על "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפתחה של הספרות הישראלית העכשווית ניצבות שתי סכנות שטיבן סוציולוגי – בניגוד לסכנות כלכליות, שהדיווח עליהן מציף את העיתונים בשנים האחרונות (כאשר סופרים מתראיינים היום או כשספרות עומדת לדיון אצלנו לאחרונה, הדיון הוא כלכלי בלבד). הסכנות ניצבות בשני קטבים מנוגדים. סכנה אחת היא סכנת התפוררות (סכנה צנטריפוגלית) ואילו השנייה היא סכנת מרכוז-יתר (סכנה צנטריפטלית); סכנה אחת משולה לגלקסיות שמתרחקות אט אט זו מזו ואילו השנייה לחור שחור שקורס לתוכו פנימה.

הסכנה הצנטריפוגלית היא שהספרות הישראלית תאבד את תחושת הפרויקט המשותף, את הנרטיב הכוללני, ותהפוך לצביר של יצירות, טובות יותר או פחות, שמבליחות ואז נמוגות, ללא "מצע" שעליו הן נקלטות. הסכנה היא, במילים אחרות, שנהפוך למעין קולוניה תרבותית מרוששת, נטולת מסורת תרבותית ברורה, אליה מיובאות יצירות זרות, ללא סדר ושיטה, ושבתוכה פנימה קיימת מלחמת כל בכל של ספרים על אור ושמש, מלחמה שכל האמצעים כשרים לה (ראיונות חושפניים, קידום ספרים על ידי רשתות וכו'), שלא קיימת בה "יד נעלמה" שמסדירה ומנהירה את היצירה המקומית, שלא מתקיים בה דיון רציונלי על ערכם ומיקומם של הספרים השונים במערכת.

ואילו הסכנה השנייה, הצנטריפטלית, הפוכה. הסכנה היא של ארגון-יתר של הספרות, של עודף קוהרנטיות שיוביל לקונפורמיות, של עריצות ומירכוז, של קריסת הספרות, במקום קטן כמו ישראל, למעין גילדה שלה יש ראשי גילדה עריצים ושבה הצלחה ובולטות בשדה הספרות נשענים על "רשת" של קשרים אישיים, לקקנות ויחסי וסלים-אדונים פיאודליים (עוד ייכתבו בעתיד קורות השלכותיה של תרבות ה"לייק" הפייסבוקי על התרבות).

המפעל "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" (בעריכת זיסי סתוי ופרופסור יגאל שוורץ) תורם למאבק במגמה הראשונה שהזכרתי. יש בו 1,135 ערכים על סופרים ישראליים, שנכתבו בידי 168 כותבים. הערכים מחולקים (באופן לא רשמי, אך העורכים מציינים זאת בפתח הדבר שלהם) לערכים ארוכים, בינוניים וקצרים, כך שיוצרים ישראליים בקונצנזוס, מבחינת איכותם הספרותית, כמו אלתרמן, למשל, מקבלים ערכים ארוכים ואחרים – בהתאם לתפיסתם של העורכים – ערכים בגדלים בינוניים וקצרים. עבודה רבה וניכרת הושקעה בלקסיקון. אבל חשיבותו הגדולה היא בעיניי סמלית. באופן מוחשי מציג הלקסיקון את הרפובליקה הספרותית הישראלית, כמו מראֶה שהיא קיימת באופן קונקרטי באמצעות אלף עמודיו. ניתן לטעון שבמציאות שרוב המידע מצוי באינטרנט הרי שספר כזה מיותר (העורכים מודעים לטענה הזו ומשיבים שבחרו בדפוס "משום הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לתרבות הספר המודפס, וגם מתוך הצורך, שכנראה כבר לא ניגמל ממנו, לאחוז במוצר מוחשי, בר מישוש, שכובד משקלו הוא משל הולם לכובד משקלה של הספרות הנסקרת בו". עם זאת, הם מודיעים שבכוונתם גם להפיק מהדורה אינטרנטית של הלקסיקון). אבל אני רוצה להתעכב לרגע על הדעה הפופוליסטית הזו ש"הכל קיים באינטרנט". אם הכוונה לכך שהמידע קיים באתרים קולקטיביים כמו "ויקיפדיה", או אז האינטרנט בהחלט לא מהווה תחליף ללקסיקון מהסוג הזה. לא רק שערכים על כוכבי תוכניות ריאליטי יכולים להיות ב"וויקיפדיה" מקיפים הרבה יותר מערכיהם של סופרים חשובים, הרי שגם היעדר הכתובת לתלונות, היעדר האחריות של "וויקיפדיה", גורמים הן לעיוותים ולשגיאות, והן לכך שלא ניתן להפנות אותן לאף כתובת. ואם הכוונה ב"הכל יש היום באינטרנט" ללקסיקון אחראי שמאחוריו עומד גם אדם בשר ודם אחראי, כמו "לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה", של הספרן והביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, הרי שהכפלה בשניים או שלושה של מספר הלקסיקונים (ראוי להזכיר גם את ה"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בעריכת משה גרנות) – יכולה רק לעודד תחרות ושאיפה להצטיינות.

יש מה לומר בביקורת על הלקסיקון. ניכרת בו הטיה מסוימת לטובת ערכים של חוקרים באקדמיה (הכלולים גם הם, לתפיסתם של העורכים, תחת הכותרת "סופרים ישראליים", ויש היגיון בכך). קריטריון ההערכה, הבעייתי כל כך בתרבות ימינו, ניכר גם כאן, כאשר, כמוזכר, העורכים מצהירים – באופן מעט מתפתל שתוצאותיו עמומות – שאת ההערכה האיכותית של הסופרים הם ביטאו באופן כמותי ("יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך"). הקריטריונים לפיהם נבחרו המלצות הקריאה הנוספת בשולי הערכים אינם ברורים. וגם הסכנה הצנטריפטלית שרמזתי לה בפתח הדברים – ריכוז כוח מופרז בידיים מעטות; כי הרי ללקסיקון כזה יש פוטנציאל לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, מי מודגש ומי מוחוור – לא נעדרת כאן. אבל, ככלל, זה מפעל מבורך, שערכו הסמלי אינו פחות מערכו הממשי, כלומר מהמידע העובדתי התמציתי שיש בו על הסופרים שנכנסו בשעריו.

ויש עוד דבר מה לומר בזכות הסמליות שמבטא הלקסיקון. הלקסיקון, בניגוד לקודמים מפורסמים בחקר הספרות העברית (בראש ובראשונה "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", של ג' קרסל מ-1965), הוא לקסיקון של סופרים "ישראלים" ולא עברים. כלומר סופרים שפעלו מ-1948 ועד זמננו – ולא קודם לכן. העורכים בהקדמתם גאים על כך שההגדרה הזו אפשרה להם להכניס גם סופרים ישראליים שכותבים בשפות שאינן עברית (ערבית, פולנית, יידיש וכו'). אבל עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים (הגלובליזציה וחדירת האנגלית; הרתיעה של חלקים בשמאל הישראלי מהישראליות; הנטייה של חלקים בימין הישראלי להתנערות, גם אם מובלעת, מהפרויקט הישראלי וראיית הנעשה בארץ לאור הגורל היהודי הכללי, המיתי-היסטורי). כתיבת לקסיקון של סופרים ישראליים משתיתה את הזהות הישראלית על שלושה בסיסים חזקים: מקום, מסגרת מדינית ריבונית ולשון (כי בסופו של דבר הרוב המכריע של הסופרים בלקסיקון כותבים עברית).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On יולי 11, 2014 at 2:10 PM

    קטע – כשקראתי את הכותרת חשבתי שאתה עומד להיכנס בלקסיקון, כי קראתי לקסיקון HAKSHARIM, כלומר, כאילו רק למי שהייתה פרוטקציה וכו'. חשבתי שהמילה קשרים היא תוספת שלך. עכשיו אני מבינה שהכותרת היא HEKSHERIM, כלומר, contexts. אני מבינה נכון? אם כן, זאת כותרת אומללה.

  • תרצה הכטר  On יולי 11, 2014 at 5:15 PM

    אני בטוחה שהמילה "הקשרים" מנוקדת….

  • אריק גלסנר  On יולי 11, 2014 at 5:38 PM

    אכן הקשרים מנוקדת. נדמה לי שזה פשוט שם המכון או המוסד – שקשור לאוניברסיטת בן גוריון – שתחת כנפיו ראה אור הלקסיקון.

  • Itzik Sivosh  On יולי 16, 2014 at 2:24 PM

    טענתך 'עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים' הינה טענת סרק;
    לא מתפקידו של לכסיקון ספרותי, או חוג ללימודי ספרות לדאוג לכך, אחריותו היא לאמת בלבד.
    ההדרה שנעשתה, שעליה דובר רבות מכדי לחזור ולדוש בה, חוטאת לאמת.

    ברמה מהותית ביותר הטענה שגוייה גם כן:
    השוורציקונים בחרו בשנת 1948 כגדר וקו הפרדה,
    קו פיקטיבי לחלוטין במשמעות ספרותית,
    ובכך ייצרו "התנתקות" ממושג בעל תוכן – 'ספרות עברית'
    כאשר 'ספרות עברית' היא שהצמיחה את מדינת ישראל ולא להפך, כידוע,
    בכך העניקו בעיטה בתחת לביאליק, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי, ברנר ושות',
    וסללו את הדרך להכללת יוצרים בשפה הרוסית והערבית.
    מצידי, אין בעיה אפילו בהכללת עזמי בשארה וללא תלות 'באי הבנות מסויימות' עם מער' הביטחון,
    אך כל ילד יודע שקיים נתק ברור ומוחלט ביצירה בשפות השונות.
    יוצרים בשפה הרוסית או אחרת שחיים בישראל מנותקים לחלוטין מן היצירה הישראלית.

    לעומת זאת, פעל נכון 'לקסיקון הספרות העברית החדשה' (עורך אחראי: יוסף גלרון-גולדשלגר), שללא בעייה הכליל את סיכסק איימן, שאיננו יהודי אך יוצר (מושפע, ונקווה כי גם משפיע) בעברית.
    כך נראית עבודתה שאין אג'נדה זרה מאחוריה.
    עבודת השוורציקונים, לעומת זאת, המצהירה בכריכתה על היות 'הלקסיקון האקדמי השלם והמעודכן ביותר', חשופה לתביעת 'מצג שווא' כמו גם 'נסיון הונאה ואחיזת עיניים', שלא לדבר על 'הפרת אמונים'… בדיוק כפי שמכירת 'כרטיס טיסה' מחייבת את מנפק השרות גם לנחיתה, ולא מתירה זריקת הנוסע (עם ו\או ללא מצנח) מדלת המטוס, כך לא יעלה על הדעת שאיש הישר בעיניו יעשה בתחום זה.
    ימים יגידו באם אכן אכן יתבצע נסיון תביעה שכזה, או שעדיין רק פוליטיקאים חשופים לכך.

  • דליה גל אלגל  On אוגוסט 12, 2014 at 2:08 PM

    "מה-נישאר-לַשמיים – מִכֹּל-מהוּמֵת-תוֹלעֵי-הקרב ? – /
    רק-נשמוֹת-שקוּפוֹת – לִסתוֹם-את-החוֹרים – /
    בַּ- "לקסיקוֹן הֶקְשֵרים …" //
    (שם.1138). 12.8.14. (C). אלגל. dalia gall elgal.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: