ודאות וספקנות

*
הספקנות הפילוסופית הקדומה, זו שצמחה ביוון העתיקה, גרסה שאין בכוח התבונה להורות מה הדרך הנכונה – ולפיכך על כל אדם לנסות להשיג את האושר המקסימלי שהוא מסוגל לו (ועד כמה שאפשר מבלי לפגוע באחרים, הוסיפו חלק מהספקנים).

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בעמדה ספקנית כזו (כולל הסוגריים שלעיל), וניסיתי במאמר פובליציסטי – לפני פרוץ הקרבות הקרקעיים – להפריד בין מה שוודאי לי כרגע, לבין מה שמסופק בעיניי (כמובן, שהספק נובע גם מהיעדר ידע – ידע שניתן עקרונית להשיגו – ואני מנסה לעשות זאת במידת האפשר).

אני חושב שהן השמאל והן הימין צריכים לעשות חשבון נפש בעקבות האירועים בשבועות האחרונים. על חשבון הנפש שעל הימין לעשות כתבתי במאמר המוזכר, אבל כמה מטענות הימין הינן טענות חזקות – אני כותב זאת כאיש שמאל גא, אמנם שמאל ציוני – למשל, דבר פשוט: הביטול של חלקים בשמאל את סכנת ה"רקטות על תל אביב", טענה שהופיעה בין טיעוני הימין לכל המאוחר מאז תחילת תהליך אוסלו (אני מכיר את התשובות שיש לשמאל – כולל התיאור המעניין והחשוב להסבר ההידרדרות המקומית בשבועות האחרונים – ובכל זאת, במבט היסטורי ממעוף הציפור, הרי שתהליך הנסיגה הישראלי בשני העשורים האחרונים, מהגדה ומעזה, הוביל לעוד ועוד תוקפנות מהצד הפלשתיני – פיגועי תקופת אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתקפות מעזה גם אחרי ההתנתקות – המוצדקת בעיניי למרות הכל, ומשיקולים פרו ישראליים בלבד).

ועם זאת, בתוך הספקנות הכללית שלי, אני רוצה לחדד כמה וודאויות נוספות שיש לי.

אולי מישהו ימצא בהן עניין או הד.

*
בחן את עצמך: האם אתה עצוב בימים אלה?
לא רק מההרוגים והפצועים שלנו.
לא רק מגילויי הלאומנות האלימים שלנו.
לא גם מההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

האם אתה עצוב במנותק גם משאלת עם מי הצדק? כלומר, גם אם הוא איתנו.

מחוץ לשאלת הסבל שמסבה המלחמה – מחוץ לסוגיית התבהמות השיח הפנים ישראלי – מחוץ לשאלת הצדק – האם אתה עצוב מכך שאחרי עשורים רבים שמדינת ישראל הדחיקה ודחתה משולחנה סדר יום אזרחי (מהי איכות החיים של אזרחיה? מה חלוקת ההון הצודקת בקרבה? איך יוצרים כאן חברה הוגנת וסולידרית ושוויונית יותר?) – אותו סדר יום אזרחי הועלה במאמץ רב על פני השטח, על השולחן ממש – רק על מנת לצלול בחזרה לתהום הנשייה, מפנה את מקומו לסדר היום הישן, העבש, הביטחוני? (עם זאת, התהליך הזה, למרבה המזל, אינו בלתי הפיך).

בחן את עצמך אם אתה עצוב גם מזה. או שמחוץ לסוגיית ההרג והסבל (הכבדה מאד, כמובן) – מחוץ לשאלת הצדק בסכסוך הלאומי – אתה דווקא לא מוטרד מזה שחזרנו לקלישאה הגדולה של השיח הציבורי הישראלי.
אתה אולי, בתוך תוכך, אפילו מעט שמח – שוב, מחוץ לשאלת הסבל וההרג – על כך שחזרנו למציאות "גדולה מהחיים", ממכרת, מייצרת סולידריות-כביכול – מציאות שמרחיקה אותנו מהחיים שלנו עצמם, על מלחמותיהם האזרחיות הקטנות, מלחמה שמשכיחה מאיתנו לרגע את עול הקיום הפרטי.

—-

בחן את עצמך: האם אתה נרתע בימים אלה?
לא רק בגלל ההרוגים והפצועים שלנו.
לא גם בגלל ההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

מחוץ לסולידריות ההגונה, הטובה, עם בני עמך – אף מחוץ לאמפטיה האנושית, המוסרית, כלפי החפים מפשע בצד השני – האם אתה נרתע מ"הביחד" הישראלי המחניק?
כי הוא מחניק. כי אנחנו יחידים לפני שאנחנו עם. כי מי שמרגיש עם לפני שהוא מרגיש יחיד מוליך שולל את עצמו, מדכא את עצמו. כי יש נחמה מזויפת בקיום הלאומי כאשר הוא מקבל עדיפות על פני הקיום האישי.

בחן את עצמך: האם אתה נרתע מהיעדר הנורמליות הישראלית? או שאתה דווקא שמח קצת – ושוב, מעבר לסוגיית ההרג – מכך שהאירועים המרעישים מחרישים סוף סוף את מלחמת הקיום הפרטית, את המלחמה למציאת משמעות, את המאבק ההרואי בְחיים עם הכרה שאין כזו – מלחמה אולי לא פחות נצחית מהסכסוך הישראלי פלשתיני (או הישראלי מוסלמי – איני מתווכח על נטיות פוליטיות כרגע – אני מוחה נגד פוליטיקה-בכלל כרגע).

(ואגב: מלבד תופעת הבריחה הנפשית מהסכסוך הפנימי אל הסכסוך הלאומי, על מנת להשקיט מעט את הראשון – ובצד תחושות סולידריות אותנטיות! – ישנה תופעה נפשית נוספת: הגברת הווליום של ה"הזדהות" והנשיאה-המשותפת-בסבל מתוך תחושת ריקנות פנימית ואדישות, מה שפרויד כינה "תצורת תגובה" (הדאגה המופגנת שלעתים מכסה על אדישות וריקניות פנימיות שמהן פוחדים יותר מכל, החיבה המופגנת שמכסה על קנאה וכולי). העירוב של רגשות אותנטיים של סולידריות ברגשות מפוקפקים שלה יוצר את תחושת הקיטש וחוסר האותנטיות שחלקנו מרגישים באשר לתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו).

ובהקשר זה: הנורמליות שראוי להילחם גם עליה אינה בעצם נורמלית בעצמה. כאמור, המלחמה על הענקת צידוק לקיום הפרטי אינה פחות מרה ו"לא רציונלית" מסכסוכים אתנו-לאומו-דתיים. היא לא נורמלית – כי הקיום לא נורמלי.
אלא שמהמלחמה הזו על הקיום הפרטי – בניגוד לסכסוכים ההם – אפשר לחמוק לכאורה. חומקים בקלות ממנה – אליהם.

היא לא קלה יותר, המלחמה הפרטית, במובנים רבים – אבל היא בסיסית יותר, ואמיתית יותר.

*

בסיבוב הקודם של מלחמת עזה כתבתי על פנחס שדה וסירובו להיכנע לסדר היום הלאומי. נדמה לי שהדברים רלוונטיים גם כעת.
הנה הם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On יולי 23, 2014 at 12:48 PM

    פתאום האופן שבו אני מתנהלת, פחות או יותר באין ברירה (בגלל מי שאני), מקבל הגדרה ותוקף… תודה פרטית לך 🙂

  • אריק גלסנר  On יולי 23, 2014 at 12:52 PM

    תודה רבה, לי.

  • גדעון  On יולי 23, 2014 at 5:40 PM

    נקודת המבט שלך מעניינת. הרושם שאני מקבל הוא בדיוק הפוך. אני מכיר אנשים שאינם שמחים במלחמה ובעיקר עצובים ודאוגים מכך שהמלחמה גוזלת מהם את היום השגרתי והפרטי. אנשים שחוזרים לחדשות שוב ושוב בתקווה לשמוע בשורות טובות.

  • גדעון  On יולי 23, 2014 at 5:46 PM

    בנוסף, אתה מציב את הפרטי והציבורי בשני עברים מנוגדים. האם אין מדובר בתיאור קיצוני? רוב האנשים שאני מכיר חיים בשני הממדים באופן מעורבב. אינני מכיר בן אדם שכל קיומו הוא הרהור אקזיסטנציאלי ארוך וכבד. קצת היידגריאני, לא?

  • אריק גלסנר  On יולי 23, 2014 at 7:24 PM

    גדעון, אתה צודק בדיוק האחרון שלך: יש צורך להגדיר טוב יותר – כלומר, לי יש צורך – את היחס בין היחיד לחברה.

    • גדעון  On יולי 23, 2014 at 8:34 PM

      דרך אגב, האם העמדה הקלאסית של השמאל היא לא העמדה הקולקטיבית, בניגוד לימין הליברלי והפרטני?

  • אריק גלסנר  On יולי 23, 2014 at 8:54 PM

    אכן, בעמדה שאני מציג יש נגיעות ליברליות. בהחלט (קבל האמת ממי שאמרה…כדברי הרמב"ם). (גם) באותו מובן שהאקזיסטנציאליזם – אני לא מומחה גדול לפילוסופיה הרשמית של הזרם, אלא לגרסה הפופולרית, אך הנכונה בעיניי, שלו (וגם לנציגיו הספרותיים, בעצם – דוסטוייבסקי, סארטר כסופר, ברנר, גנסין ועוד) – משיק לליברליזם. נדמה לי שסארטר הקדיש את המחצית השנייה של חייו האינטלקטואליים לגישור בין האקז' לבין עמדת השמאל הקלאסית (ב"ביקורת התבונה הדיאלקטית" – ושוב, אני הדיוט יחסי בסוגיה)..

  • נטע רבהון  On אוגוסט 5, 2014 at 10:56 PM

    אריק, הייתי שמחה מאוד לשמוע (טוב, לקרוא) את התייחסותך המעמיקה (אתה כנראה לא יכול אחרת, ולכן כיף לי שגיליתי את הבלוג שלך. רק היום, במוצאי ט באב. תגלית משמחת ביותר) לדברים שנאמרים מפי איש חמאס בכיר, בסרטון הקצר הזה:

    לא כדי לקנטר, לריב או להתפלמס. זה משעמם. כדי לראות איך הדברים מתיישבים (או סותרים, או מקבילים, או מפרשים) את הרעיונות שהצגת ופיתחת כאן.
    כי כשאני קוראת אותך, אינני יכולה שלא לרצות להסכים. אבל תוך כדי הקריאה אני נזכרת בנתונים שונים, כמו מה שמופיע בסרטון הזה, ושואלת את עצמי מה היית אומר.
    אחרי זה אחזור לקרוא ביקורות ספרים ואסתפק בכך.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 6, 2014 at 7:16 PM

    שלום נטע, הקטע שהבאת אכן מזעזע ומבאס. אבל זה לא שבדברים שהבעתי הצעתי לזלזל בחמאס ובאיומיו. מה שחשוב לי להדגיש הוא שיש: א. להבחין בין איום אסטרטגי לבין איום שמנופח בידי היסטריה קולקטיבית לכדי איום אסטרטגי. ב. לא לתת לאויבים המרים שלנו כמו החמאס להרוס את הרקמה החיה והנושמת של הקיום הישראלי – שכוללת זכות להבעת עמדות, גם הבעת עמדות מעצבנות, וגם זכות לקיום שאינו כפוף באופן חונק ודביק ללאומיות. ג. לבדוק האם מידת ההרג שהפעלנו על אויבינו הייתה הגיונית ומידתית. וזאת – מלבד המטרה הראשית: מניעת הרג חפים מפשע שהריגתם גם לא מסייעת למטרותינו – גם על מנת לשמור על ההיגיינה הרוחנית שלנו. ד. כמו כן לבדוק איך מבלי לערער באופן אנוש את הביטחון הקיומי שלנו אנחנו מצמצמים את השליטה בעם זר – שהשלכותיה עלינו עצמנו חמורות מאד (אפרטהייד, גינוי בינלאומי וחרם, וגם השלכות על הנפש שלנו: כובש הופך להיות בעל כורחו כמעט קלגס ואז נפשו גסה).

    אני לא נגד המבצע שהיה בעזה, ואני בהחלט סבור שהפלשתינים אחראים במידה רבה למצבם ואפילו אומר שהתנועה הלאומית הפלשתינית היא תנועה לאומית עלובה למדי: בחוסר יכולתה להתפשר, בחוסר יכולתה לבחור בחיים ולא במוות. אני גם כתבתי בפוסט שהשמאל צריך לעשות את חשבון נפשו.

    וחוץ מזה ובכלל – כאמור בפוסט – יש לי הרבה ספקות. ניסיתי להגדיר מה הן הוודאויות שלי בתוך הספקות.

    • נטע רבהון  On אוגוסט 6, 2014 at 9:40 PM

      תודה רבה על התשובה. קשה לי להסכים גם עם העובדות, גם עם הרעיונות והמסקנות שנובעות מהן, וגם מהרגשות הנרמזים, אבל יש ערך בהכרה בכך שגם אצל מי שחושב מה שקשה לי לקבל, יש היגיון פנימי, משנה סדורה וקו קוהרנטי. כלומר שאינו מגבב שטויות.
      הרבה יותר נעים מלהתנצח.

  • דורון  On אוגוסט 6, 2014 at 8:40 PM

    תודה על ההד המחודד שנתת שעשוי לעזור בשלהי התקופה הקשה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: