על "עם הנצח לא מפחד", של שני בוינג'ו, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כישרון מרשים משוקע בין דפי הספר הזה, של הסופרת הישראלית הצעירה הכותבת באנגלית, אשר זכה לשבחים מעבר לים. אבל הכישרון הזה שייך במובהק לענף בעייתי של הכתיבה העכשווית, כישרון דומה באופיו לזה של אתגר קרת הישראלי או ג'ונתן ספרן פויר האמריקאי (ויוצרים צעירים נוספים, אצלנו ואצלם) – כישרונות גדולים שכותבים, בהכללה מעט לא מבוקרת, קיטש מתוחכם. ואחד מעיקריו של הקיטש המתוחכם הזה, שבא לידי ביטוי גם אצל בוֹינג'ו – ושוב אדגיש, נציגה מוכשרת במסורת הזו – היא הסוואת הרגשנות הבסיסית של הטקסט באמצעות סצנות ורגשות אכזריים. מקרה פרטי של העיקרון הזה הוא שימוש בדמויות של ילדים או נערים נאיביים ומתוקים והמחשת האכזריות שהם מסוגלים לה. הרי קיטש הוא מתקתק, נכון? אבל אם רומן מתאר אלימות חריפה ורגשות קשים אולי הוא לא קיטש?; נכון שילדים הם מתוקים, אבל הילדים והנערים שאנחנו כותבים עליהם הם לא רק מתוקים, הם גם אכזריים או ציניים או אטומים, אז אולי אנחנו לא כותבים קיטש?

הספר מחולק לפרקים-פרקים כשכל פרק הוא סיפור קצר העומד בזכות עצמו. הפרקים נסובים אודות קורותיהן של שלוש בנות: יעל, אבישג וליה. השלוש גדלו במושב שכוח-אל על גבול לבנון והסיפורים עוקבים אחריהן מעט בתקופה שלפני גיוסן לצבא, הרבה בתקופה שהן משרתות בצבא ושוב מעט אחרי שהן משתחררות. הסיפורים מסופרים לעתים בגוף שלישי ולעתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן נטייה לאלימות כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות. בניגוד לסרט העכשווי המדובר והחביב, "אפס ביחסי אנוש", שמתמקד גם הוא בבנות ישראליות בצה"ל, בוינג'ו אינה מתמקדת בחוסר המעש המטמטם של השירות הצבאי – למרות שהיא נוגעת בהחלט גם בו (והמחיר על טמטום הנפש, ובזבוז הזמן והחינוך לצייתנות שאנו משלמים על השירות הצבאי הוא מחיר שאין מתייחסים אליו מספיק) – אלא בצד האלים שלו. כך, למשל, אחת הבנות עדה לפיגוע של מחבל במחסום בשטחים שהיא מוצבת בו, אחרת עדה לירי על ילדים פלשתיניים שהתגנבו לבסיס הצבאי שלה על מנת לגנוב מתכות, ואילו גיבורה שלישית עדה לאלימות של חיילים מצריים שמופנית כלפי פליטים אפריקאים שמנסים להגיע לישראל. והאלימות מחלחלת מ"הסכסוך" ומהגבולות אל תוככי ישראל פנימה.

אבל, כפי שאמרתי, הטענה הפובליציסטית הזו אינה ניצבת כשלעצמה, הטענה על האלימות שמייצרת ישראל ביוזמתה, או שנכפתה עליה, והשפעתה על החיים פה. היא כשלעצמה לא הייתה מספיקה להפוך את הספר הזה לספר עתיר כישרון. בוינג'ו בעלת חוש חריף ליצירת דרמה, בין השאר על ידי הצמדת רגעי רוך גדולים לרגעי אכזריות (למשל: רגע אחרי מעשה אהבה יורה האוהב בילדים פלשתיניים). היא בעלת חוש להמחשת האבסורדיות של המציאות הישראלית (למשל, כאשר היא מתארת מפקדת במחסום שמתבקשת על ידי שלושה פלשתיניים לפנות אותם בכוח ובאלימות, על מנת שהפגנתם תגיע לדפי העיתון, או כשהיא מספרת על תקרית דיפלומטית על גבול מצריים שנבעה משיזוף בעירום של שתי חיילות ישראליות במגדל התצפית על הגבול). היא גם עושה שימוש מתוחכם בהטרמה ובהטרמה-כוזבת ובחזרות בטקסט שלה, כלומר היא משחקת עם קוראיה במשחק מתוחכם של פיתוי והשהייה, או יוצרת אצלם ציפיות ואז מסכלת אותן, כמו שהיא גם נועצת במוחם של הקוראים באופן מוצלח כמה רעיונות או רגשות שהיא חוזרת עליהם במקומות הנכונים. הנה דוגמה לשימוש בחזרה: בוינג'ו ממחישה את הכורח הכופה הן את הצד הישראלי והן את הצד הפלשתיני להגיע לכלל עימות, בנסחה דיאלוג זהה בין מְשָבצת בבקו"ם ואחת הגיבורות שלה ובין פועל פלשתיני ואשתו: המשבצת והאישה הפלשתינית כאחת אומרים לחיילת ולפועל, בהתאמה, שאין להם ברירה ועליהם להתייצב (לשירות הצבאי, לעבודה ולתור במחסום).

זו, כאמור, יצירה מרשימה בסוגה, אם מתעלמים מהקיטש (המתוחכם, אמנם); מטעמה של הנוסחתיות, נוסחתיות של ספרות "איכות" אמנם, המיושמת למציאות הישראלית, נוסחתיות "מאוזנת": כולם בני אדם, אך בכולנו יש גם רוע, המציאות מורכבת, המציאות קשה; אם מתעלמים מאיזה אקטינג-אאוט אופייני שבא מעולם הקולנוע יותר מאשר מהמסורת הספרותית.

הבעיה היא שיש לתרגם את היצירה לעברית. בוינג'ו עצמה התקינה את הנוסח העברי של הספר, אבל הוא לא כתב בשפתנו העתיקה, אלא באמריקאית מתורגמת. בעברית לא אומרים: "אני כזאת בלגן", או: "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה", או: "והיה לה קשה למצוא משהו לרצות מהחיים האזרחיים", או: "כולן לובשות ג'ינס מתרחבים. לא גדלנו מזה", או "די זה די", או: "את חייבת לעשות החלטה". ויש עוד הרבה דוגמאות מהמקום שזה בא ממנו…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסנת  ביום יולי 19, 2014 בשעה 12:19 PM

    בשבוע הספר הקפידו לספר לי שהספר תורגם לעברית, לא מצא חן בעיני הסופרת, ושהיא טרחה לתרגמו. כבר בעמודים הראשונים מרימה התרגומית את ראשה העקום, וחבל שלא התעקשו איתה בחזרה…

  • לי עברון-ועקנין  ביום יולי 21, 2014 בשעה 3:29 PM

    תודה על התובנה על הסוואת קיטש באמצעות אכזריות! עזרת לי להבין משהו שכבר הרבה זמן עומד לי על סף התודעה…

  • תמי  ביום יולי 22, 2014 בשעה 2:43 PM

    לי נראה שהרשימה הזו גורמת להרהורים על מעמד הביקורת כיום. קראתי עכשיו מאמר שלך מ 2007. לא היססת לכתוב אז שמדובר בספרים לא משמעותיים מבחינה ספרותית. לא שהספר של בוינג'ו לא משמעותי, ברור שהוא משמעותי, פשוט הוא לא משמעותי מבחינה ספרותית.
    להזכיר את הדוגמא של אתגר קרת: הוא ובטח גם ספרן פויר (שאפילו לא חושב לעשות אחרת) – נזהר מאוד מאוד לא לנקוט עמדה חוץ ספרותית משתי סיבות: א. לא להבריח חלק מהקוראים שזה יפריע להם. ב. אובייקטיביות אמנותית הכרחית לכותב ובלעדיה אין ספרות, ואתגר קרת מספיק אינטליגנט כדי להכיר שהוא אישית לא יכול להשיג את העמדה הזאת, אז הוא מוותר ומגביל את עצמו.
    והוא היה רוצה, בסיפור 'לשבור את החזיר' (שסובל באמת מהקיטש שציינת), בתיאור של החזיר יש רמז לרצון העז שקרת משתיק, לכתוב אנטי קפיטליזם. זה מה שהוא מעז לכתוב על הנושא הגדול הזה: החזיר, שהוא קופת חסכון קטנה לילדים בצורת חזיר, מחייך אותו הדבר אם שמים בחריץ עשר אגורות או עשרה שקלים. כמה שליטה עצמית קרת מגייס, כדי לא לכתוב על נושא שהוא יודע שאין לו (אולי בעתיד כן) יכולת אמנותית לכתוב עליו. נדמה לי שהוא בין הסופרים הבודדים שבאו לבקר באוהלים של המחאה החברתית, למרות החרדה מחלק מקוראיו, לא אקט זניח לסופר שחייב להתפרנס.
    יצחק לאור בספרו 'עם מאכל מלכים' נלחם על עמדה של אובייקטיביות אמנותית כי הוא מבין היטב שבלעדיה לא תהיה לו פרוזה. אמנם לדעתי הוא לא הצליח, אבל הוא בהחלט ניסה, כי יש לו אינטליגנציה אמנותית.
    בוינג'ו לא עוצרת באדום, ולא במובן החיובי. היא בכלל לא שמעה למה איך ומתי לעצור. ולמה לה ללמוד את הדברים האלה? היא למדה מהסרטים שממשלת ישראל מממנת באמצעות הקרן לקולנוע. לא במקרה הזכרת את האקטינג-אאוט. הסרטים האלה מייצרים תעמולה לרווחת 'אוהביי ישראל' בעולם ונהנים בזכות זו מפרסים פרסום ומימון. זכות ראשונים לבוינגו': היא אולי הכותבת הראשונה בעברית (אגב העברית האמריקאית שלה, כשהיא אמורה לכתוב בעברית, מעלה תמיהה עד כמה היא באמת מכירה את האקלים עליו היא כותבת) – שהסבה את ההישג הקולנועי הזה לספרות, גם כאן הספרות מפגרת אחרי המדיום החזותי. בסופו של דבר, הפורמט הפרסומי תורגם לספרות. דוגמא שהבאת מהספר: רגע אחרי מעשה אהבה יורה האוהב בילדים פלשתיניים. נכון זה קיטשי, אך זו גם תעמולה. אפשר לומר שהנוסחתיות שמבצבצת גם גורמת להתרשמות שהנושא עצמו לא בוער בנשמת הכותבת כמו עשיית השימוש בו. הקוניוקטורה שנדמית לה כחדשה וחסרת גבולות משתלטת עליה. הזכרת שבוינג'ו נוגעת בשאלת טמטום הנפש, בזבוז הזמן והחינוך לצייתנות שאנו משלמים על השירות הצבאי.
    טמטום נפש
    בזבוז זמן
    חינוך לצייתנות
    תמחק 'צבא' ותכתוב צפייה ב'האח הגדול'; 'החדשות'; 'הטלוויזיה החינוכית' וכו'. לא תגלה אז שהתולדות האלה מתאימות פי אלף לגורמים האלה?
    אולי יש לבוינג'ו פוטנציאל לכתוב ספרות (סליחה שלא מדובר על מכירות שוודאי יש לה), אבל היא צריכה קודם ללמוד מה לא לעשות, וביקורת משבחת לא מקדמת אותה.

  • מולי גלסברג  ביום דצמבר 10, 2014 בשעה 6:15 PM

    זהו ספר שכתוב בכישרון רב, נדיר אני מעז לקבוע. הוא עיבוד של חוויות שעוברים מאות אלפי ישראלים צעירים שאין לאבא ולאמא שלהם את המיומנות או הקשרים להכינם 'נכונה' לצבא. בתחכומו ורב השכבתיות שלו, זהו רומן של אחד למיליון ולכן כדאי למבקר לקרוא אותו שוב לפני שהוא מקטלג אותו כקיטש, והפעם הבנה שעצם תהליך כתיבתו באנגלית ותרגומו לעברית גם הוא ייחודי וכי חלקו וודאי בא מצורך לא מודע, ממוזל, שנבע מטראומות המתוארות בו עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: