שאכן יקשה עלי להמעיט בהישגיהם.

  • אמנון נבות  On יולי 4, 2014 at 11:09 PM

    עיקר הבעייה היא שה"פרסים" והמכאניזם המזכה או מונע פרס מפלוני ונותן לאלמוני (שאינו טוב בשום צורה ואופן מפלוני) בא לחלף ,בעצם, את הדיון הביקורתי הפנימי בספרות העברית.פרסים ספרותיים זה עניין 'טוב וזול' (חישבתי ומצאתי שסכים הפרסים כולם – לא כולל פרס ספיר,כמובן (שכמחצית מזוכיו לאורך השנים אינם סופרים כלל!) אינו עולה על שכרו החצי שנתי של שחקן בכיר ב"תיאטרון בית לסין".וזה עוד לפני איריס בראל וסוגיית הלכסיקון שהעז לא לכלול בין דפתראותיו את המשורר צביקה פיק (והדברים קל וחומר כשהמדובר בחקיינית ובפלגיאטורית נעמי שמר שיד זידונה השכיחה אותה מן הלכסיקון)).גם כאן ,בכניעה הזו ל"קול המון" ונציגיו האספסופיים מייצגת את רפיון הרוח,שלא לדבר על ריפיון השכל והעליבות המאפיינת היום את הספרות ואת הדיון הספרותי.- אבל ה"מצח אישה זונה" משוייך באורח מובהק לשופטי "פרס ברנר".מי זוכר היום שכלת הפרס החלה את ה"קאריירה" שלה ככתבנית ספרות טריוויאלית משנית אפילו לזו של יהודית קציר,(היינו,בלא איכות ברק ה"פוליטורה" שאיפיינה את קציר בצעירותה)? ומי הבא בתור לזכייה בפרס ברנר? האם יש כאן אחד שיקום ויטען שה"נאראטיב" של אסתר ג. חיים השתפר פלאים מאז שנות התשעים? עלה במדרגות השיר אל השמיים? לא,בפשטות מצח אשה זונה – מי כאן מייצגי המצח – השופטים או
    הזוכים ? יש איזה קשר בין הכתיבה הברנרית לבין הכתיבה של גב' אסתר ומר יוסי סוכרי?

    הספרות מתפוררת,זה נכון,אבל הבעיה היא שהדיון בה הוכה בסנוורים.שום תופעה מהתופעות
    שאתה מתאר אינה מקרית,יש היגיון חוץ ספרותי בהענקת הפרסים דווקא לאלה ולא לאחרים – ניקח לנו לדוגמא את נועה ידלין – אם היא סופרת,אז אני בישוף קתולי.אבל יש היגיון מסוים
    (חוץ ספרותי) בהענקת "פרס ספיר" בעידן שלאחר המחאה בשדרות – ספרה הוא גמר=חשבון
    אכזרי=לגלני לבורגנות המבוססת שהציגה חזות מזדהה עם 'מהפיכת העווילים' ובמקביל יקרה כהוגן את שכר שברי הדירות שהיא משכירה לאותן ינוקות לאחר שקיפלו להם את האוהל בשדירה.
    במקום שבו שארית הקורפוס הרציני של הסופרים הפנה למחאה הזאת כתף קרה (משום שהם
    תלויים בבורגנות המבוססת – ממנה בא הביקוש הקשיח לספריהם),נועה ידליו, עיתונאית חריפה ורבת כשרון,גילתה אומץ לא מצוי. (אמנם,הבורגנות שקנתה את ספרה יחד עם עוד 4 במאה וחבר השופטים לא הבחין בדבר וחצי דבר- אטאוויזם שוטה,סנוורים,כבר אמרתי?) לא אחטא בהכללות אם אקבע שרוב הממצאים והמחוללים שגרמו לפלוני ולא לאלמוני לקבל פרס הם סוציולוגיים סימפטומאטיים. לשון אחר : הדיון כבר מ ז מ ן אינו בשדה הספרות – לנו,המבקרים,החמור של רבי תנחומא כבר ברח מזמן,אם יורשה לי שבר פסוק מתלמודנו כנערי ישיבה.

    קוריוז : כשראו אור הנובלות ה"בלשיות" של ליאונארדו שאשא (המוזכרות בתגובה הראשונה)
    תקפתי את העניין בחומרה והזהרתי מפני העירוב של סיפורת "בלש" בסדרה המתיימרת להיות
    קאנונית.מאחר וכל המוספים נסגרו לפני כתבתי את המאמר באיזה מקומון פריפריאלי – בתגובה, לעג לי אז בני ציפר במאמר=עורך של "תרבות וספרות" וכינה אותי שכיר חרב
    רומאי המטיל אימה על סנטורים רומאים מעודנים.אם אני זוכר נכון, זו הייתה הפעם השנייה שסיפורת
    בלשית חדרה אל תוך הרצף הקאנוני.

    ולאותו בניין (לא לאותו עניין): באיזה גיל יגלה ילד ש"שמלת השבת של חנהל'ה" הוא טכסט פדופילי?
    ובאיזה גיל הוא יגלה שעצם העיסוק באותו מורה עממי שהתחפש לסופר (יצחק דמיאל שוויגר) הוא
    נלעג? והאם יש רק סיבה אחת בגינה נתקשה לגלות ש"החטא ועונשו" הוא בלש? מעשרת הכושים
    הקטנים נותר רק זנב צמה רקוב.

    • אריק גלסנר  On יולי 10, 2014 at 9:03 PM

      אמנון, יש בטקסט שלך כינוי לא הולם לאחד הסופרים הנידונים בתגובתך. האם ביכולתך לערוך את תגובתך? אם לא – אעשה זאת אני (אינני מצנזר תגובות בבלוג – גם לא כשהן התקפות עלי – מתוך אמונה בחופש הביטוי – למעט מקרים נדירים מאד של בוטות עודפת וקיצונית – במקרה הזה בקשתי היא רק להחזיר את שמו של אדם למקומו).

      • אמנון נבות  On יולי 11, 2014 at 1:07 AM

        איני אלא אורח באתרך ,גלסנר. תקן כראות עיניך.את השיבוש בשם אפשר לתקן, את
        הספר – הרבה פחות.

  • אריק גלסנר  On יולי 5, 2014 at 7:37 AM

    אמנון – אני לא מסכים שניתן לשפוט יצירה של סופר או סופרת בלי לקרוא אותה ועל סמך אי הישגיהם לדעת המבקר ביצירה מוקדמת.

    • אמנון נבות  On יולי 5, 2014 at 11:55 AM

      אריק, אני מגיב כאן,כמובן, ר ק על ספרים שקראתי. אין בדברי שום רדוקציה בכל האמור
      למחויבותו של המבקר – גם לאחר שתפקידו יותר (היינו,הפך מיותר במהלכם העז של החיים
      הספרותיים המסחריים בהיפוך קומי של הנסיבות) השאלות שהצגתי הן רטוריות.כדי שלא יוותר ספק : זוכי פרס ברנר השנה הם במקרה הטוב סופרים טריוויאליים ובמקרה הפחות טוב אינם סופרים
      סופרים כ ל ל הם וספריהם בחינת סילואטה חיצונית של המושג "סופר" ותכניו הפנימיים.

      ובאשר להיפוך הקומי טראגי של הנסיבות המסחריות: ביקרתי השנה ב"שבוע הספר" (מה שנמנעתי ממנו שניםרבות).הבעת פניהם של הסופרים שנקראו "לחתום" ועמדו בטלים ממלאכה העידה יותר
      מכל על מצב הדברים. נשארו רק הפרסים,ואותם אין לצור על פיו של בקבוק,לא בהקשר הכלכלי
      ולא בהקשר הערכי.

      • אמנון נבות  On יולי 6, 2014 at 12:30 PM

        (וכדי שלא יוותר ספק- כל הספרים המאוזכרים כאן,למעט זה של דרור משעני – קראתי גם קראתי. זה שהכול נהיה בדברו אינו אוהב אותי במיוחד,אכן)

  • שרון  On יולי 6, 2014 at 2:34 AM

    אני מוחה בתוקף ראשית כנגד דברי הבלע של מר נבות אודות ה"נארטיב" של אסתי ג. חיים והערותיו הגסות והבורות. מר נבות, אם טרם קראת, אנא ותר על תגובה, כי בקלונך את מוצג. מאחר וקראתי, אני יכולה להעיד, אך כקוראת, כי בעיני זהו ספר ראוי לפרס, ואף בהחלט "ארוע ספרותי" של ממש. זוכי פרס ברנר השנה ראויים גם ראויים, נהפוך הוא- בעיני-סוף-סוף זכו סופרים וספרים ראויים באמת, ולא כאלה שזכו בשל קשריהם ויכולת הדחיפה שלהם. דעתך היא במיעוט מבוטל ביותר, ולא ברור כלל על מה מבוססת ההכללה הסילואטית של הביקורת חסרת השחר.. לגבי הביקורת-בעייתי בעיני לבחון את טיבו של ספר ע"פ מידת השתייכותו ל"שבט" או בהקשר לכתיבה על עבר או הווה. זוהי הכללה שאין בה ממש.

  • שרון  On יולי 6, 2014 at 2:47 AM

    ועוד הערה: "הכתבנית", שאת ספריה קראתי למן הראשון, ואף למדתי בשיעורי הספרות במוסד האקדמי בו השלמתי את לימודי התואר השלישי, הייתה, כזכור ,תגלית ספרותית של ממש שגילה מר פרי, אך כמובן, רק תגליותיו של מר נבות, ראוית להיות מוכתרות בתואר הנעלה "סופרת/ת

  • שוש ז.  On יולי 6, 2014 at 9:46 AM

    איני קוראת את הבלוג שלך מר גלסנר, אלא רק את הביקורת במוסף המודפס. הגעתי לכאן דרך קישור מאתר אחר. קראתי את התגובות, ותהיתי לרגע, האם אמנון נבות עדיין קיים, אם לא בעולם האמיתי הרי בזה בוירטואלי, שם כל בריון וטרוריסט של מלים יכול לבטא את הגיגיו? והרי אינו אלא כל זה. בימים אלימים ומדממים אלה, הדברים שכתב כאן כתגובה אינם אלא שיקוף דל ועגום של מי שלא חשיבותה של הספרות עומדות לנגד עיניו אלא, בדומה למתלהמים שם בחוץ, שנאתה. ואגב, תולעת מדורי ספרות וספרים כמוני עוד זוכרת, כי הנ"ל הענקי לסופרת, כן סופרת במלוא מובן המילה, הגברת חיים, שדיוקה הלשוני-נפשי בתיאור דמויות ומצבים אינו מן השגרה, וביחוד בספרה שזכה בפרס, את פרס הסיפור הקצר בזמנו, מטעם עיתון "הארץ"… ובמקום הראשון אז זכה סיפור הזוי שהתגלה כי למעשה היה סיפור שהוכר ע"י השופט ה"ישר" עוד מקודם לכן,…מר גלסנר היקר, אנא ממך, אל תאפשר לבריונות והכפשות שוא מסוג זה להתפרסם באתרך. איין זה מכבד את רצינות מאמריך, אותם אני מעריכה, גם אם לא תמיד מסכימה עמם.

    • אמנון נבות  On יולי 6, 2014 at 1:33 PM

      שוש היקרה,קחי הסבר : בזמנו אכן הייתי בוועדת שיפוט שהעניקה פרס לגב' אסתי חיים – הדבר
      היה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, בעידן שבו המערכת הספרותית הייתה יציבה עדיין
      באותה תקופה פעלו חמש עשרה מבקרי ספרות דעתניים בחמישה או שישה מוספי ספרות.פעילים .סברתי אז,במידת מה של צדק,שיש מקום לרווח מעט את השורות בכתיבה פמינינית (לא,לא פמיניסטית).למרבה הצער התפתחה כלת הפרס "לרוחב" ולא "לעומק".מכאן ועד הזכייה בפרס ברנר המרחק ארוך,והוא,אגב מתקצר לסוג של הרף עין טיפשי.ולמרות שצווחות ה"פטרונות" ו"שוביניזם" עולות ממעמקי גרונך למקרא מלים אלה, זכרי את הציווי הקדמוני "מפני שיבה תקום" וגו'

  • אמנון נבות  On יולי 6, 2014 at 12:12 PM

    לשוש ז. ולשרון – לגיטימי,כמובן להעמיד פוזיציית נגד לדברים שכתבתי, ואפשר בהחלט שלטעמכן
    האישי סופרת פלונית וסופר פלמוני ריגשו אותכם ולפיכך הם ראויים בעיניכם לפרסים (שערכם
    ממילא כקליפת=השום) – רק שיתו לבכן,גברות יקרות,לעובדה שסוגיות של טעם אישי אינן העניין כאן
    כלל ועיקר -.הכרתי פעם מישהו שעיקר תאוותו פירות רקובים – וזה כמובן, לגיטימי לחלוטין ,רק שאני עוסק כאן בסוגיות עקרוניות ולא בטעמו האישי של פלוני או אלמוני,כולל טעמי האישי.הסוגייה היא
    לא טעם אישי אלא האופן שבו זוכי "פרס ברנר" (נניח,פרס ברנר) ממשיכים (לא באורח ישיר או פשטני,כמובן) – את ברנר, או שהללו הזוכים ממשיכים דווקא את הריאליזם הפוטוגראפי הפשטני
    שלשכמותם ברנר המבקר לעג בלי הרף,לכל אותם זרזירי עט ה"מתלבשים" בזריזות על הנושא היותר קביל (נניח,סוגיית השואה והאופן בו מתמודדים בני הדור השני והשלישי וכו')

    ועדיין,לגיטימי לחלוטין ללעוג ולנסות לפגוע (ולו גם ובעיקר בעילום שם) במבקר ספרות בעל ותק של ארבעים שנה שפרסם במהלך השנים האלה שבע מאות מאמרי ביקורת ומסות שנושאיהן הבלעדיים הוא הספרות העברית.הלא לקחתן לעצמכן רשות, עובדה! ,אז כפתור ופרח: תפרו לעצמכן כפתור בכנף הבגד.ועוד הערה : מעולם לא עסקתי במה שקרוי "נאראטיב" (ולא בכדי),מבחינתי המושג נאראטיב זהה פחות או יותר למושג שטבע ברנר, ה"זאנר הארצישראלי ואביזרייהו" – בדגש על ה"אביזרייהו",כמובן. והערה אחרונה,אכן,אני מכיר אישית ברמה זו או אחרת את רוב רובם של הסופרים שכתבתי נגדם או בעדם, שהייתי נגדם או בעדם בוועדות שיפוט (השתתפתי באחת כזו כל ימי חיי – לא עוד) ואפילו את בעל האכסנייה אני מכיר אישית ושלוש או ארבע פעמים שוחחנו ב"ארבע עיניים".,נחשו אתן, גברות יקרות, מה היה הנושא המרכזי של השיחות.

    ולך,בעלת ה "תואר השלישי" – אם התוצר של הלימוד הזה הוא הגנה וקידוש הסיפורת הטריוויאלית
    למחצה של אסתר ג. חיים, עדיף היה קורס בטלאים ואפליקציה.

  • תמי  On יולי 6, 2014 at 12:36 PM

    טוב לא רציתי להתערב, אין לי מה לומר על 'הספרות' כיום, כי היא לא ממש ספרות (גם לא 'ספרות העולם', זה לא ייחודי). מסכימה עם הערכתו של המבקר נבות בכללי. אמנם נכון שלא היה צורך להשתלח אישית. דווקא לנבות הגברות מעוניינות לסתום את הפה? אז מי יכתוב אמת? 'דרושה' התאמה לאפרוריות המקובלת בקרב הקוראות (רוב הקוראים הן קוראות). אמנם הניתוח של 'חנה'לה ושמלת.." צ"ל הפוך (בזמנו של הסיפור עדיין לא ייבאה הטלוויזיה את תודעת הפדופיליה מהשוליים למרכז וכפתה מין על קטינים וכך באמת נהרסו כמה יצירות לילדים, בגלל התודעה החדשה). נעמי שמר בחלק משיריה פזמוניה מופלאה, מפני שיש לה יכולת יוצאת דופן לרכז את הרקע התרבותי שלנו בעיקר הרצון העז לחזור לפה שהתגשם, במשפטי קוד אמנותיים מובנים לכול, טוב, לחלק לא.. 'וורד הלבנון' לא מגיע לדרגת ספרות, מסכימה עם המבקר גלסנר שכתב את זה, למיטב הבנתי. 'החטא ועונשו' התיישן כמעט לגמרי. המבקר בן כתב שכיום אינו יכול לקרוא בו אלא שורות ספורות (ציטוט). לדעתי- יש ארבעה או חמישה עמ' מעולים ברצף, אבל זהו. אני אוהבת מאוד את קסטל בלום הנפלאה (במיוחד בספריה הראשונים).

  • שוש ז.  On יולי 6, 2014 at 1:18 PM

    איני מתכוונת להיכנס לקרב על "האמת", ואף כי ברור כי המבקר הותיק מבטל כל דעה אישית למען עקרונות, הרי שאזכיר לו ,ראשית, טיעוני אינן כנגד דיעותיו, תהיינה מופרכות או "אמיתיות" (כמה יחסי מושג זה, וכמוהו גם המושג "עקרוני"…) אלא בהתלהמות, באלימות שבדבריו, וכי ניכר כי לא טרח לקרוא את הספרים אותם הוא טורח לבטל. לו קרא, היה מבין יותר אף את ביקורתו של גלסנר על ספרה של חיים, על ה"אומץ", ה"רגעים המרטיטים" והשונות של הספר הזה בתוך סוגת ה"דור השני". גם בריאליזם של ממש אינו חוטא הספר- כל חלקו השני, הוא סימבולי ומופשט המתחבא בתוך סיפור לכאורה ריאליסטי של אימוץ התן הפליט. הטיעון ההגיוני כביכול של נבות כי מאחוריו שובל של שבע מאות ביקורות, וכי נסיונו רב, אינו משכנע. אם לצטט חלקית מתוך התבטאויותיו האלימות, מה השתנה מביקורתו הראשונה לאחרונה? את שאמר כבר יאמר גם בעתיד, ואלימות היא אלימות, גם היא"רק" מילולית. יצאתי כנגד השתלחויות חסרות הרסן מלאות הרעל שאני רואה בהן אלימות ולו לא, איני יכולה להתייחס ברצינות למי שמתנהל בבריונות גם אם אינו מכיר אישית את הנפש עליה הוא מדבר ואולי במיוחד בשל כך, גם אם מאחוריו עשרות אלפי מאמרי ביקורת. לפני היותך מבקר "יודע כל" היה אדם. לא אשוב לכתוב ולהגיב. לדבריך, אף פחות מהפרסים הספרותיים שאתה כה בז להם- שווים הם כקליפת השום. באמת עדיף ללכת ללמוד מקרמרה ועבודת טלאים על פני קריאת דברי הבלע הללו. ולמגיבה רות- אורלי קסטל בלום היא באמת ענין של טעם אישי. הארץ בוערת, אנשים, לכו לעשות משהו מועיל יותר מלהוסיף עוד אלימות.

    • אמנון נבות  On יולי 6, 2014 at 2:08 PM

      תראי,שוש, אני בכל זאת יושב שבע או שמונה שעות ביום על הספרים האלה.וגם אם יש צדק
      בדבריך ולא למדתי דבר,לא לעומק ולא בכל מה שכרוך במרחב, משהו בכל זאת ודאי נדבק, כדרך שהייתה דודתי הפולניה הנרשעת נוהגת לומר.

      תמי, למרות שאני במפורש מקנא בך על היכולת לפעול על פי הקביעה הקטגורית המוצדקת ('הספרות כאן לא ממש ספרות') אין לי את הפררוגטיבה לחדול. תפקיד הוא תפקיד,בטוב וברע. לעתים קרובות הוא נוגע באבסורדי ולעתים מזומנות עוד יותר, בקומי ובגרוטסקי,אבל יש לו תוקף
      משום שיש לו משמעות.

      בשטרות הכסף של ימי ילדותי היה משולב חוט של זהב.אנחנו, הילדים, חיפשנו בלי הרף את החוט
      הזה.גם משהגיע לידינו שטר,בנדיר, הסתבר שזריזים הקדימו אותנו. כנראה היה בחוט הזה זהב
      של ממש כשיעור מר מדלי.

      רק פעם אחת זכיתי : הדודה הנ"ל,לאחר הטפות מוסר קשות,נתנה לי שטר חדש של לירה.
      ואני שלפתי את החוט בציפרניים מלוכלכות. בספרות העברית גיליתי חוט של זהב פעמים אחדות,וזה יותר ממה שהיה או יהיה לי: ישראל ברמה ז"ל,דוד שחר ז"ל,ועכשיו אני יושב על עוד חוט של זהב: ספר ששמו "מבוא ליודאיקה" (לא שוש,אל תנסי אפילו את "מבוא ליודאיקה",: ואללי,אורלי קסטל בלום היא בהחלט ממצא סימפטומאטי – שום טעם אישי,וגם מצבה כקבצנית בפוטנציה הוא סימפטומטי, למרבה הצער.)

      שום דבר כאן לא אישי ולא עניין שבשרירות לב של מבקר,דווקא מבקר ולא ,נניח, חתול.,תרנגולת,
      ראש החוג לספרות עברית וללימודי המיגדר או שרת התרבות. או איריס בראל

      אני סבור גם שלא כדאי שנטריח עוד את בעל האכסניה שלנו.

      .
      .

      • תמי  On יולי 6, 2014 at 4:36 PM

        לנבות, אני מקווה שתמשיך לבקר, ושתימצא אכסניה לביקורות הספרות שלך. נכונותך לומר את האמת ורק את האמת נגד כול הסיכויים מאוד נדירה כיום.

  • תמי  On יולי 6, 2014 at 1:50 PM

    יפה, את רוצה להשתיק מבקר ספרות בשם האלימות (המתחוללת בארץ או בעולם).. בוודאי שהוא קרא את הספרים עליהם הגיב, כמבקר הוא גם עוסק במצבה העגום של הספרות בכלל (כתב עת לספרות 'דחק'), ועם זה האפרוריות המקובלת בקרב הקוראות לא תשלים. אם קראת את הביקורת כאן של גלסנר, אז הוא הגדיר גם את הספר הנדון (הלא מעניין, נכון טעמי האישי, אבל ספר שהוא תופעה מקובלת כיום ב'ספרות') כלעוס, "העלאת גירה".

  • שוש ז.  On יולי 6, 2014 at 2:16 PM

    תמי, גם על כך יש ויכוח, והכל תקין, אך יש לנהלו אחרת, לטעמי, כן, לטעמי. מנין לך הביטחון כי הספרים נקראו? ע"פ הביקורת איני כה בטוחה בכך. זה כלל לא ודאי! ולו הטבת לקרוא, לאו דוקא ספר זה "לעוס" , אבל מילא. ומר נבות, "מפני שיבה תקום וגו'. אני מכבדת את שיבתך אך לא את התנהלותך. ודוקא כן לעומק, אדוני, דוקא כן, ובמיוחד בזה האחרון שנכתב, כך נראה, בדם הלב ממש. ובקשתך לכבד אותך הזכירה לי את "אם תדקרו אותנו- לא נזוב דם?" והסופריםו? דמם מותר? כבד ותכובד.

    • אמנון נבות  On יולי 6, 2014 at 4:00 PM

      והלירה,דודה שוש היקרה? איה השטר המתוק שיהא הכתר=על=מילאת פטפטת המוסר התפל?
      אפילו דודה פולניה רשעית לא פשוט להיות,קל וחומר,סופר זב דיו..

  • בן סבג  On יולי 7, 2014 at 8:42 AM

    כבר היו לך רשימות טובות ומענינות מזאת. ולנלחמים כאן על האמת, בעיקר-אמנון נבות ותמי, האמת היא אחת ואין אחרת, והיא בידיכם? הספרות היא טוטליטרית? אני תמה.

    • תמי  On יולי 7, 2014 at 9:43 AM

      אי אפשר להאשים אותך על שלא הבנת את מצבה של האמת האומללה, כי כיום אין אמת וזה מה שהתכוונת להגיד (אילו מצב האמת היה יותר מודע לך). נבות לא 'מעגל פינות' ולא מנסה לרצות אף אחד, וזה נדיר בביקורת כיום.

  • אמנון נבות  On יולי 7, 2014 at 11:06 AM

    רבותיי המתווכחים – סליחה ומחילה.אני איני אויבה של קריאה איסקפיסטית והקזת הדם (או הדיו)
    מעורקיהם של סופרים טריוויאליים אינה בראש מעייני.אין לי מילה רעה לומר אותה על אסתר חיים
    ו או אחרים ,אלא מרגע שהם מבקשים להעטות עליהם את בגדי העשיר של הספרות ה'כבדה'
    ,הרצינית והמשמעותית,שאלה פחות או יותר אמורים להיות מועמדי פרס ברנר (אמנם,לא בחזות
    הנלעגת ששיוו לו היום והעכשיו).אני מתארח בבלוג אכסלוסיבי של מ ב ק ר ס פ ר ו ת,ולא בכדי.
    יש דיי אתרים ספרותיים בהם קול המון כקול שדי ותאוות הקטטה תקבל שם ביטוי מלא..מתקיים כאן כאן דיון לא פשוט ומתמשך ביני לבין בעל האכסניה ואחרים על מידת ה א ח ר י ו ת שאמור מבקר ספרות בימינו על ה"מצב" לשאת על שכמו .עיקר הויכוח ביני לבין גלסנר נוגע לשאלה זו : האם מבקר ספרות אמור ל ק ח ת א ח ר י ו ת בכל מצב (גם שכל הדלתות ננעלו מלפניו) כטענתי,או שהמבקר הוא חוליה נחלשת בשרשרת של ה'תרבות' ,-אם יותר לי לנסח במילים שלי את הטיעון של עמיתי היקר גלסנר.,ואיך הגישות האלה מכתיבות את גבולות הדיון. הטענות שאתם מעלים כאן בלי הרף (כן קראת/לא קראת,או שהדיון הזה תורם למפלס האלימות ברחובות ירושלים וטירה) אינן ממין העניין.סוגיות של 'טעם אישי' אינן רלוואנטיות כשהבית הספרותי עצמו קורס בלי הרף ולדידי, שופטי פרס וסופרים שממהרים לחטוף לעצמם חתיכה מ'פרס ברנר' הוא חלק בלתי נפרד מהממצאים הסימפטומאטיים למצב הדברים הנוכחי ,על בסיס הבדיחה העתיקה על מוכר הכעכים בעיירה שקוזאק על סוס בעט בעגלתו,וכל השוק מיהר "להתכבד" בכעכים שהתגלגלו לכל עבר..בעוד מוכר הכעכים עומד וצועק גיוועאלד!.הכעכים שלי.!!!…קרב אליו יהודי אחר ולוחש לו, ייד,חאפט אויכעט א בייגעל" – "חטוף גם אתה כעך" ובכן, הרשו לי לסרב לחטוף כעך היישר מן הבוץ וגם לגנות את אלה שאמורים למכור ארבעה כעכים במאה ולא נותר להם אלא פת לחם ואגורת כסף והחלום לחטוף בייגעל גדול, נניח,"פרס רמת גן" העלוב והמביש והכל במחירי סוף עונה בחסד איריס בראל ומנחם פרי המתוק.

    • אמנון נבות  On יולי 7, 2014 at 11:24 AM

      והמביא דברים בשם אומרם כאילו הביא גועל נפש לעולם: הבעלות המלאה על סיפור הזה אודות
      מוכר הכעכים ,הקוזאק והתנהגות שוק (הספרים) אחראית אותה דודה פולניה נרשעת המזדהרת בתודעתי כשטר חדש,נוצץ,של לירה ,עם חוט של זהב, חותמת מים ומגע של קרטון משנת 1963

  • מרית בן ישראל  On יולי 17, 2014 at 11:51 AM

    אריק, הייתי מחוץ לעניינים ועכשיו חזרתי. אולי מאוחר מדי ובכל זאת כמה הערות. ראשית על ההבדל בין בידור (ש"אין הוא משורש נשמתי", כמו שאמר עגנון על נלי זק"ש) לבין "משחק" שהוא ערך מהותי בעיני באמנות, כמו שאמר הבמאי הפולני תדאוש קנטור, על יצירתו הנפלאה "הכיתה המתה" (הצגה שבה שחקנים מבוגרים, הלבושים כמבוגרים, משחקים ילדים בכיתת בית ספר): "המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות. השחקנים משחקים את הצעירים, אבל הם זקנים."
    בין השאר זו גם אמירה נגד כל אמנות ריאליסטית מן המניין ובעד פער, מורכבות וכפילות. זה קריטריון שיש בו איכות משחררת ורוחנית, הוא רלוונטי גם ליצירות קלסיות וקנוניות, ועל אחת כמה וכמה לאוונגרד, שנקודת המוצא שלו היא התערבות שרירותית בכללים (ולכן גם ציינתי את עשרה כושים קטנים של אגתה כריסטי, כי זה המקום שבו היא חצתה את הגבול מבידור לאוונגרד, וזה יכול להעלם מעיני אנשים שרדאר האוונגרד שלהם לא עובד שעות נוספות).
    באשר ל"מאורעות" (מילה טעונה, ברבים) ספרותיים, בשנים האחרונות היו רק שניים בספרות העברית שקראתי (ולא קראתי הכל אמנם, רחוק מ). "בעין החתול" של חביבה פדיה, ו"קיר" של יובל שמעוני ושניהם לא זכו בשום פרס, אולי בגלל היעדר המימד השבטי שהופך אותם אוטומטית לאיזוטריים גם אם מוערכים מאד.
    אני יכולה לומר מה הופך ספר לגדול בעיני, זה קשור לצורה – מצד הלשון ומצד המבנה – כי כל אמנות גדולה היא גם מופשטת לטעמי, וזה קשור לתנועה בין הצורה המופשטת להתבוננות, בין מרחק לקרבה ולעומק שהיא מולידה (ואגב, תודה ענקית על "מוות במשפחה" שקראתי בעקבות המלצתך! אתה יודע אם כבר תורגמו/ מתי יתורגמו החלקים הבאים?), וגם למשהו שאי אפשר לצפות. פוקנר אמר פעם שכדי להיות סופר טוב צריך ניסיון, התבוננות ודימיון ו"שניים מתוך אלה, ולעיתים גם אחד יכולים לפצות על היעדרם של האחרים." ויש גם דבר רביעי כמו שכתב חזי לסקלי. תמיד יש.

    ואמנון, קראתי בתשומת לב את תגובותיך המלאות שאט נפש פסקני ושילוב מוזר של בריונות וקורבנוּת. לו היית כותב על מה הופך ספר לנחשב ורציני בעיניך זה יכול היה להפוך לשיחה.

    • אריק גלסנר  On יולי 18, 2014 at 12:07 PM

      תודה על תגובתך, מרית.
      הרעיון של התרבות כמשחק הוא רעיון מאלף – אצל הויזניחה, למשל – אם כי בעיניי הוא פרספקטיבה מסוימת להתבוננות על תרבות ולא הייתי רוצה שהיא תהיה הפרספקטיבה הדומיננטית. בהזדמנות אולי נדבר על זה בהרחבה.
      איני יודע אם יתרוגמו ספריו הבאים של קנאוסגורד, אני מניח – ומקווה – שכן.

  • אמנון נבות  On יולי 18, 2014 at 10:20 PM

    למרית : אני מניח שיש בי עוד כמה פגמים חוץ מהללו שציינת . למעשה, מה שתלית בי הם הפחותים
    שבפגמים – מוקד הפער בינינו מצוי בעובדה המדכדכת שאת עצמך מודה שהתמודדת 2 ספרים במהלך השנה הקלנדרית האחרונה,ואילו אני קראתי קרוב למאה בתחום של פרוזה /מקור בתשעת החודשים האחרונים.גם את "אסור לשבת על צמות" קראתי בזמנו,וכאן המוקש. לא מוקש נגד
    טנקים, חס ושלום, מוקש נעל.אבל כמוהו – אלפים,וזה עיקר התקלה.

    מנגד : אני בא מתחום התיאטרון – ונדמה לי שהייתי בין הבודדים שזכה לראות בעיני הבשר את
    מארא/סאד של פיטר ברוק בלונדון ואת "הכיתה המתה" של תדיאוש קנטור.(את גרוטובסקי לא הספקתי לראות) ואפילו ישבתי בחזרות של "שבע קבצנים" המיתולוגי בתיאטרון החאן (1979 כמדומני).בשנה הקלנדרית האחרונה ראיתי שתי הצגות בלבד – ולא אעז לחוות דעה על מה שאיני מעורה בו עד דק – וזהי אולי מעלתי הגדולה. (ואולי גם היחידה)

    כמובן,את יכולה להתערב במה שאת רוצה – הסייברפייס מאפשר זאת וזו עובדה, אבל ,שוב,
    מדובר בשיח בין מבקרי ספרות בסוגייה מהותית מאוד, ונדמה לי שאין לך מה להוסיף או להאיר בנושא זה. מה הופך סופר נחשב ורציני? הוא עצמו מעצמו בעצמו,אם הוא יכול. השאר והיתר, יושבים על צמות ומקשקשים דברי בוהו על הטעונה הפדופילית ב"שמלת השבת של חנה'לה"
    וכיוצא.

  • מרית בן ישראל  On יולי 18, 2014 at 10:57 PM

    אמנון, לא תיארתי אותך אלא את התגובות שכתבת פה.
    קראתי ספרים רבים בשנה הזאת. את שני הספרים האמורים קראתי דווקא לפני.
    ואגב "אסור לשבת על צמות" היה ספרי הראשון (כלומר לפני ששה ספרים).
    ואם הייתי רוצה להמשיך בחילופי המונולוגים הייתי שואלת מה הקטע שלך עם חנה'לה, אבל אני לא רוצה ולא שואלת, אז אל תענה בבקשה.

    • אמנון נבות  On יולי 19, 2014 at 9:40 AM

      ראי נא, בטובך, מרית,סוגיית מצבה של הספרות העברית הנוכחית היא אקוטית – וכבר איני דעת יחיד בקביעה זו.(הייתי דעת יחיד במהלך שני עשורים לפחות),ולמיטב שיפוטי, רק טיפול ישיר וממוקד
      יוביל להכרה כללית שאכן זה המצב.'טיפול תומך' באמצעות אקונוצ'י או חשיפת המטענים הפדופיליים
      בספר ילדים ו/או התפעלות חוץ ביקורתית וקידוש חתוליה של חביבה פדיה – שנמנעה מעיסוק בספרות העברית לכל אורך ה"קאריירה" שלה עד שהפכה פרופסור גמור שהשיעמום אוכל אותו בכל פה הוא סוג של הסטייה היוצר בלבול ומיסוך.גרוע מזה – יוצר את הרושם שהעיסוק בספרות העברית הוא תחביב לשעות הפנאי,מעין חוג טלאים ואפליקציה במתנ"ס הוירטואלי.איש ,כמובן, לא מפריע לך
      לקשקש ולהפליג בסוגיית אקונוצ'י (שעל הספרות הנכתבת כאן לא שמע מעולם) או להעריץ את גרוסמן ופדיה, נלעג הדבר ככל שיהיה, רק שכאן, במקום הזה, ביקשתי לקיים דיון נקי מרעשי רקע ממין הכושים הקטנים, סוגיית הסיפור הבלשי, צמותיה של חביבה פדיה ואקונוצ'י, שכבודם במקומם מונח, פרט לעובדה שהם חיצוניים לדיון.הספציפי.ומסטים אותו ללא הרף לכל מיני הבאי צורם.

      ובכך,גברתי, אני תקווה שיבוא סוף לדיון שוודאי מעמיד במבחן את סבלנותו של הפונדקאי שלנו.

  • שוטר צבאי, ממחנה כלשהו  On יולי 20, 2014 at 12:14 PM

    הבעיה של נבות, תמיד היתה אותה בעיה, רוחב החרך שדרכו הוא מעביר יצירות ספרותיות מהחושך אל האור הקלוש, המחולק בקמצנות. (אם היה שרוי בחושך מוחלט, היה מגשש כחולד עיוור – אבל הוא מתימר לראות ואף לנווט). ומהי אותה צרות? חיוב הרומן הראליסטי העוסק בחברת מהגרים, רצוי בשולים הכלכליים, רצוי משפחה מוכחדת (נגיד, איני ונבות); חיוב זרם תודעה קופצני ואטום משהו, מתיסר (נגיד, ברנר, ברמה ונבות) וחיוב כל מה שאינו מזוהה עם הוצאה מוכרות "בורגנית". (אף אחד, ונבות).
    החרך הדק הזה, שסתום מכולסטרול רע של שנאה ותסכול, אינו מפרה דבר, לא את כתיבתו הביקורתית ולא את הפרוזה של נבות. נבות, פתח את העורק; המרץ את דמך ,אנא ממך, חדש. אתה עומד במקום כבר עשוריים ומרעיל בארות במקום לחצוב

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: